אפשר להגיד על דקי חדד ז"ל הרבה דברים. הוא היה איש ענק ובולט ותמיד עם שמחת חיים. גם כשעבד כתקליטן וגם כשכיכב בהצגה "ילדי המעברה" כולם אהבו לעבוד איתו ואמרו עליו רק מילים טובות, "הוא מצחיק", "הוא מוכשר", "הוא שחקן מלידה" ואחד שתמיד רואה את הטוב באדם. דקי ז"ל נפטר מהעולם, אך בחייו השאיר כאן חותם שייזכר לדורי דורות: השיח הקופצני שלו, האופטימי, הקליל והרציני גם יחד. "אדם שהיה בו הכל", אמרו כולם.
השבוע דיברנו עם החברים, בני המשפחה והמכרים שהכירו אותו, ליקטנו שיחות ומילות פרידה שנכתבו למענו, כדי להזכיר אותו כפי שראוי ומגיע לו. דקי ז"ל הותיר אחריו אישה, 2 בנות, שוהם וקורל ומשפחה גדולה – חלק עם קשר דם וחלק בלי קשר דם בכלל.
"אין אחד שאין לו פיסת דקי בחייו"
מרב חדד אישתו של דקי ז"ל, נפרדת מהאהבה הכי גדולה שלה. נפרדת ממנו בדמעות, בכאב ובצער. ומחכה לימים שהוא יבוא, ידפוק לה על הדלת ויצחק על זה, ויגיד לה שזה עוד משחק דרמה שהוא תכנן ויחזור, יחבק וימשיכו לחיות ביחד.
"שבוע חלף בדיוק מאז אותו יום שני הארור באוקטובר. היום השחור לי למשפחתי ולכל מדינת ישראל", כתבה מרב אישתו. "זהו שבוע של הלם, התרסקות, כעס, האשמה ובעיקר עצב ובכי על לכתך בטרם עת. אני מרגישה שאני נמצאת בתוך חלום בלהות ואי אפשר להתעורר. ואני מנסה להבין מה קורה. בתוך הראש שלי מיליון מחשבות מה היה אם.. איך.. מה הרגשת.. מה אתה מרגיש עכשיו ובעיקר למה? למה לתת לחיים כל כך יפים, שמחים, משמעותיים כל כך וצעירים ללכת? למה לתת לבנות היפות האלו שכל כך אהבת והערצת ולי נני שלך שאהבת ודאגת, לחיות בלעדייך? למה הבית שכל כך אהבת נשאר יתום? כולם באים מחבקים מנחמים – זה קשה. הם לא מאמינים. אומרים לי 'תהיי חזקה למען הבנות' ואני עסוקה בכלל בכאב העצום הזה שפילח את ליבי. באהוב שלי שלא ישוב.
"היית בשבילי עולם ומלואו", המשיכה מרב. "דקי די עם הקולה והבמבה, די עם הסגריות, די עם הונטולין, לא לעשות בושות, לא להשתולל. אבל זה היית אתה – החיים עצמם. סוללת דורסל שעובדת פי שלושה. ואני למדתי לזרום ולהנות. היית החבר שלי, זה שאפשר לספר לו הכל והוא לא שופט. האח שנותן כתף ועזרה ובעיקר האהוב שלי מגיל .16האהבה שלנו ידעה הכל. בעושר בעוני בכאב בשמחה בכעס ובאהבה הענקית שלי ושלך -אני ואתה אגרוף כוח אחד.
"היית בשבילי עולם ומלואו. היית החבר שלי, זה שאפשר לספר לו הכל והוא לא שופט. האח שנותן כתף ועזרה ובעיקר האהוב שלי מגיל .16האהבה שלנו ידעה הכל. בעושר בעוני בכאב בשמחה בכעס ובאהבה הענקית שלי ושלך -אני ואתה אגרוף כוח אחד"
"הסתכלת עליי תמיד בהערצה ואני התגאיתי במי שאתה. 'דקי תספר להם את הסיפור' הייתי אומרת לך, וכולם היו קשובים ומתפוצצים מצחוק. לא ידעת לקנות מתנות אבל היד שלך תמיד הייתה רחבה לתת לכולם. שעות היינו מדברים, צוחקים, צועקים, רבים ואחרי שנייה אתה עם מילה אחת ממיס אותי וגורם לי לצחוק. ישר בא, מחבק ומנשק. היה לך חום ואהבה לכל מי שפגשת. גם כשהתעצבנת, לעולם לא נטרת טינה ותמיד אחרי דקה שכחת בכלל וניסית ללמד אותי תמיד לא לקחת ללב ולסלוח מהר.
"בכל מקום שנכנסת נכנסה השמחה – אנשים היו מחייכים רק מלראות אותך. אפילו כשהיית מבקר בקופ"ח כולם היו צוחקים. עם השנים התחלנו להיות דומים. בזכותך נפתחתי לעולם והורדתי את החומות של הביישנות – הכל בזכותך. ואתה נחשפת לעולמות ורצית תמיד ללמוד ממני ומהבנות – תמיד שוקק ללמוד להבין ולעשות, שומע מוסיקה מכל הסגנונות – ישראלי, לועזי, מזרחי ואפילו קלאסי. אוהב סרטים והצגות מכור לסדרות טורקיות, היית שחקן בלב ובנשמה ובכל מקום הכנסת שמחה, ואני נתתי לך להיות מה שרצית – זרמתי עם חלומותייך. עשית אירועים לכל האנשים מכל הסגנונות וכשלא שילמו לך אמרת לי לא נורא, הם הפסידו כסף אין מה לעשות. התנדבת בהוסטלים ומוסדות מיוחדים. כל החברים שהכרת בעולם התקשרו מטורקיה, מבטומי ומכל העולם.. אין דבר שלא בנית, תכננת והרכבת במו ידייך! אין דבר שביקשתי ולא קיבלתי. בית עמוס כל טוב. הערצתי אותך על הכחשרון הענק ויכולת המשחק בלי ללמוד יום אחד. הערצנו אותך על החשיבה היצירתית, ההמצאות והחוכמה שהייתה בך בכל דבר שיצרת. אין אחד שפגשת בחיים ולא נגעת בליבו. אין אחד שאין לו פיסת דקי משלו, הגיס והגיסות והאחים שכל כל אהבת ודאגת. האחיינים והאחייניות שהיו חברים שלך יותר מכולם – דוד לתפארת חתיך צעיר מצחיק וזורם.
"דקי שלי – ליבי עולמי חיי, הלב שלך שנקרע על הזוועות – וישראל שהלך לבקש על עם ישראל. תעזור לי להבין איך קמים ואיך ממשיכים בלעדייך. תגיד לי איך לעצור את הדמעות, איך משככים את הכאב, איך החיים מתקיימים, איך העולם ממשיך בלעדייך, ואיך אני מתרוממת מהגיהינום הפרטי שלי. נן שלי לו רק הייתי יכולה להיפרד, לתת לך נשיקה וחיבוק אחרון, להגיד לך כמה אנחנו גאות בך, אוהבות אותך.
"דקי שלי – ליבי עולמי חיי, הלב שלך שנקרע על הזוועות – וישראל שהלך לבקש על עם ישראל. תעזור לי להבין איך קמים ואיך ממשיכים בלעדייך. תגיד לי איך לעצור את הדמעות, איך משככים את הכאב, איך החיים מתקיימים, איך העולם ממשיך בלעדייך, ואיך אני מתרוממת מהגיהינום הפרטי שלי"
"מקווה שאתה בעולמות של מעלה, נהנה שמח ומוקף משפחה, אהבה וחברים ועושה לכולם שם צחוקים ושמחה חיקויים ושירים. בטח אפילו הקדוש ברוך הוא צוחק ממך. תתפלל בשבילנו, בשבילי בשביל קורל ושוהם אמא ולוקה ובשביל כולם – כמו שתמיד התפללת ותנחה אותנו איך עוברים שעה שעה, יום יום. אוהבת אותך לנצח".
"מקווה שאתה במקום טוב"
שוהם חדד, ביתו האהובה של דקי ז"ל כתבה מילות פרידה מהאבא שהיה בשבילה עולם ומלואו. על הפעם האחרונה שזכתה לראות אותו, על הדברים הקטנים שעשה ועל געגועים העזים שלא יגמרו כנראה לעולם.
"אתה לא פה אבא. אני עדיין חושבת שנסעת לשבוע בחו"ל ואתה ממש חוזר עוד מעט, או שיש בי את התקווה הזאת שעוד כמה ימים אתה תהיה פה והכל בסדר ותעשה את הבדיחה הקבועה של 'עבדתי עליכם'. אבל לא, אתה לא. זה שבוע שאני מוכיחה לעצמי אחרת, שבוע שאני מתעלה על עצמי כל פעם מחדש ואני כל פעם חושבת עלייך ומקווה שאתה מסתכל עליי וגאה בי.
"כולם אומרים לי את אותו הדבר, 'הוא גאה בך', 'הוא רואה אותך', 'הוא שומע אותך', 'הוא איתך'. איך אני יודעת לאיזה מקום הגעת אבא? הרי אף אחד לא יודע כלום על המוות, אף אחד לא היה שם, אף אחד לא יכול לשכנע אותי ולהבטיח לי שאתה בסדר.
"גם כשאני מנחמת את אמא ואחותי אני אומרת את אותם משפטים שאומרים לי, רק שיהיה להם טוב בראש, אבל מה שקורה באמת בראש שלו – ים של מחשבות שלא ידעתי שאפילו קיימות. כל פעם זה עושה לי צביטה בלב לראות ילדים עם אבא שלהם, אני מרגישה קנאה כשאני רואה אנשים עם אבא שלהם ואני חושבת לעצמי ואומרת: מה זהו? זה לא יחזור? לי אין את זה יותר? ומרגישה שאני כועסת על העולם.
"לפעמים אני מסתכלת עם עצמי על השמיים ומחפשת אותך, מחפשת איזה סימן, כוכב, ציפור, ענן שזז ומתחננת ונאחזת בזה להאמין שזה אתה. אבל אני מדברת ואין מענה. והתחושה הזאת שאין מענה שוברת לי את הלב. כל לילה אני מתחננת שתבוא אליי בחלום או שמצדי תשבר כוס בבית ואני אאמין שזה אתה. הבית אפור בלעדייך אבא, כיסיתי את כל הגינה והבריכה עד לקיץ הבא.
"אני רוצה כל כך להיאחז באנשים שאיבדו את המשפחות שלהם בתקופה כזאת, אבל מרגיש לי אמנם קצת תמוה. אבל גם כשהם איבדו את הקרובים אליהם בצורה הכי קשה תמיד אני חושבת על האבל הפרטי שלי ואומרת ששלי לא אמור היה לקרות. כי אנחנו לא גרים בעוטף, לא היו מחבלים אז עדיין למה? ואם כבר אז למה אתה? אני מרגישה שנהייתי בן אדם קצת יותר שונה עם יותר כעס ומלא מחשבות שאני מבקשת שיפסקו. אני מדמיינת סיטואציות איתך שאני רצה אלייך ומחבקת אותך ומיד מעירה את עצמי ואומרת לעצמי: די שוהם, מספיק זה לא יחזור. לפעמים אני חושבת אולי הייתי צריכה לנצל את זה יותר, אבל מאיפה ידעתי?
"אני כועסת על עצמי, אני כועסת עליך, אני כועסת על העולם. לוקה מתגעגע אלייך, הוא מחפש אותך המון אולי תבוא לבקר אותו? אמא שלי וקורל הנשים הכי חזקות בעולם, הצלחת לשבור אותן ? תיקח את זה בתור מחמאה. אבל תוחמא ותחזור אלינו כמו שאתה תמיד עושה. אני לא מצליחה לדמיין חיים בלעדייך. תמיד המוות מעסיק אותי. 'מה יום אחד גם אני לא אהיה פה?', 'יום אחד גם אמא ואבא לא יהיו פה?' אבל כשזה הגיע אליכם אמרתי בסדר אני אהיה עד אז בת 40 עם משפחה וילדים ואני איאחז בהם הכל בסדר זאת דרך העולם. זאת לא דרך העולם, לקבור את אבא שלך בגיל 20. זאת לא דרך העולם לחיות את חייך בידיעה שהוא לא ילווה אותי כבר לחופה. זאת לא דרך העולם לדעת שהילדים שלך לא יראו את סבא ויבואו לשחות אצלו בבריכה כמו שהוא רק רצה ודיבר על זה בלי סוף. הם ישמעו עלייך מלא סיפורים ממני אני מבטיחה לך, אבל סיפורים לא ממלא את זה, ואני יודעת את זה אני גדלתי בלי סבא בחיים מאף צד.
"הייתה לי תקווה שלילדים שלי יהיה דמות של סבא ועוד איזה סבא. כל פעם אני משחזרת את הרגע שראיתי אותך פה בבית בלי רוח חיים ואפילו שהיית קר וסגול, משהו בזיכרון הזה מטושטש לי קצת ואני עדיין משוכנעת שישנת בזמן הזה, ואני מנסה בכוח לשכנע את עצמי, וכלום. שום מילה של אף אחד לא תרפא את הכאב ותתפור את החור. אני מקווה שאתה שמח כשאתה רואה שאני מוקפת בכל כך הרבה אנשים שרוצה בטובתי.
"כולם אומרים לי את אותו הדבר, 'הוא גאה בך', 'הוא רואה אותך', 'הוא שומע אותך', 'הוא איתך'. איך אני יודעת לאיזה מקום הגעת אבא? הרי אף אחד לא יודע כלום על המוות, אף אחד לא היה שם, אף אחד לא יכול לשכנע אותי ולהבטיח לי שאתה בסדר"
"אני באמת רוצה להיאחז בזה שאתה באמת איתי, כי אני מתוסכלת ובתור ילדה שתמיד רצתה לדעת הכל, אני לא יודעת כלום ואני לא מבינה איפה אתה ובאיזה מקום ואני בחיים גם לא אדע. אני מפחדת לשכוח אותך, אני מרגישה שהרבה זיכרונות איתך אני לא זוכרת במדויק כבר. אני מרגישה שלא ראיתי אותך שנה ולא שבוע. אני מאוד מפחדת שתיהרס המשפחה. לא נשארנו הרבה אבל אתה החזקת אותנו חיות. לכולן קשה אני יודעת, אבל אני לא כזאת חזקה כמו שכולם חושבים אפילו שאני לא בוכה. אני עדיין הילדה הקטנה שלך שצריכה אותך.
"ואני לא רוצה זיכרונות ממך אני רוצה אותך, אני רוצה את אבא שלי. כל המשפטים שרשמתי זה משפטים שאני מרגישה שאני חוזרת עליהם לכל כך הרבה אנשים שדיברתי איתם. אבל גם זה? מתארים עשירית מהרגשות שלי. אני אוהבת אותך אבא שלי מהחדר הכי עמוק בלב שלי. כואב לי לדעת שכאן הכל הסתיים ואני מרגישה שהלב שלי מדמם וצורח מבפנים בידיעה שאין יותר חיבוק ממך ונשיקה ממך ורק לשמוע את הקול שלך עוד פעם אחת. אני באמת רוצה להאמין שאתה במקום טוב. אני אוהבת אותך".
היה איש והיה גם אגדה
יגאל אסרף היה החבר הכי טוב של דקי ז"ל. הם עשו הכל ביחד ועד לרגע האחרון. אסרף לא מעכל שהחבר הכי טוב שלו כבר לא בין החיים, מי שהיה מדבר ונפגש איתו באופן קבוע. גם כשהם היו במרחקים אחד מהשני, עדיין תמיד זכרו לשמר את הקשר ולאהוב בלי תנאי. השבוע יגאל נפרד ממנו בכאב, ולפעמים הוא גם תוהה איך אפשר להיפרד מאדם שהכניס לחייו כל כך הרבה חיים?
"דקי היה איש מצחיק שבכל מקום שהגיע אליו הוא היה המוקד. בכל מקום הוא היה משתלט על הערב או האירוע או המסיבה או כל דבר. דקר היה בשבילי, מגיל קטן, החצי השני שלי. אפילו בלי כוונה מראש, קראנו לילדה הבכורה שלנו באותו השם. קוראל שלי ושלו קורל.
כל דבר בחיים שלי, כל חוויה מצחיקה, כל נסיעה, כל בילוי, כל רגע ורגע היינו יחד באין ספור חוויות וברובן מצחיקות. היינו כל היום ביחד. בעיקר בילדות עד גיל גיוס. אני התגייסתי למג"ב והוא הגיע לבקר אותי בבסיס עם אחותי הקטנה בשבת בטרמפים.
"כל מקום שהייתי הוא היה איתי. אפילו עשינו תאונת דרכים והתהפכנו עם רכב וגם על זה צחקנו אחר כך. היינו משלמים אחד את השני והוא ואני זה שמשון ויובב. היה קורא לי תמיד גרגי. קשה לי לדבר עליו בלשון עבר כי הוא תמיד איתי. מהיום שהכיר את מרב. בכל תהליך הייתי איתו. אפילו הייתי עד וחתמתי על הכתובה שלהם. דקר הוא החלק היפה בחיים שלי. כי כל רגע איתו היה צחוק גדול וכיף חיים. דקר הוא האיש הכי מצחיק שהכרתי בחיי ותמיד תמיד היינו בקשר. הוא חלק גדול מחי והחבר הכי הכי טוב שלי.
"דקר הוא החלק היפה בחיים שלי. כי כל רגע איתו היה צחוק גדול וכיף חיים. דקר הוא האיש הכי מצחיק שהכרתי בחיי ותמיד תמיד היינו בקשר. הוא חלק גדול מחי והחבר הכי הכי טוב שלי"
על מה דיברתם בפעם האחרונה?
"דיברנו בפעם האחרונה על הבית שלו. כמה הוא מבסוט שם ועל הברכה, איך הוא מאושר שהוא עשה את המהלך הזה. וקבענו שאני אבוא אליו לבית, לראות את הבית. כל מי שגר בעיר, כל מי שהכיר אותו זה היה תמיד אני ודקר ביחד. כל הזמן. כל אירוע עם הילדים, כל ברית, כל שמחה זה תמיד דקר עשה לי. אפילו את החינה של הבת שלי שהתחתנה הוא עשה לי. כל מה שעשיתי בחיים דקר היה שם. באמת חתיכת אגדה האיש הזה".
הייתם חברים טובים לדורות.
"כולם יודעים. הילדים שלי, אישתי, המשפחה שלי – כולם שדקר הוא החבר הכי טוב שלי. גם המשפחה הגדולה שלי. כולל הנכדים. כולם יודעים שיגאל ודקר זה אחד. היום כל תהילים שאני קורא, כל מצווה אני עושה לעילוי נשמתו. איש יקר ואבדה גדולה".
בתור מי שהכיר אותו המון והיה קרוב אליו, איך אתה חושב שהוא היה רוצה שתגיב, שיגיבו אנשים שאוהבים אותו על מותו?
"הוא היה רוצה שנצחק על זה. כמו כל דבר בחיים. על הכל היינו צוחקים. הוא היה רוצה שגם על זה נצחק. שזה סוג של קומדיה שדקר מאוהב בה. כי על הכל היה צוחק. אני בטוח שהוא עכשיו מצחיק אותם למעלה, גם שם הוא יהיה מוקד. אי אפשר שלא לאהוב אותו ואי אפשר שלא לצחוק ממנו".
"לא יהיה עוד כמו דקי"
ניר חזן הכיר את דקי ז"ל בעבודה וגם מבית שמש. "כולם הכירו אותו", אמר. "אין אחד שלא. דקי היה איש מיוחד עם שמחת חיים אדירה שלא ראיתי עוד כזאת. אהב מוזיקה, שידור ומשחק היה בשבילו הכל. אבל לא לפני אישתו מרב והבנות. זה היה עבורו הכל בחיים.
"עבדתי איתו בגיל 16 באירועים. הייתי איתו בכל הארץ. בתקופה הזאת דקי היה מס אחת אין אירוע שהיה עובר בלי דקי. כל הבעלי אולמות היו מתים עליו. רק היה נכנס, היו פורסים לו שטיח אדום. היו מכבדים אותו ואוהבים אותו. הדברים שאני זוכר ממנו שהיה תמיד מחקה את סרטי הבורקס. במיוחד זאב רווח. תמיד היינו חוזרים מאירוע וכל הדרך היינו צוחקים".
"בתקופה הזאת דקי היה מס אחת אין אירוע שהיה עובר בלי דקי. כל הבעלי אולמות היו מתים עליו. רק היה נכנס, היו פורסים לו שטיח אדום. היו מכבדים אותו ואוהבים אותו. הדברים שאני זוכר ממנו שהיה תמיד מחקה את סרטי הבורקס. במיוחד זאב רווח. תמיד היינו חוזרים מאירוע וכל הדרך היינו צוחקים"
מתי ראית אותו בפעם האחרונה?
"הפעם האחרונה שראיתי אותו היה בבית שמש, לפני החג נפגשנו ברחוב. דיברנו, התחבקנו צחקנו והעלנו זיכרונות וכל אחד המשיך לדרכו".
מה הוא סיפר לך?
"הוא סיפר לי שהוא עבר לקריית גת".
ניר ממשיך, "ביום שהוא נפטר, התעוררתי, פתחתי את הטלפון וראיתי שהוא נפטר. הייתי בשוק. בהלם. לא האמנתי. דקי זאת אבדה גדולה מאוד לכולם. נזכור אותו לנצח".
"תמיד היה בשמחה"
ליאת אגמי איטח, תושבת העיר הכירה היטב את דקי ז"ל וכתבה על הזיכרונות המשותפים וכמה מילות פרידה.
"אין ספק שזו אבדה כבדה עבורנו. המוות הפתאומי שלו זה הלם טוטאלי, מוות שעדיין לא נתפס וקשה לדבר על דקי בלשון עבר. דקר חבר טוב ויקר לליבנו. היה איש מיוחד מאוד, איש נדיר, אוהב כל אדם איש משכמו ומעלה. המוטו שלו לחיים היה: 'להיות תמיד בשמחה'. הייתה לו שמחת חיים אינסופית שלא ראיתי אצל אף אדם, היה משמח אנשים מכל המגזרים, משמח ילדים של חינוך מיוחד, ניצולי שואה, ביום העצמאות היה סוחף אחריו ערמות של אנשים שכלל לא מכיר ומרקיד אותו בפארקים וביערות. איש מצחיק עם נשמה טובה ולב ענק. היה מארח כיד המלך והיה מתנהג לכל אדם באשר הוא בכבוד. איש מוכשר שכל דבר שנגע בו הפך לזהב הייתי קוראת לו דקר ידי זהב. לכל מקום שמגיע מיד מבחינים בו היה יודע להסתדר בכל מקום בארץ ובעולם גם בלי לדעת את השפה. אני יכולה להמשיך ולכתוב עוד שעות בשבחו שעות, ולא משנה מה – דקי זה אדם שללא ספק חסר ויחסר לנו. כולי תקווה שמרב והבנות יתאוששו אט אט וימשיכו את מסורת השמחה שלו".
"הייתה לו שמחת חיים אינסופית שלא ראיתי אצל אף אדם, היה משמח אנשים מכל המגזרים, משמח ילדים של חינוך מיוחד, ניצולי שואה, ביום העצמאות היה סוחף אחריו ערמות של אנשים שכלל לא מכיר ומרקיד אותו בפארקים וביערות. איש מצחיק עם נשמה טובה ולב ענק. היה מארח כיד המלך והיה מתנהג לכל אדם באשר הוא בכבוד. איש מוכשר שכל דבר שנגע בו הפך לזהב"
"דקי זה חיים דקי זה שמחה"
אוראל חדד-מרדכי, אחייניתו של דקי ז"ל מתקשה לומר את מילות הפרידה הבאות. היא לא מצליחה לעכל שהוא איננו, שלא יהיה דקי יותר.
"ביום של ההלוויה התחלתי לרשום הספד, תוך כדי שאני מתלבטת אם להגיד מול כולם או פשוט מולו. לבסוף גם הזמן היה מאוד קצר כי לצערנו היו כמה הלוויות בבית שמש אז לא אמרתי. אך מסתבר שהמשפט הראשון שכתבתי אשתו מירב בסוף אמרה 'שאומרים דקי אומרים חיים, דקי זה חיים דקי זה שמחה לכל מקום שהיה מגיע היה מכניס אור ענק. הבנות שלו ואשתו היו כל עולמו. כל הזמן היה מתגאה בקורלי הבכורה שלו שהיא דיילת אוויר באל על, ובשוהם הקטנה שהיא לוחמת במג״ב, מירב 'נאן' שלו היה מסתכל עלייה כמו נער מאוהב.
"דקי הוא ילד נצחי. דקי היה האבא השני שלי, הוא ואבא שלי הם שני האחים הקטנים מתוך שמונה, הם היו מאוד קשורים. חווינו הכל יחד בין אם טוב ובין אם רע. קורל הבת הבכורה שלו היא בגיל של אחותי סתיו ושוהם הקטנה היא בגיל של אחי דוד. את כל הילדות שלנו, הבגרות שלנו חווינו יחד. בין אם זה בטיולים, על האש, ימי עצמאות, חגים ומה לא.
"אני אזכור ממנו לעד את ההומור שלו, את הלב הענק שלו שרק רצה לשמח כל אדם לא משנה מי, אזכור את הקשר המיוחד שהיה לו עם אבא שלי. הם היו מדברים בעיניים בלי מילים וכבר קולטים מהלכים אחד של השני, הייתה לו חכמת חיים מעוררת הערצה"
"דקי היה איש במה בכל מובן אפשרי, הוא היה איש של אנשים כל כך אהב לעלות חיוך על הפנים של כל המגזרים כל העדות וכל הגילאים. הוא פשוט היה סטנדאפיסט ברמה שאבא שלי היה מוריד דמעות מרוב צחוק. אם זה בסיפורי ילדות שלהם, בחיקויים של אנשים וסתם ככה צחוק על החיים. לפני כמעט שנה הוא זכה להגשים חלום שכל כך רצה וכולנו היינו כל כך גאים בו, הוא עשה הצגה בהיכל התרבות בבית שמש 'ילדי המעברה' הוא כל כך נכנס לדמות ברמה שהרגשנו שחזרנו כמה שנים אחורה, ופשוט ראינו את סבא שלנו במעברה דוד חדד (פורמייקה) ז״ל".
מה תזכרי ממנו?
"אני אזכור ממנו לעד את ההומור שלו, את הלב הענק שלו שרק רצה לשמח כל אדם לא משנה מי, אזכור את הקשר המיוחד שהיה לו עם אבא שלי. הם היו מדברים בעיניים בלי מילים וכבר קולטים מהלכים אחד של השני, הייתה לו חכמת חיים מעוררת הערצה".
למה תתגעגעי הכי הרבה?
"אני מתגעגעת הכי הרבה אליו פשוט אליו, הוא היה קורא לי 'מימי' בגלל איזו דמות שבכלל קראו לה נימי אבל הוא ואבא שלי הפכו את זה למימי והייתי מתעצבנת עליהם עד שכבר שחררתי. אי אפשר היה עליהם. אני אתגעגע לחוויות איתו. לצחוקים שלו. להכנסת האורחים המדהימה שהייתה לו ווואו וואו. כמה הוא היה רוצה ואוהב שאנשים יבואו אליו, עוד לא הייתי נכנסת אליו הבייתה, היה מראה לי את הצמחים ששתל, את הבריכה שסידר, את התאורה החדשה שעשה. הוא כל כך היה מתלהב ונהנה מהדברים הפשוטים והתמימים באמת".
מתי הייתה השיחה האחרונה שלכם?
"השיחה האחרונה שלנו הייתה לפני המלחמה הוא אמר לי שנבוא אליהם שבת שהוא ידאג לי לפלטה, למיחם, למה שרק אני רוצה. העיקר שנבוא. הוא כל הזמן היה אומר 'כפרה עלייך מימי איך יפה לך ככה הכיסוי (ראש)'".
מה הדבר שהוא היה מאושר ממנו לאחרונה?
"כשילדתי את הילדה שלי הוא כל כך היה מאושר. השבוע שמענו את ההקלטות בוואטסאפ המשפחתי שאבא שלי בישר להם שילדתי. דקי כל כך התרגש ולא הפסיק להגיד 'אח שלי משה סבא' ואמר לי אוראלי תביאו את הילדה בקיץ אני אקנה לה ברווז לבריכה. לצערי הוא לא זכה לזה אבל הילדה שלי תכיר אותו בדיוק כמו שאנחנו הכרנו אותו כבר עכשיו אני מספרת לה עליו והיא מנשקת את התמונה שלו.
"לסיום הייתי רוצה להגיד שדוד שלי השאיר בכולנו חלל עמוק אך יחד עם זאת, השאיר לנו צוואה של צחוק, של שמחה של אור ואנחנו נעשה הכל כדי להמשיך אותו ואת השמחה שכל כך אהב. על המצבה שלו אשתו רשמה לו משפט שאנשים שעשה להם אירוע כתבו לו וזה כבר אומר הכל: 'אילו היה באפשרותנו היינו נותנים לך לראות את עצמך כפי שאנשים רואים אותך. קרן האור והשמחה שהפצת לנו ולכולם, היית אחד יחיד ומיוחד'".
"התאהבתי בדקי מהיום הראשון"
דוד וקנין, מנהל האירועים מהעירייה הכיר את דקי ז"ל מהילדות, הם היו חברים המון שנים והם הכירו הרבה יותר באחד האירועים שהוא ארגן למשפחתו לפני הרבה מאוד שנים. השבוע דוד נפרד מדקי ז"ל, האדם שהכניס לו הרבה אור ושמחה בחיים.
"עצוב מאוד לדבר על חבר יקר. האיש הכי מצחיק שהכרתי בימי. מי שהכיר ביננו היה איציק אפללו לפני כ-16 שנים חיפשנו די גיי לבת מצווה של הבת שלי הבכורה בתאל. אנחנו סמכנו על איציק אפללו שיפיק לנו את האירוע הראשון במשפחה ומהרגע הראשון התאהבתי בדקי. בקושי דברנו על הבת מצווה כי הוא לא הפסיק להצחיק אותי.
"עצוב מאוד לדבר על חבר יקר. האיש הכי מצחיק שהכרתי בימי. מי שהכיר ביננו היה איציק אפללו לפני כ-16 שנים חיפשנו די גיי לבת מצווה של הבת שלי הבכורה בתאל. אנחנו סמכנו על איציק אפללו שיפיק לנו את האירוע הראשון במשפחה ומהרגע הראשון התאהבתי בדקי. בקושי דברנו על הבת מצווה כי הוא לא הפסיק להצחיק אותי"
"האמת מאז שהתחלתי להפיק אירועים בעירייה, כל הזמן הוא פרגן לי על מה שעשיתי בתרבות לציבור הדתי בעיר. מה שאני יכול לספר (שזה מוזר שוב לדבר עליו בלשון עבר) הוא היה איש אמת, אדיב, הלשון שלו כל הזמן דיברה דברים טובים על כולם. לא היה ניתן לשמוע ממנו לשון הרע. אני מתגעגע לצחוק לחיוך היפה שלו, כמי שקרא מאז לכתו מאיתנו. רואים כמה אהוב היה על כולם. דקי היקר, אתה מאוד חסר בנוף שלנו ובמיוחד לי. מוסר חיבוק גדול למרב אישתו, לבנות למי שכל כך אהב בכול נשמתו".
"הדוד והחבר הכי טוב"
סתיו חדד, היא האחיינית של דקי ז"ל. השבוע היא נפרדת מהדוד שהיה החבר הכי טוב שלה.
"לספר על דקי זה באמת המון, על האדם שהוא, הדוד שהוא והחבר שהוא. דקי היה איש משפחה מדהים, איש שמחה ששימח את כל העיר ומחוצה לה, בעבודתו כתקליטן. מעבר לכך היה אדם מצחיק, צוחק על חיים ומכל דבר עושה כיף. הוא היה הדוד הכי מדהים בעולם וזכינו בו. היה לצידנו בכל עת. אין ספק שהוא חסר ויחסר לנו לעד! מתגעגעת אליו ואוהבת אותו מאוד. ואם להגיד את האמת זה עדיין לא מתעכל ולא יתעכל איך אדם שכולו לב ושמחה איננו איתנו".
למה הכי תתגעגעי?
"היינו יוצאים המון לטבריה. תמיד בילנו בבתי מלון ביחד איתו והולכים לים. הוא לימד אותנו בעצם לשחות. נתגעגע בעיקר לחוויות. כי באמת שהוא היה מיוחד".
"היה איש של חסד ונתינה"
יפת בן ציון, האחיין הבכור של דקי ז"ל עוצר את הזמן ומספר שדקי היה עבורו אח, חבר ודמות של אבא. אדם שקשה מאוד להיפרד ממנו ולעכל שהוא לא בין החיים.
"דקי היה עבורי דוד, חבר, אח ואפילו דמות של אבא. הוא היה כל חייו איש שמח ומשמח רבבות. נדיב ברמות. פינק אותי ממש עם הבגדים הכי יפים בחגים, נתן לי דמי כיס תמיד והיינו עושים המון טיולים בטבע. היו לו המון תכונות והיו לו וגם כישורים רבים. הוא היה חקיין, בדרן, שחקן בחסד ותקליטן ברמות ומראשוני התקליטנים בעיר. התכונה הכי בולטת אצלו הייתה הסלחנות והנתינה לזולת. כל שנות חייו עשה מתן בסתר וחסד של אמת לרבים. דברים שאזכור לעד ממנו, זה את היום בו גויסתי לצבא, והוא קם מוקדם לקחת אותי לבית החייל בירושלים, להתגייס. נפרדנו בחיבוק אוהב. הוא דאג לי מאוד וצייד אותי בכסף והמון מתנות. ועוד דבר שאזכור הוא שאת כל השמחות שלי הוא עשה לי. מהבר מצווה ועד החתונה".
"אתגעגע הכי הרבה לדמותו בשמחות. ומה שיחסר זה התחביב המשותף שלנו: יציאות לדייג בים. זה היה הסם שלנו! אספר מה שאף אדם לא יודע זה שדודי, אף על פי עיסוקו כשחקן ותקליטן שהיה מעורבב עם המון סוגי אנשים, מעולם לא ניגרר לצריכת סמים ואלכוהול ומעולם לא ענד עגילים. ומעולם לא קעקע את גופו בקעקוע. זה בא ממנו וגם מתוך חינוך וכיבוד הורים!"
למה תתגעגע הכי הרבה?
"אתגעגע הכי הרבה לדמותו בשמחות. ומה שיחסר זה התחביב המשותף שלנו: יציאות לדייג בים. זה היה הסם שלנו! אספר מה שאף אדם לא יודע זה שדודי, אף על פי עיסוקו כשחקן ותקליטן שהיה מעורבב עם המון סוגי אנשים, מעולם לא ניגרר לצריכת סמים ואלכוהול ומעולם לא ענד עגילים. ומעולם לא קעקע את גופו בקעקוע. זה בא ממנו וגם מתוך חינוך וכיבוד הורים!".
אם היית שואל אותו על המלחמה ועל המצב היום, מה הוא היה אומר?
"על המצב בימינו היה אומר שכואב לו מאוד על החיילים והחטופים ועל אלו שנרצחו. הוא היה רגיש מאוד. ולצד זה היה אומר תנו לצה"ל לנצח!".
אם הוא היה כאן עכשיו, איך הוא היה רוצה שתגיב על לכתו?
"אם הוא היה כאן עכשיו הוא היה רוצה לראות אותי מצליח יותר בתחום עיסוקי ובכלל".
מתי הייתה הפעם האחרונה שנפגשתם?
"נפגשנו באזכרה של אח של סבי יוסף חדד ז"ל, ושוחחנו על ההצגה החדשה שבה הוא הולך להיות בתפקיד הראשי. פרגנתי לו רבות על כל פועלו. שאלתי אותו איך בקריית גת וענה לי תבוא לבקר צריך להתרגל זו הפעם האחרונה שדיברנו לצערי הרב".
"היה מטאור אנושי"
הדר בן חמו, הבימאית של "ילדי המעברה" לוותה את דקי ז"ל מהחלום להיות שחקן ועד למציאות. היא מספרת על המפגש הראשון שלהם ואיך היא הבינה, ממש בהחלטה של רגע, שעומד מולה כוכב. השבוע היא נפרדת ממנו וכואבת על שדקי ז"ל לא יהיה כאן להצחיק אותה יותר.
איך הייתה ההיכרות הראשונה שלכם?
"הפעם הראשונה שפגשתי את דקי הייתה כשהגיע לאודישן, אני ואריק משעלי (שנות ה- 80) הבנו שיש כאן מישהו מיוחד, הוא רק נכנס לחדר והאנרגיה השתנתה. קחי את דקי שכולם מכירים תוסיפו לו התרגשות שיא של אודישן ותביני לבד מה הלך שם. הוא היה מטאור אנושי, עפנו עליו. הוא הצטרף לקורס אצלנו בבית הספר למשחק ומאז הכל היסטוריה.
הוא נבחר להיות השחקן הראשי בילדי המעברה, תספרי לי איך הוא היה? איך הוא הרגיש שהוא נבחר לשחק תפקיד ראשי?
"דקי התקשר אלי רגע אחרי שסיימתי אודישנים לילדי המעברה והתבאס שהוא לא ידע. 'אין מצב שאני לא בהפקה הזו, תמצאי לי תפקיד' לא משנה כמה ניסיתי להסביר שמאוחר מדי, הוא לא הסכים לשמוע לא. היה בו קסם משולב בתשוקה מטורפת לבמה וזה בדיוק מה שהיה צריך כדי לגרום לי לעשות ליהוק מחדש, לא יכולתי לסרב, זה היה חזק ממני.
"הוא נבחר לשחק את עובדיה, דמות מרכזית שמספרת את סיפורה של המעברה מעיניים של מי שעלה לארץ עם צפיות גדולות ומצא את עצמו בהישרדות יומיומית. זה ריגש אותו מאוד, תפרנו את התפקיד מחדש עבורו וככל שההפקה התקרבה הוא הזמין עוד ועוד אנשים והבין שזה הזמן שלו לזרוח. במופע עצמו הקהל עף עליו, מחיאות הכפיים היו סוערות במיוחד, בדיוק כמו שמגיע לו".
"הוא רצה להיות על הבמה והוא יהיה עליה. בחייהם ובמותם ציוו לנו את החיים, לכן ההפקה 'ילד מטריה' תוקדש לזכרו של דקי. היא תהיה צבעונית ושמחה ותבקש מכולם להיות נאמנים לעצמם וללכת אחרי האמת שלהם"
איך היו נראות החזרות עם דקי?
"חזרה שדקי נמצא בה הייתה חזרה מאוד מיוחדת, לא משנה באיזה מצב רוח הגענו, הוא היה משנה אנרגיה. הוא השחקן שהכי הצחיק אותי אי פעם, תוך כדי הסצנה, לפני הסצנה ואחריה".
האם תכננתם לעשות דברים משותפים נוספים על הבמה?
"האמת, שבחודשים האחרונים כל סטטוס שהעליתי שקשור לבית הספר למשחק היה זוכה לתגובה של דקי. הוא ציפה להפקה הבאה וחיכה לסטטוס שיבשר עליה בקוצר רוח. אחת לכמה זמן הוא היה שולח לי הודעה שאני לא אשכח אותו".
אילו תכונות מיוחדות וכישורים מיוחדים היו לו?
"דקי נולד לבמה. על הדרך הוא תיקלט באירועים, עבד במפעל וחי את החיים אבל במהות שלו הוא היה שחקן תיאטרון. הוא ידע את זה. אני ידעתי את זה וזה כאב. לחיות בצל של עצמך, לדעת שאתה אמור להיות במקום מסוים והחיים לקחו אותך לכיוון אחר זה לא פשוט. דקי חתר לשיח הזה כל הזמן, כשהוא זיהה מישהו עם כשרון תאטרלי יוצא דופן הוא היה משכנע אותו לא לוותר על זה ולהפוך את זה למקצוע. לכן אני מרשה לעצמי להביא את זה, זה היה מאוד חשוב לו. כי זה מקצוע קשה, חלון ההזדמנויות בו מאוד מצומצם. אם אתה לא במקום הנכון בזמן הנכון אתה מפספס את הרכבת ושנים אחר כך אתה מוצא את עצמך מחפש רכבת חלופית שתגיע ליעד. החלק הקשה היה שהוא חי בגעגוע לדבר עצמו והחלק המשמח הוא שהוא לא וויתר על המהות שלו ומצא דרכים יצירתיות לגלות אותה בעולם".
מה הדברים שתזכרי ממנו?
"את זה. את החיפוש אחרי הלב, אחרי האמת. זה מעורר השראה בעיני".
למה תתגעגעי הכי הרבה?
"אני לא יודעת מי יצחיק אותי עכשיו".
מה את יכולה לספר עליו שלא הרבה יודעים?
"דקי היה לימוד עבורי. למדתי דרכו הרבה על עצמי ואני מודה לו על זה. הוא לא היה רק הפרפורמר, המצחיק, הדקי בום המפוצץ באנרגיות ושמחה שמתנדב ועושה חסד. בעומק, הוא היה רגיש באופן יוצא דופן. מה שהוא הרגיש היה מונח על השולחן ובעוצמות, הייתה בו שקיפות שיכולתי לראות דרכה. הוא ידע לכעוס כמו שידע לסלוח, לצחוק כמו שידע לבכות, לשמוח כמו שידע לכאוב. אין נפלא מזה".
מתי הייתה השיחה האחרונה שלכם?
"ההודעה האחרונה שקיבלתי ממנו הייתה שבוע לפני שנפטר, בערב חג סוכות. הוא רצה להגיע לאודישנים של ההפקה שהייתה אמורה לעלות בחנוכה בהיכל התרבות. 'אני חייב שתמצאי לי תפקיד בהפקה 'ילד מטריה', אני מוכן גם להיות המטריה אם צריך'. צחקתי בקול והודעה אחר כך הוא כתב שהוא איתי באש ובמים וביקש שלא אשכח אותו. זו הצוואה שהוא השאיר לי, כאילו אפשר בכלל לשכוח".
אם הוא היה כאן עכשיו, איך הוא היה רוצה שתתנהגי/תגיבי?
"הוא רצה להיות על הבמה והוא יהיה עליה. בחייהם ובמותם ציוו לנו את החיים, לכן ההפקה 'ילד מטריה' תוקדש לזכרו של דקי. היא תהיה צבעונית ושמחה ותבקש מכולם להיות נאמנים לעצמם וללכת אחרי האמת שלהם. כמוהו בדיוק".
