שירה לאה שרעבי (32) פגשה בפעם הראשונה את מלאך המוות – לפי חמש שנים עברה לידה שקטה, וגילתה שהעוברית שלה לא בין החיים לרגל חודש המודעות ללידה שקטה היא חושפת את המסע הטראגי שעברה ואוזרת את הכוחות למען נשים אחרות, "מקווה שהסיפור שלי יחזק אותן"
שבוע 38 ושלושה ימים, סוף חודש שמיני וכמה שבועות לפי התאריך המשוער, שירה לאה שרעבי (32) הפסיקה לחוש תנועות עובר. "הלכתי לאולטרסאונד לבדיקה. הטכנאית הדליקה את האור וכיבתה אותו מיד", סיפרה בקול נשבר, "היא ביקשה ממני לאכול מתוק, אמרה לי לגעת בבטן ולעשות כל מיני תזוזות ולא הבנתי מה קרה". דקות ארוכות היא ניסתה לדלות מאותה טכנאית מה היא רואה באולטרסאונד וניסתה לשכנע אותה לספר לה, אבל הטכנאית התעקשה לחכות לרופאה בכירה. "הרופאה הגיעה, שתיהן הסתכלו יחד על האולטרסאונד וביקשו לצלצל לבעלי לפני שהן מודיעות לי. מה הן צריכות להודיע לי?", תהתה. תוך חוסר אונים והמתנה ארוכה, הן צלצלו לבעלה שהגיע מיד ואז נודע לשניים הנורא מכל, "אין דופק לעובר".
חמש שנים אחרי הרגע הטראגי ולרגל חודש המודעות ללידה שקטה, היא מספרת לראשונה על המשבר ששינה את חייה וחושפת בלב כבד את המעבר מרגעי צפייה והתרגשות לרגעי אבל קשים. על השקט העוצמתי ששרר בחדר הלידה, על המבטים המרחמים ותחושה של חוסר שלמות ממשית. לא סתם מכנים את התהליך "לידה שקטה", זו לידה שבסופה לא נשמע קול בכי של תינוק שמגיח לעולם, אלא הרבה שקט. ולמרות שיש כל כך הרבה שקט, הוא סוער מבפנים והוא לא נגמר בחדר הלידה, שותפים לו ההורים, החברים וכל מי שקרוב ומרגעי התמודדות אישיים, זה הופך להתמודדות גדולה הרבה יותר. שרעבי, גדלה ונולדה בבית שמש, כותבת המדור "עולים כיתה" בעיתון ומורה לשעבר בשני בתי ספר בעיר, משחזרת את הלידה השקטה שלה ומקווה שבזכות המשבר שעברה, זה ייתן כוחות לנשים אחרות.
"להיריון הזה חיכיתי שלוש שנים", סיפרה שרעבי, "היו לי כבר שני בנים, נהוראי ואמיתי ואז נקלטתי להיריון נוסף שבו גילנו שאנחנו מצפים לבת ראשונה. ההתלהבות הייתה גדולה והילדים שלי היו בשמיים", נזכרה. "באחד מהחורפים נסענו בכביש 383, מכיוון מושב שדות מיכה לבית שמש, אז הייתי עובדת כמורה בשני בתי ספר בבית שמש. ליד העיכול, איפה שקיים בית העלמין התרחשה כנראה תאונת דרכים ובגלל שירד גשם חזק מאוד, לא ראינו את התאונה. היו שם אפילו שוטרים שטיפלו באירוע, אבל גם אותם לא ראינו בגלל הטיפות החזקות שהידפקו על שמשות הרכב. בגלל שכמובן לא זיהנו את התאונה נכנסנו ברכב שעמד בצידי הכביש. לא הייתה לנו אפשרות לבלום כי הכביש היה חלק וגם אם ממש רצינו, זה היה מקרה אבוד. ניסנו לסובב את ההגה לכיוון מעקה הבטיחות אבל זה לא הצליח, בסוף נכנסנו בשניהם. רק לאחר מכן קלטנו את גודל האסון. אני כמובן לא התייחסתי לבטן, היה לי חשוב להבין שאף אחד לא נפגע".
שרעבי כאמור לימדה בשני בתי ספר בבית שמש, וכחלק מיום שגרתי היא ובעלה נסעו לעבודה בעיר וקרה מה שקרה. "אחרי התאונה החלטנו שנינו שלא אלך לעבודה. רציתי לנוח ולהירגע מהלחץ שהרגשתי. הייתה לי תחושה לא נעימה בבטן והחלטנו ללכת לבית החולים לעשות בדיקה. שם אמרו לי שיש דופק והכל בסדר ושאלתי אם אפשר להשתחרר הביתה. מילאתי את הטפסים לשחרור וחזרתי לשגרה. חשבתי לעצמי שאם הכל תקין, אין לי צורך להישאר שם לבדיקות נוספות. שבועיים אחרי, פתאום שמתי לב שיש פחות תנועות", נזכרת בכאב. "לא הבנתי למה, לא קישרתי את ההרגשה לתאונה כי הייתי בשגרת חיים. אז התחילו לי כל מיני מחשבות, חשבתי שזה בגלל שלא אכלתי טוב ושלא נחתי כמו שצריך. לא קלטתי לרגע שאני במצב בריאות לא טוב. כשהגעתי לבית הספר באותו השבוע, צוות המורים אמרו לי 'וואו איך הבטן שלך יקרה למטה', מה שהיה הגיוני כי הייתי בחודש שמיני, רגע לפני תשיעי ולא ייחסתי לזה חשיבות. אמרתי לעצמי 'הבטן יורדת, זה הגיוני'. התחלתי גם להרגיש צרבות, מה שבדרך כלל מרגישים לפני לידה. החלטתי ללכת לעשות בדיקות, כי בתוך תוכי הרגשתי שמשהו קורה ולא הגיוני. משם נסעתי לאולטרסאונד ושם גילתי את הנורא מכל". שרעבי גילתה שביתה כבר לא בין החיים. "הייתי בהכחשה מוחלטת, לא הייתי מוכנה לקבל את העובדה שהבת שלי מתה, איך יכול להיות, עד לפני רגע הכל היה בסדר". אחרי שהיא קיבלה את הידיעה המרה היא נאלצה מיד להחליט מה היא עושה – או שהיא נוסעת באמבולנס לבית החולים ושם מבצעים הליך לידה, או שהם אוספים את הכוחות ונוסעים בעצמם. "אני זוכרת שהייתי ממש רעבה, התקשרתי להורים שלי, שהיה אז קשה להשיג אותם. בסוף תפסתי את אבא שלי וסיפרתי לו. הוא שאל אותי מה אנחנו מתכננים לעשות. אמרתי לו שאנחנו הולכים לאכול ומכאן לבית החולים. זה היה ביום חמישי כל התהליך הזה. המחשבות התחילו לרוץ לי בראש – איך מודיעים לילדים? איך מתמודדים עם הסיטואציה הזו מול התלמידים בבית הספר? מול הבעל? מול המשפחה? מול כולם? הראש שלי לא הפסיק לעבוד".
הכנה ללידה
שרעבי ובעלה הגיעו לבית החולים בכוחות עצמם. שם הרופא הכין אותה ללידה רגילה, כי למרות שהעוברית מתה, צריך לבצע זירוז ולידה. "ביקשתי מהם שיגלו רגישות. לא הייתי מסוגלת ללדת במקום בו יש לידות, עם תינוקות, צירים ובכי. העדפתי לחסוך לעצמי את הכאב הגדול יותר". תוך כדי ריאיון שרעבי מזכירה לי ולעצמה שבלידה הראשונה של הבן שלה, שהייתה גם ביום שישי, הגיעה בחורה למחלקה שצרחה מכאב ועצבות. "לא הבנתי מה קורה, למה היא כל כך צורחת. בסוף גילנו שלעובר שלה אין דופק. זה לא היה קשור אליי באותה התקופה, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את מלאך המוות".
שרעבי התעקשה לעבור ממחלקת יולדות למחלקת נשים. "לא הייתי מסוגלת לשאת את התחושה שבחדר לידי יש מישהי שיולדת תינוק חי", אמרה. "נתנו לי חומר מזרז לתהליך פתיחה של צוואר הרחם ביום חמישי, אבל שום דבר לא התקדם. ערב שישי הגיע, ואני התארגנתי לשבת. התלבשתי ובכיתי תוך כדי את הנשמה שלי. דיברתי עם הקדוש ברוך הוא ושאלתי אותו למה אני צריכה לעבור את החוויה הזו?".
כעסת?
"לא כעסתי, רק ביקשתי לדעת למה. הייתי מרוסקת, הדלקתי נרות שבת ופתאום התחלתי להרגיש כאבי תופת. הנה זה קורה. לקחו אותי לחדר לידה, הלידה הייתה רגילה לכל דבר. אותן הלחיצות, אותו התהליך ואז שקט. את לא מבינה איזה שקט", היא מספרת את הדברים בגבורה ועוד רגע נשברת, "היולדת הציעה לי להחזיק את הילדה, היא שאלה אותי אם אני רוצה לראות אותה. הייתי ממש בחרדה, הרגשתי אבודה, לא רציתי להחזיק אותה, לא הייתי מסוגלת נפשית להתמודד עם זה, ידעתי שהזיכרון הזה לא יעשה לי טוב. אני זוכרת הם קילחו וסידרו אותה ואמרו לי שהן יקברו אותה בבית העלמין בבית שמש. הם גם הסבירו לי שהם צילמו אותה ושומרים את התמונה אצלם. כך שאם ארצה לבוא ולקחת את התמונה, היא נמצאת שם, בתוך הכספת". שרעבי מסבירה שחברים קרובים לה, אלו שידעו שהיא נסעה לבית החולים, התחילו לצלצל, כדי לשאול מה קורה, ומה היא ילדה ואז היא סיפרה בשקט ובעצב, "העוברית שלי מתה".
מה אמרו לך?
"התגובות פשוט קרעו לי את הנפש. הרבה לא ידעו להכיל את זה. בכו לי בטלפון. ממש. לא מספיק שהייתי היסטרית, הרגשתי שלא יכולתי להכיל אף אחד. לכן החלטתי לשים את הטלפון על מצב טיסה וקיבלתי החלטה לא לענות. הרגשתי שאני צריכה זמן לעצמי".
למה את חושבת שאנשים מגיבים ככה?
"כי אין מודעות ללידה שקטה. אנשים לא באמת יודעים איך להכיל את זה. אני יודעת להגיד לך למשל שאחיות שלי, שהיו בהיריון גם באותה התקופה, פחדו להסתכל לי בעיניים. גם כשחזרתי לבית הספר, לא ידעו מה להגיד. אם להתקרב, אם לדבר, אם לפתוח את העניין. היה משהו מאוד מרתיע לפתוח את הסיטואציה הזו".
שרעבי נשארה דיי הרבה זמן אחרי הלידה בבית החולים. "לא שחררו אותי מהר", סיפרה. "הייתי שבורה מנטלית והעובדת הסוציאלית נפגשה איתי והציעה לי ללכת לקבוצת תמיכה של בית החולים. שם היו עוד נשים שחוו כמוני לידה שקטה. הלכתי פעם אחת והזדעזעתי – היו שם נשים בנות 40 וצעירות בנות 18, אני הייתי אז בת 20 פלוס וכל אחת הייתה עם סיפורי האיוב שלה. לא הבנתי איך בית החולים לא מפעיל שיקול דעת, איך אני צריכה למצוא את עצמי לצד אישה בת 40 שאיבדה ילדה אחרי טיפולי פוריות? קמתי ואמרתי להם שזה חזק ממני". בדרך חזרה הביתה, היא בכתה שעות ארוכות ואז היא הבינה, "כנראה שבכי זו לא התמודדות, זו בריחה. ואין מה לעשות, קרה מה שקרה, עכשיו צריך להתגבר. החלטתי להפסיק להתעסק בזה כי זה שאב אותי למקומות שאני לא רוצה להיות בהם".
איך הילדים והבעל התמודדו עם האובדן בבית? "זו שאלה טובה. כשמאבדים ילד אז יש גם בעל וילדים בתמונה. שלהם לרוב אין התייחסות. הילד שלי למשל חווה רגרסיה – מילד גמול הוא חזר לטיטולים והגננת לא אמרה לי על זה כלום. היא כמובן לא ידעה שילדתי, כי הסתרתי את זה מכולם. בדיעבד הבנתי שהילד שלי מתאפק כל היום וכשהוא הגיעה הביתה פשוט היה בורח לו. גם בעלי היה שבר כלי, לא היה מי שיטפל, הרשויות לא נותנות לזה מקום".
העשייה היא התרופה
שרעבי הבינה שבכדי לצאת מהמקום הנמוך אליו הגיעה בגלל הסיטואציה שנקלעה אליה, היא צריכה לתפוס את עצמה בידיים ולהזיז לרגע את המחשבות, את התחושות ואת הזיכרונות. "החלטתי ללמוד תואר בחינוך, המשכתי גם לתואר שני וככל שהתמקדתי בחינוך, הבנתי שאני מצליחה למצוא את עצמי מחדש. ברור שעדיין הרגשתי שחסר לי משהו שלם בנפש, אבל בזכות החינוך ומתוך האובדן, הצלחתי למצוא את עצמי. אני מרגישה שככל שאני מעמיקה בתחום החינוך, אני מרגישה יותר שלמה עם הגוף שלי, יש יותר רוגע, אני יוצרת דברים חדשים באומנות ושילבתי את זה עם החינוך. עם כל הקושי, אני חושבת שמה שחוויתי היה מתנה", אומרת בגבורה. "באמת, אני חושבת שבאיזה מקום הסיטואציה שהתמודדתי איתה שינתה אותי וגרמה לי להסתכל על החיים ולדעת שבמקום בו נגמר השכל, מתחילה האמונה.
"זה לא אומר שאני לא נופלת כן? לא הכל מושלם. יש ימים שאני יושבת ובוכה ואומרת לעצמי יכלה להיות לי ילדה בת חמש היום. ותתפלאי, כמוני יש המון נשים שמפחדות לדבר על הנושא הזה. כשכתבתי פוסט בפייסבוק בשבוע שעבר, קיבלתי הודעות אישיות מנשים שעברו את זה גם, נשים שעבדו ועובדות איתי בבית הספר שבחיים לא דיברו על זה ומסבירות שעד היום זה מלווה אותן. לי התמזל המזל והצלחתי להביא ילדה אחרי שנתיים אבל יש כאלו שחוות את זה ולא מצליחות להביא ילדים אחר כך, הן מאבדות את זה".
מה החזיק אותך מעל המים?
"שרית חדד הוציאה שיר חדש 'חלק ממני' שמעתי אותו בפעם הראשונה וזה עזר לי לנקות את הכל מבפנים". המילים של השיר עליו דיברה שרעבי, מאוד מזכירות את התחושה שהרגישה באותה תקופה קשה שאיבדה את ביתה. "כמה רציתי שזה יבוא עליי, שתבואי אליי ככה קרוב. כמה חיכיתי… שתסתכלי עליי כמה זה טוב. אותך לאהוב. רק לנשום אותך כמה זה טוב. לאהוב, להכיר אותך ככה קרוב. נוחי קטנה שלי, כל העולם שלי. את יודעת, את חלק ממני, כל יום מודה גם לך, מה ששלי שלך. תזכרי, את חלק ממני. כבר לא לבד, לא התאפקתי קצת ושרתי לך משהו נעים על כמה אפשר, עוד לאהוב אותך וכמה שאת החיים וכמה רציתי שזה יבוא עליי, שתבואי אליי ככה קרוב וכמה חיכיתי, שתחייכי אליי כמה זה טוב". אולי זה סימבולי ששרעבי נפגשה עם השיר הזה כמה שנים אחרי שהתמודדה עם האובדן, והשיר תפס אותה במומנט כל כך חזק ובכל פעם שהיא קצת נשברת, היא מקשיבה לו ומנקה את הכל מפנים. "ברגע ששמעתי את השיר בפעם הראשונה, הרגשתי כאילו כיוונו חץ מדויק לרגשות שלי".
איך את היום, אחרי 5 שנים?
"היום אני בטוב, חמש שנים מאז ועכשיו אני מסוגלת להכיל ולהקשיב לבעיות של אחרים. על נשים שאיבדו, אני כן יכולה להקשיב ולנסות להכיל את הכאב".
יוצא לך לחזק נשים נוספות?
"פונות אליי נשים, הן שולחות לי הודעות ואני מגיבה ומודה להן על השיתוף. אני לא נכנסת איתן לפינות אפלות אלא משתפת אותן בחוויה האישית שלי".
איך את חושבת שהכי נכון לסביבה להגיב למי שחוותה לידה שקטה?
"אם הסביבה הקרובה שלי הייתה יותר רגועה והייתה אומרת לי שזה קרה ואפשר להמשיך הלאה, אז היה לי הרבה יותר קל. אם לא היו מתסבכים אותי, אומרים ללכת לרופא אחר, או ללכת לנוח וכו', הייתי במקום אחר. הייתי משלימה עם זה מיד. כשנשים שחוו גם פונות אליי, אני תמיד שואלת אותן מי היה איתן וליווה אותן, מעניין לראות שיש מעגל מסוים – שאם המשפחה הייתה שם בהכחשה אז היולדת פשוט נשאבת לתוך זה, אבל אם המשפחה שם איתך והיא מסבירה לך את הנתונים אז את פשוט מגייסת את כל הכוחות לעבור את זה ויש לך זמן לעכל את הדבר הזה ולדעת להודיע לכולם בצורה נכונה ובריאה".
היית מאמינה שזה יפגוש בך?
"לא. מה פתאום, מבחינתי היריון זה הדבר הכי תמים. הייתי ילדה צעירה ומי חשב על זה שאאבד את היריון שלי? שוב בלידה הראשונה שלי אני חוויתי את זה בווילון ליד. הסביבה הקרובה שלי אמרה לי להתרכז בעצמי, כשבאה הבחורה הזו עם הלידה השקטה, כל המחלקה הייתה שקטה ורק שהיא תלד ולא נפגש איתה פנים מול פנים".
איך הזוגיות שלך השתנתה מאז?
"הזוגיות שלי לא השתנתה הרבה. כי אני ובעלי טיפוסים מאוד סגורים ומופנמים. פה זה עשה לנו מאוד טוב ולמדנו להתמודד עם זה בתוך הבית. לא שיתפנו אף אחד, כי ידענו שזה נושא כואב לכולם. אז לנו זה עשה מאוד טוב, מצאנו את עצמנו מדברים, עושים שיחות ומשתפים. אם לא הייתי יודעת לנהל את זה נכון, אנחנו בטוח היינו במקום אחר לגמרי".
מה היית אומרת לנשים שחוו את זה גם?
"נשים שמאבדות את ההיריון צריכות לדעת שזה בסדר לבכות, זה בסדר לאבד שפיות מידי פעם, שזה בסדר לא לשתף ולבכות לתוך הכרית, אבל לא להרבה זמן. אם הן מרגישות שעברה חצי שנה והן עדיין בתוך התסביך הזה. שילכו לטיפול בלי להתבייש אפילו ברמה שצריך לשלם. הבושה היא לאכול את הלב מבפנים ולאט לאט זה מחלחל ומחלחל ומפריע לתודעה ולשלוות הנפש. אתן לא אשמות במה שקרה".
שערבי החליטה לשתף את הסיפור בפעם הראשונה מזה חמש שנים ומקווה בתוך תוכה שהשיתוף של המסע שעברה, יעזור לאחרות, וגם לאלו שחוו ושותקות, מתכנסות ומפחדות מהתגובות ומסביבה, "התקווה שלי שהסיפור שלי יעזור ויחזק נשים אחרות".
