הפנסיונרים המקומיים עבדו כל כך הרבה שנים, חלקם בעבודות מסודרות ותחת תנאי מדינה טובים ואז, הם יצאו לפנסיה ומתמודדים מידי יום עם יוקר המחייה. בפרלמנט בבית שמש יושבים מספר פנסיונרים שמקבצים שקל אחר שקל כדי לשרוד. "אם לא נעבוד, איך נאכל?", אמרו השבוע. "אם הקצבה הייתה מספיקה, לא היינו יוצאים לעבוד", הסבירו עם גרון חנוק. סביב שולחן במרכז בית שמש ישבו השבוע קבוצת גברים, נהגי הסעות, וחיכו לעבודה. הם משתכרים בסכום של 7 אלף שקל בחודש, יש כאלה שסיפרו שהם מגיעים ל-7 וחצי אלף במונחים של יוקר המחיה הישראלי מדובר במקרה הטוב בהרמת ראש מעל המים, ובמקרה הרע בטביעה ללא ניצולים.
"אתה יודע על מה אנחנו מדברים פה כל בוקר? על המצב הכלכלי", הסביר איציק עמיאל, בן 60, תושב בית שמש שלפני עשור יצא לפנסיה אחרי 30 שנה של שירות קבע בצה"ל. "אם הקצבה הייתה מספיקה, נראה לך שהיינו עובדים? אני אבא לארבעה, כולם נשואים, ואם לא אעזור – חבל על הזמן. איך הבת שלי תגיע לדירה? הרי בית שמש הפכה לאש"
"אתה יודע על מה אנחנו מדברים פה כל בוקר? על המצב הכלכלי", הסביר איציק עמיאל, בן 60, תושב בית שמש שלפני עשור יצא לפנסיה אחרי 30 שנה של שירות קבע בצה"ל. "אם הקצבה הייתה מספיקה, נראה לך שהיינו עובדים? אני אבא לארבעה, כולם נשואים, ואם לא אעזור – חבל על הזמן. איך הבת שלי תגיע לדירה? הרי בית שמש הפכה לאש. שכנה מעלי מכרה דירת שלושה חדרים ב־1.9 מיליון שקלים, דירה שעד לא מזמן הייתה שווה 1.2 מיליון. רוב הקליינטורה שלנו בהסעות היא חרדית, ואנחנו שומעים את הזעקה האמיתית לעזרה. כל סוף שבוע דופקות אצלי בדלת נשים צעירות ומבקשות תרומה לשבת", סיפר איציק. נראה על פניו שהוא מאוד מודאג, המצב מאוד מטלטל והוא לא לבד.
אביעד בן־ארי, חברו לשולחן הפרלמנט נשאל על ידי חבריו כמה הלוואות הוא לקח. בקושי הצליח להרים את עיניו מהקרקע ואמר בלחש: "יותר מדי. אני אבא לשלושה, ואלה הלוואות על הלוואות רק כדי לחיות. אני משלם שכירות 3,500 שקלים על דירה קטנה בלי כלום, ואין לי מהיכן להביא את הכסף. לא זוכר מתי יצאתי בפעם האחרונה לחופש".
הסיפורים של שני התושבים הוותיקים הללו, הם אומנם מדגמיים. אך לצד השולחן, יושבים עוד ועוד פנסיונרים שמתמודדים עם מצבים כלכליים דומים, מרגישים חנוקים והמפלט היחידי שלהם הוא השולחן הזה במרכז, שבו הם משתפים אחד את השני בהתמודדויות שלהם.
"אבנר צנעני, שגם הוא החל לעבוד כנהג אחרי שיצא לפנסיה משירות בתי הסוהר. 'לי מביאים משקאות קלים מהשטחים, כל בקבוק בשקל', הודה. 'אני חייב, כי הפנסיה נעלמת בלי שארגיש. אני נכנס לסופר ומתלבט מה לקחת, ואני אומר לך שכשעבדתי בשב"ס האסירים הביטחוניים חיו כמו מלכים. מה שאין לי בבית, היה להם על הצלחת'"
"הנופש שלי הוא בעבודה", אמר שמואל כהן, בן 52, תושב העיר. "אם לא בעבודה, אז בדואר או בסידורים בבנק. האם אני יכול לחיות משכר של 7 אלף שקלים?", שאל, "לא. אבל כבר הבנתי שצריך שלושה דברים בחיים: לאכול טוב, לישון טוב ולקיים את הצרכים הבסיסיים. אין לי דירה. אני בן 52, אשתי סובלת מנכות ויש לי בת נשואה עם שני ילדים ובן שהשתחרר מהצבא. אני אבשל להם, אטפל בנכדים. זו למעשה העזרה היחידה שאני יכול לתת להם", אמר שמואל בחיוך ובמרירות. שמואל גדל בבית שמש אומנם, אך בשבוע שעבר החליט לנדוד לקריית גת. מרחק של 25 דקות נסיעה ממקום עבודתו, כיוון שהשכירות שם נמוכה יותר. הוא עבר כי לא היתה ברירה. "כל שקל חשוב לי. איפה אוכל לשכור כאן דירה, בבניין של נרקומנים? אנחנו עובדים בשביל להתקיים. פעם הייתי נכנס לסופר ולוקח עגבניות, והיום אני רואה אנשים שמוציאים טלפון ומחשבים כמה יעלה לנו כל קילו".
לא היה צריך ללכת רחוק. ניסים שריקי, חבר הפרלמנט שלף את הנייד והסביר איך עובדת השיטה. "יש תוכנה של מחירים שבשנתיים האחרונות התחלתי להשתמש בה. היא מספרת איפה הפירות הכי זולים באזור ואיפה הקפה הכי זול. אני רושם בצד היכן כדאי, ואם אני בסביבה, אני נכנס וקונה על הדרך".
"הפנסיה נעלמת בלי שארגיש"
לשיחה הצטרף אבנר צנעני, שגם הוא החל לעבוד כנהג אחרי שיצא לפנסיה משירות בתי הסוהר. "לי מביאים משקאות קלים מהשטחים, כל בקבוק בשקל", הודה. "אני חייב, כי הפנסיה נעלמת בלי שארגיש. אני נכנס לסופר ומתלבט מה לקחת, ואני אומר לך שכשעבדתי בשב"ס האסירים הביטחוניים חיו כמו מלכים. מה שאין לי בבית, היה להם על הצלחת".
אל הפרלמנט הגיע ציון אליהו. למרות הפציעה בידו אליהו, שמתקרב לגיל 80 והוא פנסיונר של המועצה האזורית מטה יהודה – עובד. "נשמע לך הגיוני שבן אדם בגילו יעבוד ולא ייהנה מזמן איכות עם הנכדים?" שאל עמיאל וקידם בברכה את עמיתו המבוגר. אליהו חייך ואמר שקודם כל הוא רוצה לעבוד כדי לא להישאר בבית ללא תעסוקה, אבל לאחר מכן הודה: "אם לא נעבוד, לא נאכל. אני עובד גם כדי לעזור לעצמי. 40 שנה עבדתי במועצה האזורית ואני מתבייש לומר לכם מה גובה הפנסיה שלי".
צנעני, אחד מהחברים בפרלמנט אמר שלשתות קפה בארומה זה כבר גדול עליו, ושמואל סיפר שאם הוא רוצה להתפנק על פיצה הוא קונה קפואה ומכניס לתנור, זול יותר מזו שמוכרים בקניון. כששאלתי אם יש גם הנאה בחייהם, אביעד רק מלמל שלא קל לו.
"לך תקנה היום מנת פלאפל, 22 שקלים", עמיאל סינן. "אני כבר לא מדבר על להביא בשר הביתה. אם תנתח את האנשים שיושבים פה, אז 90 אחוזים מהם מעוטי יכולת, ולדעתי גם מעמד הביניים במדינה הולך ומצטמצם. או שאתה למעלה, או שלמטה. אם תשאל אותי, אף פעם לא הרגשנו כמו עכשיו".
אלו הם רק חלק מהפנים והשמות של הפנסיונרים בבית שמש. מי מהם שנמצאים בפנסיה ארוכת שנים נאלצים לצאת לעבוד כדי לשרוד. הכתבה פורסמה לראשונה על ידי "ישראל היום".
ציון אליהו:
"נשמע לך הגיוני שבן אדם בגילו יעבוד ולא ייהנה מזמן איכות עם הנכדים?" שאל עמיאל וקידם בברכה את עמיתו המבוגר. אליהו חייך ואמר שקודם כל הוא רוצה לעבוד כדי לא להישאר בבית ללא תעסוקה, אבל לאחר מכן הודה: "אם לא נעבוד, לא נאכל"
