סיפורו של דוד ליברמן (66) תושב רמת בית שמש ג', יכול להישמע לכם דומה מאוד למאות סיפורים של מחלימים ישראלים מנגיף הקורונה. אבל לא. המקרה של ליברמן לא מתקרב בכלל לסיפורים השגרתיים. הוא מסוג האנשים שהתייצבו בשבוע הראשון כשהממשלה הודיעה על האפשרות להתחסן, שמר על מרחק ושימת מסכות. אך יממה אחרי התגלה אצלו הנגיף. "עניין של כמה שעות", הסביר ליברמן, "התחלתי להרגיש כל מיני תופעות, תסמינים שחשבו בהתחלה שהם הגיוניים בגלל החיסון. אבל כשהם נמשכו מעל ארבעה ימים, הבנו שמשהו לא תקין". משם מצבו החל להתדרדר – הוא התאשפז בבית החולים והיה תלוי בין החיים למוות. הרופאים לא נתנו לו סיכוי ואף חיברו אותו למכונת הנשמה. במשך 10 ימים שהוא היה בתרדמת, בלי יכולת לתקשר עם הסביבה ועד היום הימים והשעות בהם היה מנותק מהחיים מחוקים לו.
היום, רגע לפני יום הכיפורים וחג הסוכות הוא עושה חשבון נפש ומזכיר לעצמו בכל פעם מחדש מה הדבר החשוב ביותר בחיים – בריאות.
הימים הנוראים
היום בו התאשפז ליברמן במחלקת קורונה בבית החולים זכור לו היטב. "כמה ימים לפני, המצב שלי התחיל להתדרדר", נזכר. "היו לי קשיי נשימה ואפילו נכנסתי להזיות. אמרתי דברים שהתחילו להישמע מוזר, למשל אמרתי לאישתי שהצבא מחפש אותי כל הבוקר, שהם שלחו לי עשרות מיילים והיא לא עונה ואז נזכרתי שאני בן 66, אני כבר לא בצבא. הם גם סיפרו לי שהתחלתי לדבר על ביבי ולא הבנתי מה קורה. הייתי מעורפל. אז החליטו לאשפז אותי. פגשתי שם רופא צעיר שהחזיר לי את כל הזיכרונות מהצבא וככה, במשך ארבעה או חמישה ימים סיפרתי לו את כל מה שחוויתי בצבא בפעם הראשונה מזה 49 שנים".
"היו לי קשיי נשימה ואפילו נכנסתי להזיות. אמרתי דברים שהתחילו להישמע מוזר, למשל אמרתי לאישתי שהצבא מחפש אותי כל הבוקר, שהם שלחו לי עשרות מיילים והיא לא עונה ואז נזכרתי שאני בן 66, אני כבר לא בצבא. הם גם סיפרו לי שהתחלתי לדבר על ביבי ולא הבנתי מה קורה. הייתי מעורפל. אז החליטו לאשפז אותי"
איך זה פתאום נפתח?
"הוא הזכיר לי מישהו ששירת איתי, חובש קרבי בצבא. אבל ברור שזה לא יכול היה להיות הוא, הוא היה צעיר מידי. אבל ההזויות היו חזקות ממני. סיפרתי לו הכל, מהצבא הסדיר ועד למלחמת יום הכיפורים. כל מה שהיה בתעלה, על החברים שלי שנהרגו. ומאז הוא הפך לידיד".
ליברמן מסביר שמאז שחלה בנגיף, הוא פגש בפוסט טראומה בפעם הראשונה בחייו, "אני בוגר מלחמת יום הכיפורים, עברו כבר 49 שנים אחרי. מעולם לא שחזרתי את המלחמה. מאז הקורונה אני משחזר את המלחמה בלי הפסקה. אני נזכר בחברים שנהרגו לי מול העיניים וחולם על מה שעברתי בצבא ובמלחמה כל לילה".
אחרי ההזיות שהחמירו עם הזמן, מצבו התדרדר. "כל הזמן ניסו לאזן אותי עם חמצן וכל מיני מכשירים אבל הם לא הצליחו והבינו שצריך לעבור לשלב של חיבור למכונה. החמצן שלי ירד למצב של 60, במצב הזה בן אדם כבר לא אמור להישאר בחיים. הרופא הסביר לי שאין לו ברירה, שהם צריכים להרדים ולהנשים אותי. הוא שאל אותי, הסברתי לו שהוא צריך לשאול את אישתי והילדים. כי אני לא יכול לקבל את ההחלטה הזו בעצמי. בסוף הוחלט להרדים אותי במשך 10 ימים", נזכר בכאב ליברמן.
"הייתי מורדם ומונשם, שכוב על הבטן, בלי שום קשר לעולם. אני לא זוכר כלום. זו הייתה חוויה לא נעימה", הסביר. "הרגשתי שאני עולה למעלה, מחפש את ההורים שלי בגן העליון והשער סגור. לא נותנים לי להיכנס ויותר מזה הם נתנו לי מכות והעיפו אותי מצד לצד. הרגשתי שהודפים אותי. אני זוכר אפילו שצעקתי 'דיי! כואב לי'. כנראה שבשלב הזה התחלתי להתעורר כי אז התחלתי לשמוע את אחת הבנות שלי. הם ניסו להבין ממני אם אני שומע, ותוך כדי שהם מבקשים ממני ללחוץ על האצבע כדי לאשש שאני מצליח לחזור להכרה, כך הבינו שאני מתעורר. יומיים אחרי זה הוציאו את צינור ההנשמה".
הייסורים
אחרי שהוא התעורר מהתרדמת אחרי עשרת הימים, התחילו ייסורי הגהנום. "הגוף שלי חטף מכה קשה, אמרו לי להרים את היד ולא יכולתי. ביקשו ממני להרים את הראש, לא הצלחתי. לא יכולתי להזיז את הגוף שלי. חשבו שאשאר נכה. הם אמרו לי שהם לא יודעים מתי אשתחרר, מתי אצליח ללכת על הרגליים ואני התעקשתי לקום, לא רציתי להיות נכה. ביקשתי לרדת, אמרו לי שאני לא יכול. ביקשתי הליכון, אבל לא יכולתי ללכת. אז הם הביאו מנוף שירים אותי ממקום למקום וככה הייתי כמה ימים. עד שהחלטתי", נזכר. "אמרתי להם שאני רוצה ללכת לשירותים. ביקשתי שאחד מהאחים יעזור לי ללכת ממקום למקום, הוא עזר לי וככה כל פעם עד שהצלחתי"
"כל הזמן ניסו לאזן אותי עם חמצן וכל מיני מכשירים אבל הם לא הצליחו והבינו שצריך לעבור לשלב של חיבור למכונה. החמצן שלי ירד למצב של 60, במצב הזה בן אדם כבר לא אמור להישאר בחיים. הרופא הסביר לי שאין לו ברירה, שהם צריכים להרדים ולהנשים אותי"
ליברמן מספר שלמרות שהצליח להתגבר על בעיית ה"נכות" שצצה אחרי התרדמת, יש לו עוד הרבה בעיות אחרות. "יש לי בעיות בברכיים ובמעיים עד היום", שיתף.
על תופעות הלוואי האלו לא שמעתי.
"יש המון תופעות שלא מכירים. אני זוכר שהייתי בשיקום כמה חודשים, והסברתי לרופאה שהייתה שם שיש לי נשירה דרסטית של השיער. היא שאלה אותי אם זה מפריע לי, אמרתי לה שכן. כי בכל זאת, הייתי לי בלורית יפה שמסתובבת איתי מגיל צעיר ופתאום איבדתי את השיער והיום הוא מאוד דליל. מסתבר שרק לאחרונה הם הבינו שזו תופעה של מורדמים ומונשמים".
היום אתם מצליח ללכת בלי הליכון?
"כן! היום אני הולך רגיל ועובד. אך עדיין יש לי כאבים חזקים בברכיים וברגליים. אני נלחם בזה כמה שאני יכול".
איך הרופאים הגיבו על החוזק והאומץ שלך?
"הרופא שטיפל בי ניסה לעצור אותי מלקום לבד מהמיטה. אני יודע שהם ניסו להגן עליי, שאני אעשה את התהליך יותר לאט ושלא אעשה נזק. אבל ידעתי שאם אני לא קם עכשיו, אני נשאר נכה. אני זוכר שאמרו לי שכשאחזור הביתה אהיה חייב ללכת עם הליכון לשירותים. אמרתי לאשתי שאף אחד לא יראה אותי עם הליכון, אז את כל הצעדים בבית עשיתי כשאחזתי בקירות וככה התקדמתי לאט לאט".
אילו מחשבות חלפו לך בראש בתקופה ההיא והיום?
"אני מרגיש שה' החזיר לי את החיים. אני לא יודע אם זה מגיע לי, אבל כנראה שיש לי זכויות. הרופאים חשבו שאני לא אתעורר, שסיימתי את החיים", אמר בהתרגשות ליברמן. "לפני חודש הבן שלי עשה ניתוח בבית החולים בו הייתי מאושפז במחלקת הקורונה. אחרי שהוא עבר את הניתוח ונכנס לחדר התאוששות, נכנסה אחת האחיות שעבדה שם בטיפול נמרץ וזיהתה אותו. היא ניסתה לברר איך קוראים לו ואיך היא מכירה אותו ואז היא נזכרה בסיפור שלי", הוא נזכר. "היא נזכרה שהייתי חולה קורונה ואמרה לו שהיא מכירה את הסיפור, שהם לא האמינו שאני אקום ואתעורר, שאני כמו נס נהלך. מבחינתם אני הגאווה של המחלקה וזה שהם הצליחו לרפא חולה שלא היה לו סיכוי בכלל זה נס".
"הייתי מורדם ומונשם, שכוב על הבטן, בלי שום קשר לעולם. אני לא זוכר כלום. זו הייתה חוויה לא נעימה", הסביר. "הרגשתי שאני עולה למעלה, מחפש את ההורים שלי בגן העליון והשער סגור. לא נותנים לי להיכנס ויותר מזה הם נתנו לי מכות והעיפו אותי מצד לצד. הרגשתי שהודפים אותי"
אחרי כל מה שעברת, היית רוצה להגיד משהו לתושבים?
"מי שחושב שזו מחלה קלה, יש לו טעות. צריך להישמר".
לקראת יום הכיפורים, יום הדין, אילו מחשבות עברו לך?
"אני אגיד לך מה אשתי אמרה לי בראש השנה – אחרי שאנחנו אומרים 'אבינו מלכנו שלח רפואה שלמה לחולי עמך' היא אמרה שאת הרפואה הוא שלח אבל עכשיו צריך להתפלל שהיא תהיה שלמה. תשמעי, אני בקושי יורד ועולה במדרגות, זה פוגע. צמצמתי את היקף העבודה אבל אני מאמין שיהיה טוב".
הרחמים והסליחות
אחרי כל מה שעבר ליברמן הגיע השלב לעשות עם עצמו חשבון נפש. "אני חושב שבשבועות הראשונים שהתחיל כל הסיפור, כל רגע ורגע עשיתי חשבון נפש. אני מתנדב בארגוני חסד רבים וזה עושה לי טוב. אני חושב שכל אחד יכול למצוא את הנישה שהוא מתחבר אליה ולעשות בדרך הזו חשבון נפש".
איך אתה רואה את החיים עכשיו?
"אני לא מתכנן. הקטע הזה קצת נפגע. 'אני חי לי מיום ליום' כמו שאומר השיר. אין לי את הפריבילגיה לחשוב, אני כל הזמן מפחד אולי זה ייעצר. היום אני יותר ריאלי, יותר מציאותי. אין מצב שאני אלך להתפתח היום. אם לפני הקורונה היו לי מחשבות כאלה, היום אני פחות מתפרע".
החיים שלו השתנו:
"אני לא מתכנן. הקטע הזה קצת נפגע. 'אני חי לי מיום ליום' כמו שאומר השיר. אין לי את הפריבילגיה לחשוב, אני כל הזמן מפחד אולי זה ייעצר. היום אני יותר ריאלי, יותר מציאותי. אין מצב שאני אלך להתפתח היום. אם לפני הקורונה היו לי מחשבות כאלה, היום אני פחות מתפרע"
"בריאות. אצלי היום זה ערך עליון. היום הכסף הוא פחות אישיו והבריאות יותר חשובה לי. אני יודע מה זה שההוא נותן מכה ואתה לא מתפקד, זו לא מחלה שאפשר לחיות איתה, זו מחלה מתישה שמלווה לכל החיים. אני מאחל לך ולכולם שלא תחלמו לדעת מה זה הדבר הזה, רק בריאות"
מה החלום שלך?
"להמשיך להיות בריא".
מה היית מאחל לעצמך ולתושבים לשנה החדשה?
"בריאות. אצלי היום זה ערך עליון. היום הכסף הוא פחות אישיו והבריאות יותר חשובה לי. אני יודע מה זה שההוא נותן מכה ואתה לא מתפקד, זו לא מחלה שאפשר לחיות איתה, זו מחלה מתישה שמלווה לכל החיים. אני מאחל לך ולכולם שלא תחלמו לדעת מה זה הדבר הזה, רק בריאות".
ליברמן רצה לציין לטובה את ארגון "עזרת אחים". "הרב אברהם קאפ היה הראשון שהביא לי את מחולל החמצן עוד כשהייתי בבית ודאג לבקר ולבדוק אם אני צריך עזרה תמיד. כשהייתי צריך פינוי לבית החולים, הם אלו שדאגו לקחת אותי. אני מודה להם ומצדיע להם על כל מה שהם עושים".
