סיפור חייה של גלנדה מרציאנו (43), תושבת העיר יכול לגעת בכל כך הרבה לבבות ולא בכדי. היא נולדה לתוך מציאות מטלטלת, ללא גב כלכלי, אלימות מצד אחיה ומחסור באהבה וחום מצד אימה. היו לא מעט פעמים בהם עזבה את בית משפחתה כדי למצוא יציבות, הפכה בין רגע להומלסית ולא האמינה כמה העולם אכזר. המסע שלה לא היה ידוע מראש ובכל פעם שהיא נקלעה לסכנה, היא שרדה, ניסתה להסתדר לבד וחשבה שזה הדבר הכי נכון עבורה. כל ההחלטות שהיא קיבלה הובילו אותה לסכנה גדולה הרבה יותר, ומהמקומות הנמוכים היא פיתחה יכולות שאף אחד לא לימד אותה. המלחמות שלה בתוך המציאות גדלו והפכו אותה למישהי אחרת. מישהי שאנשים אחרים הכתיבו לה להיות, ולא. אלו לא החיים שהיא רצתה. פגשתי את גלנדה השבוע רגע לפני כניסת חג הסוכות לשיחת אינטימית, אישית וחשופה שבה היא מגוללת את סיפור חייה הקשה והמורכב. סיפור שאת פרטיו היא חושפת בהרצאה שלה ובקרוב גם בסדרה חדשה על חייה.

המפגש עם גלנדה היה בשעות הערב, בדיוק אחרי שילדיה נרדמו לשנת לילה מתוקה בביתם בבית שמש. היא מתיישבת לספר את סיפורה וכל מה שאני מצליחה לראות זו אישה חזקה. היא אסופה ומוחזקת, ורואים בעיניה שהיא עברה כל כך הרבה מצבים וכמו סרט נע מתחילה לשחזר אותם. בהתחלה זה לא היה קל, היא לא התכוננה לדבר על הילדות, אלא על הסיפור שלה היום. אחרי שיחה קצרה הבנו שכדי שהקוראים יוכלו להכיר אותה יותר, נצטרך להתחיל מההתחלה.

"נולדתי בוונצואלה לתוך משפחה קשת יום, היה לנו מחסור גדול של אוכל ועוד המון דברים בסיסיים שילדים היו מקבלים בגילאים המוקדמים", גלנדה נזכרת, "אמא שלי לא הייתה נוכחת בכלל, היא כל הזמן עבדה והחליפה בני זוג מידי פעם. הבית שלנו היה קטן יחסית, אני ישנתי עם אחותי באותו החדר ועל אותה מיטה וכך גם היו האחים שלי"

"נולדתי בוונצואלה לתוך משפחה קשת יום, היה לנו מחסור גדול של אוכל ועוד המון דברים בסיסיים שילדים היו מקבלים בגילאים המוקדמים", גלנדה נזכרת, "אמא שלי לא הייתה נוכחת בכלל, היא כל הזמן עבדה והחליפה בני זוג מידי פעם. הבית שלנו היה קטן יחסית, אני ישנתי עם אחותי באותו החדר ועל אותה מיטה וכך גם היו האחים שלי. בבית לא קיבלתי אהבה, לא מאמא ולא מהאחים שלי. הדבר היחיד שקיבלתי היה אלימות. אחי הגדול קיבל את תפקיד האחראי על האחים, כי אמא לא הייתה בבית והוא היה מכה אותנו קשות. לא יכולתי לשאת את זה וכך מצאתי את עצמי בגיל 13 עוזבת את הבית".

גלנדה מתארת מחסור גדול בנוכחות אימהית ובאהבה בבית. "החלטתי שאני לא יכולה או רוצה לחיות את החיים האלה, לגדול לתוך האלימות הזו. לא רציתי לחיות עם אחי וגם לא היה לי כל כך מה לעשות. הפתרון שהרגיש לי הכי נכון, היה לצאת מהבית. בגיל 13 ברחתי לראשונה. הייתי שבוע ימים אצל דודה של חברה שלי מבית הספר עד ליום שבו דפקו בדלת שוטרים", מספרת ופחד גדול בעיניה, "הסתבר שאמא שלי שלחה אותם כדי שהם יחזירו אותי הביתה ובכוח. אבל לא רציתי לחזור. לכן הם החליטו לקחת אותי לבית מעצר למשך לילה. לילה אחד שלימד אותי לכל החיים" 

"בבית לא קיבלתי אהבה, לא מאמא ולא מהאחים שלי. הדבר היחיד שקיבלתי היה אלימות. אחי הגדול קיבל את תפקיד האחראי על האחים, כי אמא לא הייתה בבית והוא היה מכה אותנו קשות. לא יכולתי לשאת את זה וכך מצאתי את עצמי בגיל 13 עוזבת את הבית"

מה היה שם?

"ראיתי בנות שהיו גדולות ממני, עברייניות. תוך לילה אחד הבנתי מה זה הישרדות. משם יצאתי וחזרתי לבית. שם חיכה לי אחי והוא הכה אותי הרבה יותר חזק בגלל שהעזתי לעשות משהו. לא יכולתי לשאת את זה וברחתי שוב. בפעם השנייה שברחתי כבר לא הייתה התעניינות מהצד של אמא לחפש אותי ופה התחיל הגהנום האמיתי.

"בתוך 24 שעות ניסו לאנוס אותי, מצאתי את עצמי ברחוב והומלסית. הרגשתי שאני צריכה להילחם על החיים שלי, על האזור המיני שלי ועל הרבה דברים. עם הזמן בניתי חוזקה עצמית וניסיתי להיות חזקה מכולם. חשבתי לעצמי באותם הרגעים שלא בשביל זה ברחתי מהבית, הייתי בטוחה שיהיה משהו אחר בחוץ, אבל זה ממש לא מה שציפיתי לו. החלטתי לפתוח עסק, אחרי שהעסק הראשון למכירת סמים לא הלך כל כך. העסק השני שלי היה מכירת ג'ינסים. התחלתי למכור ג'ינסים והייתה לי הצלחה גדולה. מהר מאוד הפכתי למישהי שיש לה כסף. הצלחתי לשכור דירה, אכלתי מה שרציתי ונהיה לי טוב יותר. אבל עדיין הייתה חסרה לי האהבה של אמא, החיבוקים והנשיקות. פתאום גיליתי שבעצם אין לי כלום, למרות שחשבתי שזה כל מה שאני צריכה. אבל לא. זו הייתה הישרדות. אחרי כמה זמן, התחילו לי בעיות בגב ואז העסק נפל. החלטתי שהגיע הזמן לחזור הביתה ולקוות שאקבל קבלת פנים אחרת. זה לא היה ככה בדיוק".

החזרה שלה הביתה זכורה לה היטב. אחיה המשיך לנהוג כלפיה באלימות והיא המשיכה לחפש חום ואהבה בחוץ. "הכרתי את בן הזוג הראשון שלי. הייתה שם אהבה מטורפת שהשאירה אותי עם ילדה בלי נישואים. בגיל 19 הייתי בהיריון ובגיל 20 ילדתי ילדה. אחרי שנה החלטתי לעזוב אותה אצל אמא שלי וללכת לחפש פרנסה בשביל הילדה. האמת שאמא שלי הייתה הסבתא הכי טובה בעולם. היא אהבה את הילדה שלי בצורה מטורפת, היא שמרה עלייה, אין לי מה להגיד עלייה בתור סבתא, היא הייתה באמת מצוינת".

יצא לך לשאול את אמא שלך למה היא לא התייחסה אלייך ככה?

"כן. אמא שלי נפטרה לפני ארבע שנים. אחותי צלצלה אליי ואמרה לי שגילו לה סרטן. טסתי לוונצואלה וחשבתי לעצמי שאין מצב שהיא הולכת למות ככה, היו לי שאלות שרציתי לשאול אותה. כמו: מי זה אבא שלי? לא יכולתי לשאת את הידיעה שלא אדע מי הוא. טסתי להעמיד אותה בכל השאלות. אבל היא הייתה מאוד חולה, ולמרות שאני ואחותי שאלנו אותה המון שאלות, היא לא ענתה. בחרתי להשאיר את זה ככה ולא להפריע לה או לפגוע בה".

ואיך את חיה עם זה?

"חייתי עם השאלות בתוכי הרבה מאוד שנים ובכיף. לא הפריע לי כל כך עד שהיא חלתה בסרטן ועמדה למות. באותם הרגעים הבנתי שמגיע לי לדעת, למה לקחת את הידע הזה ממני? כל חייה היא שמרה את זה, וגם כשהיא עמדה למות היא לא סיפרה כלום".

על החיים כהומלסית:

"בתוך 24 שעות ניסו לאנוס אותי, מצאתי את עצמי ברחוב והומלסית. הרגשתי שאני צריכה להילחם על החיים שלי, על האזור המיני שלי ועל הרבה דברים. עם הזמן בניתי חוזקה עצמית וניסיתי להיות חזקה מכולם. חשבתי לעצמי באותם הרגעים שלא בשביל זה ברחתי מהבית, הייתי בטוחה שיהיה משהו אחר בחוץ, אבל זה ממש לא מה שציפיתי לו"

אולי היא ניסתה להגן עלייך?

"הייתי בת 30 פלוס, גדלתי ואני כבר לא תינוקת. המשכתי הלאה, הקמתי משפחה וחיים אחרים במדינה אחרת – אין זמן נכון יותר לספר את זה. כשקברתי אותה, קברתי חלק גדול מהחיים שלי ושם החלטתי שאני צריכה לספר את הסיפור שלי".

למה חשבת שזה הדבר הכי נכון לעשות?

"כשאמא לא סיפרה לי ולא ענתה על השאלות ששאלתי, זה פגע בי נורא. כעסתי עלייה והיה קשה לי להבין את הדרך שלה. כשחזרתי מוונצואלה אחרי חודש, הגעתי לעולם קשוח. זה היה אותה המציאות שהשארתי בארץ, אבל הרבה יותר קשה ממה שדמיינתי. חיכו לי כאן שלושה ילדים, עסק ומלא אנשים שמכירים אותי. אבל הרגשתי שאין לי כלום.

"ולא רק שאין לי כלום, גם קברו חלק ממני. נכנסתי לדיכאון. הציעו לי ללכת לפסיכולוג, אבל אני לא יכולה לשבת מול פסיכולוגיים. אני הפסיכולוגית של עצמי. סבלתי מדיכאון נוראי, הזנחתי הכל והדבר היחידי שיכולתי לעשות היה לעבוד בקליניקה. הייתי עובדת מ-8:00 בבוקר ועד לשעות המאוחרות של הלילה וברצף. גם אם לא הייתה לי עבודה הייתי נשארת ולא מגיעה הביתה. כשהייתי מגיעה למשפחה, הייתי נוכחת אבל המחשבות שלי היו במקום אחר. לא יכולתי לשמוע אף אחד או לדבר עם אף אחד. אם היו שואלים אותי, הייתי אומרת שאין לי כוח לספר. הייתי חותכת אנשים. לא יודעת איך אנשים סבלו אותי בתקופה הזו".

איך בעלך הצליח להתמודד עם המצב?

"הגעתי עם בעלי לרבנות", היא מספרת, "הוא אמר לי שהוא לא יכול, לא מבין מה עובר עליי והציע לי להתגרש. בשלב הזה הוא ניסה לעורר אותי, אבל לא היה אכפת לי כלום. יום אחד הוא התקשר אליי, שאל אותי 'איפה את?' אמרתי לו שאני בעבודה, הוא אסף אותי ונסענו לרבנות. התנתקתי מהכל, לא שמעתי כלום וחשבתי לעצמי בשביל מה אני פה? למה אני צריכה את כל זה? חיפשתי אשמים בכל מקום – לא הבנתי למה אבי בעלי לא מבין שאני בדיכאון, לא יכולתי גם להסביר מה עובר עליי. כולם היו אשמים. כשהתעוררתי על החיים והבנתי את המצב, ידעתי שהפתרון היחידי שיעזור לי לצאת מזה הוא להוציא את עצמי מהקבר".

מה הכוונה?

"כשאמא שלי נפטרה ולקחה איתה את כל הסודות, הרגשתי שקברו גם אותי. לכן בחרתי לצאת מהקבר של עצמי והדרך היחידה שלי להתמודד עם זה, היה לספר את הסיפור שלי כמה שיותר כדי שכל העולם ידע מי זו גלנדה".

למה זה כל כך חשוב לך?

"כי כל חיי הייתי מאחורי הקלעים. כשהייתי ילדה קטנה, אמא שלי לא ראתה אותי והיא גם לא שמה לב שאחי עושה לי רע. הוא אף פעם לא נגע בי מינית כן? אבל המכות שלו והחינוך שלו כלפי היו הרבה יותר קשים. אחרי שאמא שלי נפטרה, הכל חזר. אני זוכרת שעמדתי בהלוויה שלה ובכיתי. לא ידעתי להגיד אם בכיתי בגללה או בגלל מה שהיה לי בראש בעקבות הדיכאון. ואז הבנתי: זה לא שלי התחושות האלה. לא חוויתי את מה שחוויתי בילדות כי אני אשמה. הבנתי שאני לא צריכה להתבייש במה שעברתי וצריכה לדבר על זה. היום אני לא מחפשת אשמים", אומרת בגבורה גלנדה. "ההפך, אני רוצה לסלוח ולהבין את הדברים לעומק. יותר מזה, חשוב לי גם לצאת מאחורי הקלעים ולעלות לקדמת הבמה.

"נלחמתי, במיוחד אחרי המוות של אמא שלי. הבנתי שאני לא רוצה שכל הסבל שעברתי ועברתי לא מעט ינהל אותי, חשבתי שהכי נכון להפוך את מה שעברתי להשראה למישהו אחר. לכן יצאתי עם הרצאה לפני שלוש שנים. האמנתי שהשיח שלי מול אנשים עוזר להם לפתוח את העיניים והאוזניים. בהרצאה שלי אני מדברת על כך שאפשר להרוס חיים של ילד עם החלטות לא נכונות שעושים ולהבין שאבא ואמא לא תמיד צודקים. אני נזכרת שכשהכרתי את בעלי, אמא שלי מאוד התנגדה למערכת יחסים שלנו, בגלל כל העבר שלו. אבל היום אני יודעת שאבי בעלי הוא הדבר הכי טוב שקרה לי ושהיא לא צדקה".

איך את היום?

"היום אני במצב הרבה יותר טוב. אני זוכרת שעשיתי את ההרצאה הראשונה שלי מול 70 אנשים! אנשים עפו עליי ועל הסיפור שלי וההרצאה הזו החזירה אותי באותו הרגע לחיים. זה עשה משהו מידי. ואמרתי כן, כנראה שזה הפתרון, התרופה והמתנה שלי. אהבתי את הכרת התודה של האנשים. פעם אחת הרצתי בנווה תרצה ומישהי אמרה לי תודה כי נתתי לה משמעות לחיים. עכשיו היא רוצה להילחם בחיים ולא להיכנע להם. בתוך חצי שנה עשיתי מלא הרצאות. אני חושבת שאלו היו 40 הרצאות בחינם. זה לצאת מהעבודה מוקדם, להכין את עצמך נפשית להיחשף עם הסיפור שלי מול אנשים זרים, זה לעשות חזרות, למלא דלק ולנסוע עד סוף העולם אם צריך. היו מלא דברים שתלויים בזה ועשיתי את זה. הבנתי שזה הריפוי שלי".

"כשאמא לא סיפרה לי ולא ענתה על השאלות ששאלתי, זה פגע בי נורא. כעסתי עלייה והיה קשה לי להבין את הדרך שלה. כשחזרתי מוונצואלה אחרי חודש, הגעתי לעולם קשוח. זה היה אותה המציאות שהשארתי בארץ, אבל הרבה יותר קשה ממה שדמיינתי. חיכו לי כאן שלושה ילדים, עסק ומלא אנשים שמכירים אותי. אבל הרגשתי שאין לי כלום"

הרצאות בחינם? וואו. איך בעלך הגיב לזה?

"אבי לא הבין את זה. אבל אם יש משהו שאני יכולה להגיד על אבי, שאם הוא רואה שזה משהו שעושה לי טוב, הוא יהיה לצידי. בדרך הוא ינסה להעיר אותי ולהגיד לי מה חשוב ומה פחות, אבל אם הוא רוצה שזה חזק מזה, הוא מאפשר לי לעשות את מה שעושה לי טוב".

בקרוב אתם הולכים להשתתף בסדרה מאוד מיוחדת על סיפור חייכם, איך הוא והילדים עם זה?

"זה לא מובן מאליו שהוא משתתף בתכנית. בכל זאת הוא מביא איתו סיפור מאוד מורכב, שהרבה תושבים מבית שמש מכירים. אבי אחר לגמרי, הוא לא מחפש להיות בפרונט. אבל שוב, אם הוא יודע שזה משהו שיעשה לי טוב, הוא יעשה את זה. ואני אומרת לעצמי איזה אומץ. כל החברים שלו אולי יגידו לו שהוא מטומטם, אותו זה לא מעניין. הכי חשוב לו שלאשתו יהיה טוב".

אהבה לכל החיים

סיפור האהבה בין גלנדה לאבי מרציאנו היה חסר כל סיכוי. אבי נסע בשנות ה-20 שלו לטיול בוונצואלה ושם הוא פתח עסק והתחיל לסחור בסמים. עד שנעצר ונכלא. גלנדה הגיעה ממשפחה מאוד מעורערת ואף היא מכרה סמים כמה וכמה פעמים בחייה. יום אחד היא הלכה לבקר את בן דוד שלה בכלא ושם היא פגשה את אבי. "משם הכל היסטוריה", אמרה. הצפייה שלה להכיר את אהבת חייה בכלא לא עלתה בדעתה בכלל, אך כנגד כל הסיכויים זה קרה.

איך הכרת את אבי?

"את אבי הכרתי בכלא בוונצואלה. הלכתי לבקר את בן דוד שלי עם אחותו והוא היה שם. באותו יום היינו בסוג של פאטיו כזה. יצא לי קצת לדבר איתו, אני מאוד חברותית. לא ציפתי באותו רגע שאכיר את בעלי".

איך הוא נכנס לכלא?

"הוא סחר בסמים, נתפס, נעצר ונכלא ל-10 שנים".

איך הכל התחיל בניכם?

"הוא ביקש את מספר הטלפון שלי מבן דוד שלי והתחיל להתקשר אליי. בכלא בוונצואלה יש להם הכל, טלפון ומלא תנאים. זה היה מצחיק בהתחלה, הוא לא ממש ידע את השפה והיה מתקשר למרות הכל. אני זרמתי. הייתי בת 23 עם ילדה בת 3 והוא היה בן 27. חשבתי לעצמי שזה בטח יהיה משהו חולף ולא לעוד הרבה זמן. אחרי 8 חודשים מההיכרות שלנו, התחתנו בכלא".

"הגעתי עם בעלי לרבנות", היא מסבירה, "הוא אמר לי שהוא לא יכול, לא מבין מה עובר עליי והציע לי להתגרש. בשלב הזה הוא ניסה לעורר אותי, אבל לא היה אכפת לי כלום. יום אחד הוא התקשר אליי, שאל אותי 'איפה את?' אמרתי לו שאני בעבודה, הוא אסף אותי ונסענו לרבנות. התנתקתי מהכל, לא שמעתי כלום וחשבתי לעצמי בשביל מה אני פה?"

מה?

"כן", גלנדה מצחקקת. "הייתה חתונה יפה. היו מלא אורחים, כל האסירים. הגיעו גם כמה מהחברות ואמא שלי. היא הייתה מאוד עצבנית על החתונה הזו, היא לא שמחה במיוחד. היה איזה רגע שהצטערתי שהזמנתי אותה בכלל כי אני הייתי מאוד שמחה".

אז התחיל מסע של הישרדות. גלנדה ואבי החלו לחשוב איך הם מקימים חיים משלהם והתחילו לחשוב על תכנית. "עברתי לגור בעיר אחרת, סמוכה יותר לכלא. ככה יכולתי לבקר אותו פעמיים ביום. ככה במשך שלוש שנים. אחר כך החלטתי שאני מוציאה אותו מהכלא לפני שהוא מסיים את שנותיו בכלא. התחלתי לחשוב איך אני מוציאה אותו מהכלא, הצלחתי להוציא אותו לעבוד כל היום בחוץ ולישון בכלא. אבל זה הפך להרבה יותר קשה. כי הפכתי להיות הבייביסיטר שלו. הייתי צריכה לקחת אותו ולהחזיר אותו, לדאוג לו ולהביא לו אוכל. זה התחיל לפגוע בזוגיות שלנו. אני מאוד ליברלית ולא יכולתי לממן גבר. לא התאים לי. אז הוא כל הזמן היה אומר לי שאם הוא היה בישראל, זה היה אחרת לגמרי. בישראל הוא תמיד ציין שיש לו יותר אופציות, ושהוא יכול לנהל את העניין.

"אחרי שנה פלוס נולדה הילדה המשותפת שלנו. חשבתי לעצמי שאם יהיה לנו טוב יותר בישראל, אז מה הבעיה? בוא ניסע לישראל. דיברנו על המעבר לקולומביה ובוקר אחד אספתי אותו, כמו בכל בוקר לעבודה ובמקום ללכת לעבודה, נסענו 52 שעות לקולומביה. שילמתי לכלא שהוא לא יחזור לישון שם במשך שלושה ימים וכך אף אחד לא ידע על התכנית שלנו. אחרי כמה ימים שמו לב ואנחנו כבר היינו בקולומביה".

ברגע שגילו, מה הם עשו?

"לא היה הרבה מה לעשות. הוא לא עשה מעשה לא טוב בקולומביה אז הם לא יכולים להסגיר אותו. ובישראל חובת המדינה לעזור לאזרח הישראלי. אז הכל היה טוב".

השניים הגיעו לארץ אחרי תקופת החגים בקולומביה כשגלנדה בת 26 ואבי בן 30 עם 2 בנות. אחת משותפת. "התחלנו מחדש", אמרה, "הוא הגיע לאדמה שלו, למקום הבטוח שלו וככה למעשה התחלנו את חיינו באמת".

איך הרגשת בישראל?

"נורא. ביום הראשון נפל לי האסימון שעשיתי טעות. לא חשבתי על המעבר כמו שצריך. לא לקחתי בחשבון שזו מדינה יהודית, עם שפה ותרבות אחרת. בלי משפחה וחברים. את כל הדברים האלה לא לקחתי בחשבון".

אז למה עשית את זה?

"כי האהבה הייתה במקום הראשון".

ובדיעבד?

"עדיין הייתי הולכת אחרי האהבה. תראי לא קיבלתי אהבה בבית ובשביל אהבה וחום הייתי עושה הכל. יש הרבה דברים שאף אחד לא יבין, אני יודעת מה אני רוצה, מה יעשה לי טוב ומה יעשה לי רע. למשל כשאמרתי לאבי שאם הוא לא רוצה לעשות את התכנית שתחשוף את הסיפור שלנו, וזה יעשה לו רע, אז לא נעשה. הוא אמר שאם זה עושה לי טוב, אני אעשה את זה. שאלתי גם את הבנות שלי, הן גדולות והן יכולות להגיד מה דעתן. אז הבנות אמרו ללכת על זה כי זו הדרך היחידה שלהם לשמוע על הסיפור".

היום שאת מסתכלת על מה שעברת ועל מה שאת היום. איך היית מגדירה את גלנדה?

"מטורפת. לפעמים אני צריכה להסתכל אחורה ולראות אותה. אני מאוד נלחמת לא לפגוש את הילדה הקטנה שבתוכי. כי הגלנדה הזאת לא בריאה, היא מאוד אלימה והיא כל הזמן צריכה לשמור על עצמה. היא מאוד נסערת ותוקפנית, היא כועסת. היא חושבת שכל מי שמתקרב עושה לה רע, לא רואה אנשים טובים. הגלנדה הזאת היא לא מישהי שאני רוצה להיות היום. אני לומדת הרבה ממנה אבל אני לא רוצה אותה".

מה היית רוצה להגשים השנה?

"להגיע למקום שאני מחפשת, להגיע לזה שאני אהיה גלנדה. היה כמה פעמים ברחוב שהייתי משתמשת בשמות אחרים. בהתחלה אמרתי לאבי שקוראים לי בשם אחר. פתאום היה לי יותר קל להגיד שאני מישהי אחרת ולא מי שאני. מה אני מאחלת? שאנשים יכירו את גלנדה כי גלנדה נלחמה לא מעט בשביל שידעו מי אני מבפנים, זה הניצחון שלי. אני מאחלת לי בריאות, הצלחה עם החיים שלי, אני רוצה לטייל, לראות עולם, להראות לילדים שלי תרבות אחרת, שילמדו שאין רמזורים – אם את רוצה משהו אין שום רמזור שיכול לעצור אותך. אם זו אהבה, אם זו עבודה, אם זה להצליח, אם זה כל דבר".

היית רוצה לבקש סליחה ממישהי או מישהו השנה?

"אני לא מבקשת סליחה. אני לא מאמינה בסליחה. בן אדם שעושה רע, הוא רצה לעשות את הרע באותו רגע, אז לבוא אחר כך ולהגיד שהוא מצטער זה לא בשבילי. אני יכולה לתקן את מה שאמרתי, אבל סליחה זו לא הדרך. כמה סליחה אפשר לבקש וכמה פעמים אפשר לסלוח. כי סליחה הפכה להיות משהו כמו סלנג, בלי כוונה. שעברתי גיור ונכנסתי ליהדות וגיליתי את יום כיפור, הבנתי כמה אנשים שלא מדברים איתך שנה שלמה, מחליטים לבקש סליחה כמה שעות לפני כניסת כיפור. כל הזמן הסתובבתי עם השאלה, האם הם רוצים שאסלח להם באמת או שהם דואגים מה אלוקים ייתן להם בשמיים? הבנתי שהסליחה היא לא הפתרון, צריך ללמוד לשנות, לחשוב איך מביעים את הדברים בצורה אחרת. כל פעם ששואלים אותי על הסליחה אני נכנסת לדיון על זה. חושבים שאני משוגעת".

איפה גלנדה תהיה עוד 5 שנים?

"מנהלת חברה ענקית של תיירות, אולי סבתא, בזוגיות עם אבי כמובן, מלא הרצאות, אולי עמותה שתעזור לילדות".

מה את מאחלת לעצמך?

אני מאחלת לעצמי להיות שמחה, להיות בריאה נפשית, פיזית, להיות שפויה, לא לאבד את עצמי, לא להביא את גלנדה של פעם. אני באמת מאחלת לעצמי שהיא לא תבקר אותי הרבה כי כל פעם שהיא מבקרת אותי זה לא לטובה. ואני מאחלת לעצמי בית בריא, בית תומך, ילדים טובים. אני מאחלת לעצמי שמי שיסתכל עליי – ידבר עליי בלשון טובה, ולהיות מאושרת. להגשים את כל החלומות והמטרות שלי. היום שיש לי יכולת אני מבינה שהכל אפשרי".