אל חן אסרף-סידלסקי (33), תושבת העיר, נשואה ואם לשלושה הגענו בימים האחרונים אחרי שנחשפנו לריאיון מעמיק ומרגש שפורסם בעיתון "לאישה". שם היא סיפרה לראשונה על החיים ללא כף יד, וכי עד לאותם הרגעים לא חשבה שיש לה סיפור מיוחד. "נולדתי עם התחלה של כף יד, אבל בלי כף היד עצמה ובלי אצבעות", שיתפה השבוע, "הרופאים היו בהלם", סיפרה, "ההיריון של אמא שלי היה תקין וקל, והבדיקות לא צפו שתיוולד תינוקת עם מום. במשך השנים ניסו לשער מה גרם לזה. חשבו שחבל הטבור נכרך סביב כף היד ולכן היא לא התפתחה, אבל עד היום מדובר בתעלומה".
חשיפת המקרה שלה סחף כל כך הרבה אהדה, שרבים, מכל רחבי הארץ פנו אלייה והזדהו עם המקרה שלה ואף התחזקו ממנו. היום, אחרי שנרגעו הרוחות היא מתיישבת לשיחה כנה על חייה ומספרת איך הפכה ממעצבת שמלות כלה אלמונית מבית שמש, לאישה חזקה, ללא כף יד עם סיפור חיים שנותן המון כוחות להורים וילדים. "זה הדבר הכי הזוי שקרה לי", סיפרה השבוע, "השותפה שלי לעסק בעיצוב שמלות כלה, ג'רלדין המדהימה החליטה שהיא שולחת באינסטגרם לעיתון לאישה כמה מילים ותמונות שלי. היא רצתה להפתיע אותי ולגמרי שכחה מזה", נזכרה. "יום אחד קיבלתי טלפון מעיתון לאישה ולא הבנתי את פשר הסיפור. הופתעתי לטובה. אחרי שהתראיינתי, התחילו רצף של טלפונים מכלל ערוצי התקשורת שרצו לשמוע אותי ולהעלות את המודעות. ממש במוצ"ש הקרוב יעלה ראיון מורחב יותר במהדורת השבת".
איך את מרגישה עם החשיפה של הסיפור שלך?
"האמת שאני לא בן אדם מוחצן. אחרי שקיבלתי את כל הטלפונים מערוצי התקשורת ניסיתי להבין מי אני בכלל. פתאום אנשים שולחים לי הודעות, מתעניינים בסיפור שלי, ורוצים לקבל כוחות. אימהות שלחו לי הודעה על הילדים שלהם שנולדו ללא יד או ללא אצבעות ואמרו לי שנתתי להם הרבה כוחות כשסיפרתי את הסיפור שלי. כיף לדעת שהריאיון הוביל לזה, צריך שאנשים יבינו שחשוב לראות את השונה ולקבל את האחר.
"השותפה שלי לעסק בעיצוב שמלות כלה, ג'רלדין המדהימה החליטה שהיא שולחת באינסטגרם לעיתון לאישה כמה מילים ותמונות שלי. היא רצתה להפתיע אותי ולגמרי שכחה מזה. יום אחד קיבלתי טלפון מעיתון לאישה ולא הבנתי את פשר הסיפור. אחרי שהתראיינתי, התחילו רצף של טלפונים מכלל ערוצי התקשורת שרצו לשמוע אותי ולהעלות את המודעות"
"מבחינתי זה רגיל", מסבירה סידלסקי. "אני חיה ללא כף יד כבר 33 שנים וכל מי שמכיר אותי בבית שמש יודע שנולדתי ככה. מאוד מוזר לי פתאום שאנשים מפרגנים לי ואומרים לי שאני מחזקת אותם. כי בתאכלס, אף פעם לא הרגשתי שונה", מסבירה. "ההורים שלי לא נתנו לי להרגיש אחרת, לא גדלתי בבית שוויתרו לי על משהו בגלל שאין לי כף יד. הפוך. אבא שלי כל הזמן היה אומר לי 'אם את רוצה משהו, תנסי. או שתנסי ותצליחי או שתנסי ולא תצליחי. אבל אם לא תנסי, לא תדעי".
לא מובן מאליו.
"נכון. הוריי גידלו אותי כילדה רגילה לכל דבר. בזכותם אני מי שאני היום: אדם בלי רחמים עצמיים, שהמשפט 'לא יכולה' לא נמצא באוצר המילים שלו. תמיד הם אמרו לי, 'אם את רוצה משהו, תעשי. קודם כל תנסי, ואם את צריכה עזרה, בואי לבקש'. זה לא שאמרו לי, 'לכי להתמודד לבד עם החיים', אלא פשוט נתנו לי כלים איך להיות עצמאית למרות המגבלה. אבא שלי אומר שהנכות היא אצל מי שלא מוכן לקבל את האחר.
"כששואלים אותי מאיזה גיל שמתי לב שאני שונה מילדים אחרים, אני עונה שעד היום לא שמתי לב לזה, כי אני עושה הכל. יש דברים ממש מועטים שמראש אני לא יכולה לבצע, כמו למשל, להכניס לתנור תבנית אלומיניום חד־פעמית עם בלילת בצק. זה פשוט נשפך לי. חוץ מזה אני עושה הכל. בגיל שמונה אבא לקח אותי לטפס על קירות טיפוס. כשביקשתי שיעזור לי, הוא אמר: 'רוצה לטפס? תטפסי!', ואני טיפסתי, וידעתי שאם אפול הוא יהיה שם כדי להרים אותי. בהמשך עשיתי אומגה ביערות הגשם וצניחה חופשית. אני סוג של נינג'ה".
"אחרי שקיבלתי את כל הטלפונים מערוצי התקשורת ניסיתי להבין מי אני בכלל. פתאום אנשים שולחים לי הודעות, מתעניינים בסיפור שלי, ורוצים לקבל כוחות. אימהות שלחו לי הודעה על הילדים שלהם שנולדו ללא יד או ללא אצבעות ואמרו לי שנתתי להם הרבה כוחות כשסיפרתי את הסיפור שלי"
"אני חיה ללא כף יד כבר 33 שנים וכל מי שמכיר אותי בבית שמש יודע שנולדתי ככה. מאוד מוזר לי פתאום שאנשים מפרגנים לי ואומרים לי שאני מחזקת אותם. כי בתאכלס, אף פעם לא הרגשתי שונה"
חשבת פעם לעשות פרוטזה?
"כן. בכיתה ה' החלטתי לעשות פרוטזה כדי להיראות רגילה מבחינה אסתטית. כשהגעתי איתה לבית הספר כולם הסתכלו עליי בהלם ושאלו למה אני צריכה את זה. מאז לא שמתי אותה, וגם לא פרוטזה אחרת. בידי השמאלית אני נעזרת במה שצריך".
איך הסתדרת בשירות הצבאי?
"רציתי להתגייס, אבל צה"ל פטר אותי משירות. לא הייתי מוכנה לוותר. בבית גדלנו על הצבא. אמא שלי הייתה נגדת בקבע ואבא רב סרן במילואים ונכה צה"ל. אחרי אין סוף וועדות צבאיות בגלל כף היד שלי, בסוף איך שהוא אישרו לי להתנדב לצה"ל ושירתתי בגבעתי כרל"שית של מג"ד ופקידה פלוגתית של המסייעת. הייתי בת יחידה בין 86 חיילים כשתפסנו קווים בגבול עזה".
היית רוצה למסור חיזוק להורים לילדים שנולדו עם מגבלה?
"הייתי אומרת להם 'ה' נותן כלים למי שהוא יודע שיכול להתמודד עם זה'. אני מאמינה שהוא לא יעשה משהו שהוא לא יודע שהם לא יכולים להתמודד איתו. אני חושבת שמה שיש לנו בחיים אנחנו צריכים לדעת להתמודד איתו, לעשות אותו הכי טוב. זה מאוד תלוי בנו. בסופו של דבר הכי קל להאשים, צריך לקחת אחריות על החיים של עצמך ואתם מחליטים איך החיים שלכם יהיו".
בחרה לחלום בגדול
סידלסקי השתחררה מהשירות הצבאי והדבר הראשון שהיא רצתה לעשות הוא ללמוד אופנה. "הקשר שלי לתחום התחיל בגיל 15, כשבעזרת סבתא תפרתי לעצמי ולאחותי הגדולה שמלות לבת המצווה של אחותנו הקטנה. עשיתי מכינה לשנקר, למדתי סטיילינג בסטודיו B6 ותולדות האופנה בעבודי קריאייטיב. בסופו של דבר ויתרתי על שנקר כי התחלתי לעבוד עם הסטייליסט אייל אזרזר. וב־2013 פתחתי עסק קטן של בגדי יומיום שעיצבתי.
"מגיל קטן אני זוכרת שאמרתי שכשאהיה גדולה, אהיה מעצבת אופנה. כשגדלתי הבנתי שאני לא יכולה להתיימר ולהגיד את זה. כי מעצב אופנה זה אדם שאומר מה הולך להיות באופנה שבע שנים קדימה. לכן החלטתי בשלב הראשון להתמקד בעיצוב יומיומי. אחרי כמה שנים, רגע לפני שהתחתנתי, חיפשתי שמלות כלה והמחירים היו מופקעים. החלטתי שאני מעצבת לעצמי את שמלת הכלה לפי המידות שלי ובמחיר שאני מסוגלת לעמוד בו. אחרי שעיצבתי את השמלה, החלטתי לשנות את הקונספט של הסטודיו לשמלות כלה במחיר שפוי ולא במחיר שיכניס זוג למינוס".
את תופרת שמלה עם כף יד אחת?
"בטח. אני משחילה חוט במחט, עושה עבודות יד, שוזרת חרוזים, גוזרת, תופרת, רוקמת, מבשלת, רוחצת את הילדים, מחתלת, מאכילה ומה לא. עושה הכל".
"הילדים שלי נולדו רגיל ובנס. בהריונות שלי גילו לי מחלה שאף פעם לא ידעתי שקיימת. יש לי היפראמזים גרבידרום. זו מחלה שמלווה בהמון הקאות ושכל אוכל או שתייה שאני מכניסה לגוף בהיריון, אני מקיאה אותו ובנוסף לכל זה, היה גם את העניין עם היד. בעצם הבנתי לאורך הזמן שהמחלה היא בעצם אלרגיה להיריון"
היום יש לך שלושה ילדים, הם נולדו רגיל?
"כן, הילדים שלי נולדו רגיל ובנס. בהריונות שלי גילו לי מחלה שאף פעם לא ידעתי שקיימת", חשפה לראשונה, "יש לי היפראמזים גרבידרום. זו מחלה שמלווה בהמון הקאות ושכל אוכל או שתייה שאני מכניסה לגוף בהיריון, אני מקיאה אותו ובנוסף לכל זה, היה גם את העניין עם היד. בעצם הבנתי לאורך הזמן שהמחלה היא בעצם אלרגיה להיריון, זאת אומרת שהגוף מנסה לדחות את ההיריון בכל דרך אפשרית".
מה ההשלכות של המחלה?
"קודם כל היו לי שתי הפלות טבעיות בגלל זה. בלידה של אחד הילדים שלי אמרו לי שאני לא יכולה להמשיך לסחוב וככל שאמשיך אני אגרום לילד נזק. היו גם פעמים שאמרו לי שזה או אני או הילד. זה מטורף. עד להריונות שלי לא ידעתי שיש מחלה כזו, אין לה כל כך מודעות. ואני חושבת שעד שקייט מידלטון לא סיפרה שהיא חולה במחלה, אף אחד לא שמע עלייה. היום בארץ אנחנו נלחמים כדי שהרופאים יבינו את המחלה וינסו לעזור לנו כמה שאפשר".
סידלסקי התראיינה בכמה ערוצי תקשורת לאחרונה וחשפה את הסיפור האישי שלה בגבורה. היא קיבלה לרוב פידבקים חיוביים, אך היו כמה ביקורות שהעציבו אותה, "ילדה בת 14 הגיבה לאחת הכתבות שפורסמה, 'את מי זה מעניין, יותר מעניין אם בחורף היא שמה כפפה'. כשקראתי את הפידבק הרגשתי כמו ילדה בת 6 ביסודי שמישהו מציק לה". הביקורות לא עצרו אותה להמשיך ולהפיץ את הסיפור שלה בשביל לחזק אחרים ואחרות שמתמודדות עם מצבים שונים. היום כשהיא מסתכלת על הכל, היא מודה להוריה, זהבה וציון אסרף שגידלו אותה לתוך אופטימיות, לתוך עולם בו היא לא מוותרת לעצמה ומעבירה את המסר הלאה. אחרי שהסיפור האישי שלה התפרסם, התחילו להעביר הרצאות בנושא בבתי הספר על מנת להעלות את המודעות של קבלת האחר והשונה. "למרות שהיה קשה לי לדבר על המום שלי, חשוב לי להראות שברגע שיש רצון ונכונות לעבודה קשה, אפשר לעשות הכל".
