"כמה חייכה,כמה כיתתה רגליים וגלגלים,כמה התנהלה,כאילו לא כלום,כמה הלכה והוליכה והמליכה,כמה סעדה,כמה עמדה על המשמר,כמה גידלה והתגדלה,גם במפלס ערש הדווי,עד בשורת המוניטור ועד הישמע בת קול אומרת: אורלי,אורלי,מזומנת את לעולם שכולו טוב"

מי ישווה לך אורלי,בכיבוד הורייך,מכתתת רגלייך וגלגלייך הלוך ושוב, הלוך ושוב.ואימך,אסתר, בבת עינייך,שכיית חמדה.וזרועותייך פשוטות לחבק,לאמץ, להחיות נפש.ואת,אורלי,נושאת רגלייך,על אף שאלה הלכו ובגדו בך,וקומתך נזקפת,אשת חיל, מתנהלת לה בדרך תמימים, מתהלכים מחיל אל חיל, מוסיפים כוח ומשתבחים. ושפתותייך דובבות אמונה,וליבך פועם בענבל פעמונים,נעים זמירות,להאיר פנייך בנגוהות טוהר.

וכמה התייסרת אורלי,וזיו קלסתר לא מש מלוח דיוקנך,גם בעיתות ערש דווי.ואת שוחרת חיים,נאחזת במחוגי הזמן,גיבורת העכשיו המתקדש.וכולך אמונה ואשת אמונה,כובשת צערך,עוטרת ארשת נינוחה,ספוגת זיו,שמחת הרגע המתארך בחדוות החיוניות המרקיעה. ואת,אורלי,נמנית עם בני השבט המפואר,בני משפחת אדרי.
ונחשולי מנחמים רוחשים בתכונת היוצאים ונכנסים עד בלי די,לנחם ולהתנחם,בשמך הטוב,טוב משמן טוב.והתמונות,אורלי,מדברות בעד עצמן,בחיוכך הלא פוסק,להאמיר ולהנהיר סביבתך.והעולם בדוחק ובצער,בתחושת דאגה וחרדה מתגנבת,ואת נחושה מתמיד,לשיר שירת חייך,עולה ומיתמרת ממכאובייך המכווצים, המייגעים, בעטיו של הממאיר הארור הארור ההוא.

וכה חולקת איתי,אחותך,יקירתך המייקרת,זהבה: "המחלה של אחותי אורלי התגלתה לפני שש שנים, מבדיקה פשוטה של כאבי גרון שהתלוננה עליהם. בסוף אמרו לה 'את צריכה לרדת לאונקולוגית,כי יש לך סרטן בדרגה ארבע,שזה הכי גבוה,לא נשאר לך הרבה לחיות, אולי שלושה חודשים'. והיא שרדה ארבע שנים{!} אחרי הטיפול הראשון.היא התנקתה לגמרי מהמחלה.ארבע שנים היא הייתה תחת הגדרה של נס רפואי.ואז אימא חלתה,ואחותי לקחה את זה מאוד קשה,והמחלה פרצה שוב, בגדול,בכמה מקומות, ולא רק במקום אחד,כמו בהתחלה,ובכל זאת,היא לא נשברה ולא התייאשה,ותמיד הייתה אומרת לאחותי: 'אל תדאגי,אני אנצח את הסרטן,הוא לא ינצח אותי'. הייתה לה אמונה שהיא תצא מזה.הייתה מיוחדת בדרכה נכונה לעזור תמיד,קשובה. הייתה בה יכולת להעניק ולתת,בצורה שאי אפשר אולי להסביר מאיפה היא דולה את כל הכוחות האלה.הייתה קשורה מאוד לאימא אסתר,סעדה את אימא,הייתה מגיעה פעם בשבוע מתל אביב לבית של אימא,ועושה פסח,מנקה את כל הבית.לא הייתה משאירה פינה.מקלחת את אימא ומנקה אותה,ואם היה גדל פה ושם שיער,הייתה אומרת לה:,'לא לא לא,את צריכה להיות נקייה ואסתטית ונעימה'.הייתה מלבישה אותה,כמו כלה. באופן קבוע,במשך שנים,היא הייתה באה בגשם,בחום. לא הייתה מוותרת על היום הזה של הפינוק,הן של הבית והן של אימא.הייתה הולכת הביתה מאוחר, ואימא הייתה אומרת לה:'את צריכה כבר לישון,ואת הולכת אחר כך ברגל ותסעי'.

אורלי לא הייתה הולכת עד שהיא לא הייתה משאירה את אימא שלי כמו כלה לפני חופתה,להחליף לה את המצעים,שהמיטה שלה תהיה מוצעת תמיד,צחה ולבנה.זה אחד הדברים שבלטו אצלה,האכפתיות מאיך שאימא תיראה,ואיך שאימא תתלבש,ואיך היא תישן.היה חשוב לה מאוד. מעבר לזה,הייתה תמיד שואלת ושואלת על כל אחד, מתעניינת בכל אחד,תמיד נותנת עצות ותמיד מחממת את הלב,מסירה דאגה מהלב,ככה, בחיזוקים שלה,שלא נדבר על העובדה שהיא סעדה את חמותה .מהצד של בעלה לא נשאר אף אחד.חמיה נפטר,נהרג בתאונה,כששני הבנים שלו היו קטנים.האימא גידלה אותם עם הסבתא,לבד. לימים,האימא מצאה לה חיים,והבנים נשארו עם הסבתא. כשאחותי,אורלי,נכנסה למשפחה,הסבתא הייתה מבוגרת.אורלי טיפלה בסבתא,סעדה אותה עד יום מותה.אחר כך הידרדר מצבה של חמותה,ואחותי סעדה גם אותה,טיפלה בה עד שהלכה לעולמה. והאח היחיד של בעלה,גם כן חלה במחלה,והיא הייתה זאת שטיפלה בו ודאגה לכל הצרכים שלו.לא התעייפה,לא הייתה אומרת 'איי', ו'רגע',אפילו שהייתה כואבת ואפילו שהייתה חולה בטיפולים כימוטרפיים,כאילו כלום,כלום! היה בה שקט נפשי כזה של בן אדם ששם את נפשו באמונה,בבורא עולם.אפשר לדבר על האופי המיוחד שלה ימים שלמים.

אף פעם לא ידעת לפענח אותה,משום שהיא הייתה באמת נחושה בדרכה המיוחדת.אף פעם לא מתלוננת,ואף פעם לא מתבכיינת על מר גורלה.תמיד קיבלה הכול באהבה ובהבנה,ותמיד אמרה 'זה רצון האל',ו'אני מקבלת לטובה כל מה שהוא מזמן לי לטובה'.
הייתה אישה מאוד חזקה, היה בה רצון לחיות שגבר על הכאב ועל הסבל.הרצון הזה,להמשיך לקיים את עצמה,את המשפחה,וליהנות מהנכדות,הגדולה,מייה,בת שש, האמצעית,אן,בת שלוש,והתינוק,אורי,בן חדשיים וחצי,שהקדוש ברוך הוא זיכה אותה לראות אותם ולגדל אותם.במילה אחת,רצתה לחיות! יותר מהכאב,יותר מהסבל,היא רצתה לחיות,והיא התעלתה על הכול .גם ברגעים האחרונים שלה,היא לא שאלה 'למה' ולמה 'זה אני' ו'למה ככה זה נגמר?'.
ואני מוכרחה לציין כשהמחלה התגלתה,זכתה לראות את הנכד השלישי.בכלל היא הביאה לעולם רק בן אחד,שמוליק,וגם אותו הביאה אחרי שנים של ייסורים.כשהכלה שלה,דנה,הלכה ללדת,אז גילה ליוותה את אורלי לחדר לידה,והיא סימנה למיילדת שאחותי אורלי במצב מסוים.המיילדת לקחה אותה ועזרה לה ליילד את הנכד שלה,הנכד השלישי,שנוסף לשתי הנכדות.זכתה ליילד את הנכד שלה ולהחזיק אותו בידיים.קראו לו אורי{{Oriשכלול בשם של אחותי,אורלי.זאת הייתה אורלי,הייתה מיוחדת.חסרה לנו מאוד,כאילו חלק מאיתנו נקבר איתה.

מאוד מאוד קשה לדבר עליה בלשון עבר.תמיד הייתה מלאת שמחת חיים,בכל מקום שנמצאה.אם היית באיזשהו מצב נואש,היא הייתה מרימה אותך פלאים.המון אהבה לחיים.לא שגורלה שפר עליה,אבל היא קיבלה הכול באהבה,מתוך האמונה הזאת שצריך לקבל הכול באהבה,את כל מה שהקדוש ברוך הוא מזמן לנו.'לא להגיד תודה רק כשטוב לך,גם כשרע,צריך לדעת לברך',הייתה אומרת.כמו שאמרתי,הייתה אשת אמונה.הייתה אומרת שבן אדם שיש בו אמונה,חייב שהרצונות שלו יתגשמו. אורלי אהבה לטפל בילדים.זו הייתה האהבה שלה. ככה,לדוגמה, היא עבדה אצל משפחה שההורים היו שניהם עובדים מבוקר עד ערב. האם אדריכלית והאב איזה קונסול או משהו כזה.והם לא היו רואים את הילדים,ולרוב,אורלי אחותי גידלה את הילדים,שלושה ילדים שרצו רק את אורלי למקלחות,ורק את אורלי לשיעורי בית,ורק את אורלי לאסיפת הורים,ורק את אורלי לחצר…ורק את אורלי …'.
לימים,גדלו הילדים וכל המשפחה יצאה לשליחות לוונצאולה,והם באו לנחם אותנו ב'שבעה',והם בכו.הילדים בכו,הם אמרו: 'אנחנו מרגישים שאיבדנו אימא'.הם בכו בכו,קרעו לנו את הלב.הילד הגדול היה מאוד מופנם,ואז הוא סיפר ב'שבעה',שבכיתה תמיד נידו אותו,והיא, אחותי,הלכה יום אחד לכיתה שלו ואמרה להם:'אתם לא יודעים איזה חבר אתם מפסידים.ילד מיוחד,כמה אוהב וכמה נתינה יש בו,ואני מציעה לכם לא לשים אותו בצד.אתם תרוויחו את החברות שלו.כדאי לכם לא לאבד אותו'.

והוא מספר שמאז שהיא הייתה והסבירה,חברים שלו הבינו עד כמה הוא איכותי,והפך להיות מקובל בכיתה,בזכותה.הילד השני אמר שהוא ניסה להתחצף אליה,מהר מאוד הבהירה לו שהוא לא צריך לחפש תשומת לב בדרכים לא דרכים,והוא יכול לבטא את עצמו ואת הרגשות שלו בדרך שלו,ולהיות ייחודי בדרך שלו.והקטנה אמרה:'עכשיו אני מאוד שמנה,ואם הייתה אורלי,אז בטוח הייתה משכנעת אותי שאני הכי יפה בעולם.היא הייתה אומרת לי:'תסתכלי במראה ותגידי,אני הכי יפה והכי טובה,אני הכי מושלמת, ותלמדי לאהוב את עצמך כמו שאת'. זו הייתה האהבה שלה לילדים.לוקחת אותם ממקום נמוך,להראות להם כמה אפשר להסתכל על החיים אחרת.

מה מזכיר לי אותה?
"הרבה דברים בבית מזכירים לי אותה.המפגשים שהיו לנו, שמשאירים אותנו על הרצפה,ממש,על הרצפה,עם הצחוקים שלה.הייתה מאוד מצחיקה,גורמת לכולם לאהוב אותה,להתחבר אליה.
בכל מקום שהיא הייתה נוכחת,מיד היה נוצר קליק כזה ורצון להישאר לידה עוד ועוד ועוד.הייתה מין דבק כזה שמאחד ומלכד.זה היה מאפיין אותה. תמיד חיכינו לה. לא היינו מתחילים ארוחות חג,עד שהיא באה.בלעדיה,כלום לא היה שווה. חסרה מאוד.חור מאוד גדול בלב.

היא נפטרה ביום רביעי.ביום שישי בלילה נסעתי אליה הביתה בתל אביב.אני ואחותי גילה טסנו אליה.בעלה אמר שנראה לו שהיא לא מרגישה טוב.היא הייתה כזה מנומנמת, פקחה את העיניים,ראתה אותי,אמרה לי:'מה את עושה פה?מה,את משוגעת?את אחרי לילה,אין לך כוח.. למה באת? לא היית צריכה לבוא.את עייפה..!'. היא דאגה לי גם בשעות האלה,אתה מבין? ביום ראשון גילה אחותי נסעה איתה,לקחה אותה לבית חולים,ושמה אשפזו אותה.ביום רביעי המצב שלה החמיר.לא שידענו,כי יכול להיות שגם סירבנו להאמין.אחים שלי היו שם,שמעו אותה נפרדת מהנכדות ומהבן שלה ומבעלה.במאי סרט לא היה יכול להפיק סצינה כזו. קפצו אליה למיטה וחיבקו אותה.הרימה את העיניים ואמרה לבן שלה:'אתה הילד שכל אימא הייתה מאחלת לעצמה. היית טוב טוב אליי,היית עוזר,היית קשוב,שמור על הבנות,תגדל אותן,כמו שאני אהבתי,תשמור על אבא'.

הגדולה בת שש,והאמצעית בת שלוש וחצי, והתינוק בן חודש'. ואחר כך פנתה לבעלה, משה:'היית בעל טוב'. ביקשה ממנו סליחה על שהייתה לפעמים קשה וכואבת,סבלה,ולעיתים כעסה שהוא לא מבין את הכאב שלה.בלילה היא כבר נפטרה,ובעלה משה היה לידה.זהו,מתגעגעת אליה.אין רגע מבלי שאני אחשוב עליה.הייתה ביננו הערכה הדדית,כבוד.אני קטנה ממנה,אבל תמיד הייתה דואגת לי,במקום שאני אדאג לה"

ומה אומר אודותיה,אחיה,הבכור לשבט אדרי,סיימון, יבל"א?
"כיבוד ההורים שלה היה שווה את כל כיבוד ההורים של כולנו,הארבעה עשר אחים ואחיות.כיבוד ההורים שלנו היה ממלא חצי בקבוק,ולה היה ממלא אולם ספורט".
קונפורטי
ומשהו,לסיום,על שם המשפחה קונפורטי.
שם המשפחה קונפורטי מעניין ומתפרש גם על פי זיקתו לאנגלית.קונפורטי? מנחם או נחמה. באנגלית, בקרבת צליל מובהקת – comfort ניחום, נחמה.
יהי זכרה ברוך