הכל התחיל לפני כחצי שנה, ב-21.5.24. מוריה סרוסי, תושבת העיר מתחילה להרגיש שמשהו לא תקין בהיריון. השעה הייתה 22:00 בלילה, בעוד מוריה נמצאת בשבוע 36+3. "עליתי למיטה לפני השינה, וכמו בכל לילה חיכיתי להרגיש אותה, והפעם לא הרגשתי", שיתפה מוריה. "קראתי לחנן ואמרתי לו שאני לא מרגישה אותה. ביקשתי ממנו משהו מתוק לאכול, הוא הביא לי קינדר. אכלתי אותו ומה שבדרך כלל קורה זה שהיא מיד מתחילה לזוז. אבל הפעם זה לא קרה", סיפרה בעצב. "ניסיתי לדחוף את הרגל של הילדה פנימה, כדי שתבעט בי חזרה. אבל היא גם לא בעטה. וברגע הזה הבנתי שמשהו לא תקין".
מה עשיתם?
"תוך כמה דקות מהרגע שהבנו שמשהו לא בסדר, עלינו לרכב ונסענו לבית החולים שערי צדק. הגענו וביקשנו מהרופאה שתבדוק אותי. הרופאה חיברה אותי למוניטור, עשתה לי אולטרסאונד וכל שנייה שעברה הרגישה כמו נצח", מדגישה מוריה. "החדר היה מלא ברופאים ואחיות, ואני קולטת שמשהו קורה ואף אחד לא אומר לי כלום. אני זוכרת שקמתי בעצבים על הרופאה שבדקה אותי, ביקשתי שתגיד לי מה קורה ומה המצב של הילדה. והיא לא ענתה לי אלא רק החזיקה לי את היד. הסתכלתי עלייה עם העיניים שלי והיא הסתכלה על שלי, והמילים שהיא אמרה לי עד היום לא יוצאים לי מהראש".
"הגענו וביקשנו מהרופאה שתבדוק אותי. הרופאה חיברה אותי למוניטור, עשתה לי אולטרסאונד וכל שנייה שעברה הרגישה כמו נצח", מדגישה מוריה. "החדר היה מלא ברופאים ואחיות, ואני קולטת שמשהו קורה ואף אחד לא אומר לי כלום. אני זוכרת שקמתי בעצבים על הרופאה שבדקה אותי, ביקשתי שתגיד לי מה קורה ומה המצב של הילדה"
מה היא אמרה?
"'אני לא מצליחה לראות'. בהתחלה לא הבנתי, לא הצלחתי לקלוט מה קורה אז שאלתי אותה למה היא מתכוונת, ביקשתי שתהיה ברורה. ואז היא אמרה, 'אני לא מצליחה לראות דופק'. הרגשתי באותו הרגע שקיבלתי סכין בגב. ירד מסך שחור, ואני לא זוכרת את עצמי מאותו הרגע. חשבתי שאני בחלום רע ואז מבחינתי התחיל הסיוט הכי גדול שלי".
מה עשיתם אחרי?
"הכניסו אותנו לחדר כדי לעכל את המצב, אני בכיתי, חנן בכה ושנינו מרגישים שנקלענו לסרט אימה. אני מושכת לעצמי שיערות, דופקת את הראש בקיר והדבר היחידי שרציתי באותו הרגע היה למות. זה היה הלילה הכי שחור שהיה לי בחיים", תיארה מוריה. "הימים והלילות היו שחורים והם לא נגמרו. הם לא נגמרו.
"בכיתי בלי סוף, צרחתי בלי הכרה והיו המון סימני שאלה. 'למה?' 'מה קרה?' 'ואיך?'. הרופאה נכנסה אלינו אחרי כמה זמן כדי להסביר לנו את המשך התהליך. עוד לא הספקנו לעכל מה קרה ופתאום עולות שאלות שאני בחיים לא תיארתי לעצמי שישאלו אותי ושאצטרך להתעסק בהם באותו הרגע".
"הגענו וביקשנו מהרופאה שתבדוק אותי. הרופאה חיברה אותי למוניטור, עשתה לי אולטרסאונד וכל שנייה שעברה הרגישה כמו נצח", מדגישה מוריה. "החדר היה מלא ברופאים ואחיות, ואני קולטת שמשהו קורה ואף אחד לא אומר לי כלום. אני זוכרת שקמתי בעצבים על הרופאה שבדקה אותי, ביקשתי שתגיד לי מה קורה ומה המצב של הילדה"
מה היא שאלה?
"'תרצו להיפרד ממנה?', 'תרצו לעשות נתיחה לגופה?', 'תרצו לקחת חלק בקבורה?'. הסתכלתי על חנן באותם הרגעים, שנינו עם עיניים אדומות מבכי ואנחנו לא מצליחים להבין איך הגענו לסיטואציה הזו. עד לפני כמה שעות הכל היה בסדר, הכל היה תקין. מה קרה פתאום?
"הרופאה ממשיכה להסביר לי שאני צריכה לעבור לידה רגילה כדי שהילדה תצא. היא הסבירה שזה תהליך ולמרות הקושי כדי שנתחיל אותו".
לידה עצובה
השעה 4:00 לפנות בוקר, צוות הרופאים מכין את מוריה ללידה השקטה. אמא שלה לצידה, מחזיקה לה את היד ואחיותיה וחברות שלה לא הפסיקו להתקשר, בוכות איתה, כואבות איתה, וכולן בבת אחת לא מבינות איך כל זה קרה. "גם אני לא עיכלתי. לא הצלחתי להבין איך זה קרה".
"'אני לא מצליחה לראות'. בהתחלה לא הבנתי, לא הצלחתי לקלוט מה קורה אז שאלתי אותה למה היא מתכוונת, ביקשתי שתהיה ברורה. ואז היא אמרה, 'אני לא מצליחה לראות דופק'. הרגשתי באותו הרגע שקיבלתי סכין בגב. ירד מסך שחור, ואני לא זוכרת את עצמי מאותו הרגע"
ומה קרה אחר כך?
"החלטנו שאני נכנסת ללידה בבוקר. בסביבות השעה 6:00 התחלנו את תהליך הלידה. המיילדת נכנסת לחדר ומסבירה לי שתהליך של לידות שקטות מתרחשות בין יום לשלושה ימים. בשעה 6:20 התחילה פתיחה של 3 אצבעות. המיילדת קראה למרדים שישים לי אפידורל והסביר שהוא שם מנה קטנה כדי שבהמשך יוכל לשים לי עוד מנה, ואז תהיה השפעה טובה יותר להרדמה.
"בשעה 09:00 הרגשתי שכל ציר שנהיה לי אני רואה את בורא עולם. אלו היו כאבים שאי אפשר לתאר. צרחתי לחנן, אמרתי לו שאני מרגישה שאני יולדת ושיקרא למיילדת שתגיע. היא מגיעה ומסתכלת עליי ואומרת לי – 'את בפתיחה מלאה, את בלידה'. איך שאני שומעת את המילים האלו, אני מתחילה להיכנס ללחץ של החיים. היה לי מאוד קשה לתפקד, הרבה תחושות רצו לי באותו הרגע ופחדתי פחד מוות, ובעיקר היה לי כאב נפשי גדול. 'איך אני יולדת תינוקת בלי דופק? אני יולדת אותה ואז מה? אין בכי? אין תגובה? אין כלום? תשעה חודשים שהכל היה בסדר ופתאום בכמה שעות הכל התנפץ לי בפנים. קניתי הכל מוצצים, בקבוקים עריסה בגדים וכל דבר קטן שצריך היה לשמש אותה והציפייה? לילות שלמים שהייתי מדברת איתה ומתקשרת איתה ומחכה לה ופתאום ככה משום מקום אין אותה".
"'תרצו להיפרד ממנה?', 'תרצו לעשות נתיחה לגופה?', 'תרצו לקחת חלק בקבורה?'. הסתכלתי על חנן באותם הרגעים, שנינו עם עיניים אדומות מבכי ואנחנו לא מצליחים להבין איך הגענו לסיטואציה הזו. עד לפני כמה שעות הכל היה בסדר, הכל היה תקין. מה קרה פתאום?"
מוריה בוכה, בכי של אמא שנפרדת מילדה שמעולם לא תשמע את קולה. "בכיתי לאמא שלי, ותוך כדי אני מתמודדת עם כאבים פיזיים ונפשיים שלא ניתן לתאר ובתוך כל הכאב הזה יורדים לי מי שפיר, אני צורחת בחדר לידה וממש חווה לידה רגיל. אבל לא. בסוף הלידה הזו לא תהיה לי ילדה ורציתי אחות קטנה לרום לביא. רציתי שיקראו לה מיאל".
מוריה נכנסה עמוק לתוך המחשבות והשאלות הקשות שהעסיקו אותו היו: "למה את לא חייה? מה עשיתי לעצמי? איך אני בכלל במצב הזה? הרגשתי שאני לא מצליחה לתפקד. הגוף שלי רעד ולא הצלחתי להמשיך ללחוץ. נגמרו לי הכוחות. אני זוכרת שאמרתי לאמא שלי ולמיילדת שאני לא מצליחה להמשיך, שאני לא מסוגלת. דיי. רציתי שירדימו אותי וינתחו אותי ויחתכו אותי ושיעשו מה שצריך כדי לסיים עם זה. לא יכולתי להמשיך עוד דקה. הרגשתי שזה קשה לי. לא הייתי מסוגלת".
מה עזר לך?
"אמא שלי אמרה לי 'מורי כפרה עלייך, היא כבר בחוץ. את בסוף. לא נשאר לך עוד כלום. תתני עוד לחיצה, תחשבי על רום לביא הבן ותתני לחיצה בשבילו'. אין לי מושג איך, אבל פתאום קיבלתי כוחות כאילו רום שלח לי אותם משום מקום. נתתי לחיצה הכי חזקה שיכולתי והופ, בשעה 9:59 היא הייתה בחוץ".
המפגש עם המלאכית
הלידה השקטה הסתיימה. בסופה לא היה בכי, לא נשמעו קולות של שמחה. רק את השאלות של הרופאה, "היא שאלה אותי אם ארצה לראות את הקטנה. לא ידעתי מה לענות. אחרי כמה דקות החלטתי שאני רוצה לראות אותה, התרוממתי וקמתי אליה, כאילו הגוף שלי התמגנט אליה, הסתכלתי עלייה ובכיתי. לא הצלחתי להוריד את העיניים שלי ממנה. אני זוכרת ששאלתי את עצמי 'למה היא לא חיה?' 'למה היא לא בחיים?' רציתי אותה. רציתי שתהיה לי ילדה".
מוריה הסתכלה על הקטנה כמה דקות, וזה היה רגע מאוד עצוב אבל גם מאוד מרגש. "הסתכלתי עלייה והיא הייתה התינוקת הכי יפה שראיתי כל החיים. ואז אמא שלי אמרה לי שהיא ממש דומה לי, שזו ממש אני בקטן. היא הייתה נראית כמו מלאך קטן. אני בחיים לא אשכח אותה".
מה היית רוצה להגיד לה?
"ילדה שלי, תינוקת שלי, עוד לא הספקת להגיע לעולם וכבר הלכת. היית בתוכי תשעה חודשים. עברתי איתך הכל כל בדיקה אפשרית. כל אולטרסאונד אפשרי. ראיתי אותך במסך אצל הרופאה גם כשסתם התגעגעתי אליך באיזה חירטוט לרופאה שקיבלתי מכה בבטן. יפה שלי אהובה שלי אני אתגעגע אליך תמיד. את תהי בתוך הלב שלי כל שניה ושניה. אני מגיעה לבקר אותך בקבר ומבטיחה שאבוא לבקר אותך תמיד. אני בטוחה שטוב לך שם למעלה. אוהבת אותך ותמיד איתך גם כשאת לא פה איתי מיאל שלי".
7 חודשים אחרי
אחרי שעברה לידה שקטה, והתמודדה עם מצבים לא פשוטים. מצבים שלא דמיינה שיהיו בחייה – היום מוריה סרוסי מחליטה לחזק נשים נוספות שעברו, "יש חיים מעבר"
מה היית רוצה להגיד לנשים אחרות שעוברות דבר דומה?
"הייתי רוצה לומר לנשים אחרות שבסופו של דבר יש חיים מעבר לקשיים שעוברים. יש בית, ילדים, ועבודה. ובעיקר יש ילד שצריך לטפל בו. האמת שמזל שיש לי אותו כי בלעדיו אני לא יודעת אם הייתי מצליחה להרים את עצמי מהטרגדיה שעברתי.
"מה שנותן לי כוח ועוזר לי להמשיך בחיים זה נטו הילד שלי. הייתי קמה כל בוקר למרות שהייתי בחופשת לידה להלביש אותו, לקחת אותו למעון ולטפל בו. למרות שהיה לי הכי קל להישאב למיטה ולבכות כל היום".
האם את מתכננת היריון נוסף בקרוב למרות הכל?
"כרגע אני לא מתכננת עוד הריון כי אני מרגישה נפשית שאני עדיין לא שם. אבל אני יותר חזקה ומחושלת ממה שהייתי".
