לאף אחד לא היה מושג שהבימאית והשחקנית הדר בן חמו, תחליט להפסיק את העשייה שלה, ולסגור את בית הספר למשחק שהיה עבור התושבים מקום מפלט, מימוש וביטוי למשך 13 שנה. זה קרה בדיוק לפני כחצי שנה, ב-1.9.24 כשהדר כתבה פוסט ברשת החברתית "פייסבוק" ובו שיתפה על הסגירה. "פתאום עלתה בי תחושה, שבוע לפני פתיחת השנה, שאני לא שלמה", שיתפה בלב שלם הדר. "ותוך כדי שאני מבינה את זה, אני מקשיבה למה שמתחולל בתוכי, ואני מגלה שאני רוצה דברים נוספים. הרצונות האלו מבקשים ממני לסגור לגמרי את בית הספר למשחק, וזו תחושה שהיא מאוד חדשה עבורי. כי הכל הלך מעולה, בית הספר הצליח, ותכננתי לפתוח שלוחות נוספות במקומות נוספים והייתה רשימת של תלמידים ורשימת המתנה, וגם הייתי בטוחה שאעביר את בית הספר בירושה לנכדים שלי. אבל לא יכולתי להתעלם מהתחושה ומהרצונות ובשונה מהפעמים הקדומות החלטתי להקשיב להם".

אלו רצונות ותחושות היו לך?

"תמיד החזקתי בתוכי שני רצונות מקבילים לבית בית הספר שהקמתי. הראשון היה להיות בעשייה עצמאית, והשני לעשות משהו עם גופים מאוד גדולים כמו רשת למתנ"סים. והרצונות האלו שהחזקתי כבר הרבה זמן במקביל, הם אלו שבסוף הובילו לתחושה ולהחלטה הזו".

מה עזר לך להרגיש שלמה כל כך לסגור?

"ההבנה שאני הולכת לפתוח שנה שאני לא שלמה איתה ועבורי זה לא היה פייר ובטח לא עבור התלמידים והמורים שלי. לא יכולתי להחזיק דבר כזה, ידעתי שזה ישתקף בעבודה ובתשומת הלב שלי וזה מאוד עזר לי לקחת שליטה על הבחירה הזו".

על הסגירה של בית הספר:

"פתאום עלתה בי תחושה, שבוע לפני פתיחת השנה, שאני לא שלמה", שיתפה בלב שלם הדר. "ותוך כדי שאני מבינה את זה, אני מקשיבה למה שמתחולל בתוכי, ואני מגלה שאני רוצה דברים נוספים"

הדר התהלכה כמה ימים עם התחושות והרצונות שלה ולא שיתפה אף אחד מהקרובים לה. את מי כן? היא מצאה את עצמה מנהלת שיחות עם בורא עולם. "תוך כדי השיחות איתו הרגשתי שהאדמה רועדת בתוכי ואני בוחרת שהיא תרעד ופתאום מתקבלת בתוכי החלטה שאפשר לסיים דברים גם בטוב, גם שהם הכי מצליחים כי זה כבר לא מדויק לי".

זו תובנה מדהימה. לא הרבה יודעים לסיים משהו בטוב.

"אני מסכימה. גם אני בדרך כלל רגילה לקום וללכת כשפחות טוב לי. ופתאום הפעם, ההבנה שאני הולכת לסיים משהו טוב למשהו טוב ומדויק יותר עבורי, זה היה משהו מאוד חדש. זה גם היה חדש עבור התושבים, היו אנשים שהיו צריכים להכיל את הצעד שלי".

איך הרגשת?

"הייתי קצת בהלם מעצמי", אומרת הדר ועוצרת רגע לנשום. "אבל ידעתי. ידעתי שאני רוצה להקשיב לקול הפנימי שלי. לא ידעתי איך אני הולכת להתמודד עם התגובות של האנשים – זה בעיקר מה שהפחיד אותי אני מודה. והפחד שהרגשתי? תקשיבי לא חשבתי שאפחד ככה. ואז הגיעו התגובות הראשונות מהאנשים הקרובים אליי והם היו בהלם בהתחלה ופחדו שאני עושה צעד מהיר מידי, ואחר כך הגיעו הדמעות שהם הבינו שאני עושה את זה מתוך מקום שלם וכנראה אמיץ. מה שהרבה לא מסוגלים לעשות בחייהם".

"ההבנה שאני הולכת לפתוח שנה שאני לא שלמה איתה ועבורי זה לא היה פייר ובטח לא עבור התלמידים והמורים שלי. לא יכולתי להחזיק דבר כזה, ידעתי שזה ישתקף בעבודה ובתשומת הלב שלי וזה מאוד עזר לי לקחת שליטה על הבחירה הזו"

הדר משתפת שאחרי שהודיעה על הסגירה, לא ציפתה לכמות ההודעות והמילים שאנשים שהכירו אותה ואת העשייה שלה כתבו. "אחרי שפרסמתי את ההודעה, אנשים כתבו לי שאני אמיצה. המילה 'אומץ' חזרה על עצמה. אבל אני לא הרגשתי אמיצה בשום צורה. לא הבנתי למה הם מדברים על אומץ? אחרי כמה ימים, מההשתקפות של העיניים שלהם הבנתי שאולי אני אמיצה. לא ידעתי את זה לפני. לא הבנתי את זה מספיק", מספרת בהתרגשות. "אני תמיד מסוג האנשים שקופצים למים וזו הייתה קפיצה אחרת מהרגיל".

אז התגובות היו בסך הכל טובות?

"התגובות ברשתות היו פלא בעיני. לא ציפיתי לתגובות האלו ואני גם חושבת שלא ממש הבנתי את העשייה שלי ברמה העירונית. אני הייתי כזו שהתמקדה במה אני עושה מחר בבוקר", מספרת ומצחקקת. "ופתאום קראתי תגובות שאמרו שזהו, שהסגירה מעידה על זה שהתרבות בעיר בית שמש נגמרה. ויותר מזה, אנשים גם חשבו שלא אמשיך להיות בימאית ושחקנית. חשבו שסיימתי את הקריירה של התיאטרון. הרבה שאלו אותי 'מה את הולכת לעשות עכשיו?' ולא היו לי תשובות. כי באמת לא ידעתי. רק ידעתי תמיד שאמשיך להיות אני, שהסגירה לא תשנה אותי. אני חושבת שהתגובות שלהם גרמו לי להתאהב מחדש בעשייה שלי".

התרגשת?

"ברמות שלא ציפיתי בכלל. היו מלא תגובות מרגשות, מעריכות, מפחדות עליי, מפחדות על התרבות בעיר והיו גם תגובות מאוד מצחיקות. אני זוכרת שיחה עם בעלה של חברה שהתקשר להגיד לי, 'אם את מרגישה את שלושת הדברים הבאים אז את בסדר גמור – אם את שומעת קול, ואת הולכת אל הלא נודע ואומרים לך שאת משוגעת, אז את בבחינת אברהם אבינו'. בעצם הוא אמר לי – זה ה'לך לך' של אברהם אבינו. זה לצאת למסע בלי להבין מה קורה. שיש תפקיד לקול הפנימי שלנו, שהוא לא סתם מגיע ושאם הוא עולה – זה לא סתם".

תודעה של מלכות

התגובות מאוד ריגשו את הדר לאורך כל הדרך. כל פעם שפגשו אותה החמיאו לה על מה שעשתה בעיר, משהו שלא תמיד היה מובן מאליו מבחינתה. ומאז שהודיעה על הסגירה, היא עיכלה, התרגשה, בכתה, כתבה, עשתה הרבה מאוד דברים שיעזרו לה להבין מה השלב הבא שלה ומתחושת ריקנות מאוד גדולה, היא הבינה שהיא עוברת שינוי תודעתי. זה לא היה רק סגירת בית הספר, זה היה עמוק הרבה יותר. "תחושת הריקנות הזו גרמה לי להבין שאני מסכימה. אני מסכימה לשבת בחושך. היה ברור לי שזה יגיע. היו ימים קשים והיו ימים טובים של עיבוד, של לאן עכשיו, של איבוד שליטה על החיים ומבלי להבין מה קורה. וגם היום אני לפעמים מרגישה את זה. יש לחץ, יש פחד, יש המון רגשות מעורבים. אני חושבת שהדבר הכי טוב שעשיתי היה להסכים להיות באזורי הפחד. לחפש, להיות לבד במחשבות ולאט לאט להבין מה השלב הבא.

"אני חושבת שבעיקר החלטתי החלטה קריטית במקביל לסגירה – שאני נותנת לעצמי זמן בלי מטרה, בלי דד ליין, הסכמתי לקחת את הזמן ולתת לדברים פשוט להגיע אליי. ואני חושבת שככל שישבתי עם עצמי במקומות החשוכים האלו, התחלתי לשמוע מחשבות חדשות שלא היו קודם, עברתי ממש מתודעה של עבדות לתודעה של מלכות".

"אחרי שפרסמתי את ההודעה, אנשים כתבו לי שאני אמיצה. המילה 'אומץ' חזרה על עצמה. אבל אני לא הרגשתי אמיצה בשום צורה. לא הבנתי למה הם מדברים על אומץ? אחרי כמה ימים, מההשתקפות של העיניים שלהם הבנתי שאולי אני אמיצה. לא ידעתי את זה לפני. לא הבנתי את זה מספיק"

ככה הרגשת?

"הרגשתי שהרבה זמן צעדתי באוטומט. פחות לקחתי אחריות על החיים שלי, הקשבתי למה שאומרים לי ועשיתי. בעיקר הגבתי למה שבחרתי לפני עשור. והתודעה של מלכות שנחשפה בפניי הייתה להבין שאני צריכה משהו אחר היום. שאני צריכה ורוצה לחפש משהו חדש שיתאים עבורי היום. ולעצב אותו, להמציא אותו ולהיות בבעלות מלאה עליו. הבנתי שאני אחראית לייצר בחיים שלי מציאות חדשה".

עבדות זה לא רק השעבוד לעבודה.

"נכון. כמו שלקח לבני ישראל 40 שנה לעבור מתודעה של עבר לתודעה של מלכות, לתודעה שהם שייכים למשהו הרבה יותר גדול – ככה גם אני הרגשתי. ותחשבי על זה – יכולתי להשאיר את בית הספר למשחק, כי הוא באמת הצליח. וההחלטה הגיעה ממקום גבוה יותר – הייתה הבנה שאני רוצה להפסיק לפחד מהפחד. ואני לא יכולה לשקר ולהגיד שהתודעה של העבודות נעלמה לגמרי מהמחשבות והפעולות שלי,  זה עוד חיי בתוכי. אבל אני תמיד מזכירה לעצמי שאני הבימאית של חיי – והאם כדאי לי להמשיך לשחק תפקיד שמישהו כתב בשבילי או לבחור את התפקיד?".

"היו מלא תגובות מרגשות, מעריכות, מפחדות עליי, מפחדות על התרבות בעיר והיו גם תגובות מאוד מצחיקות. אני זוכרת שיחה עם בעלה של חברה שהתקשר להגיד לי, 'אם את מרגישה את שלושת הדברים הבאים אז את בסדר גמור – אם את שומעת קול, ואת הולכת אל הלא נודע ואומרים לך שאת משוגעת, אז את בבחינת אברהם אבינו'. בעצם הוא אמר לי – זה ה'לך לך' של אברהם אבינו"

שברה שיא

היא ביימה את המחזות המוזיקליים המצוינים "ילדי המעברה" ו"ילד מטריה" שני מחזות שגרמו לרבים מהעיר ומחוצה לה לרכוש כרטיסים, להגיע ולהתרגש. המחזות הללו סיפרו סיפורים של הרבה אנשים, סיפורים היסטוריים שלא כתובים בהיסטוריה של המדינה וסיפורים שעד היום מלווים אותנו. הדר בן חמו מספרת על הבחירה שלה בלביים את "ילדי המעברה" ו"ילד מטריה", מאיפה הכל נולד ולמה זה היה כל כך חשוב לה לביים את הסיפורים האלו.

איך היה לביים את המחזות האלו?

"הרגשתי זכות בעיקר לביים את ילדי המעברה ואת ילד מטריה. היה לי חיבור מאוד גדול לתקופת המעברה. אמא שלי גדלה במעברה ואני גדלתי על הסיפורים שלה. אמא שלי הייתה מספרת לי סיפורים שהיא ממש מתגעגעת לתקופה הזו עד היום והיה לי חשוב לגעת בהיסטוריה שלי וגם להחיות את ההיסטוריה שלה. אני מאוד אוהבת לביים מתוך המקומות האלו, וכך גם היה עם ילד מטריה.

"אני זוכרת שישבנו אצל מימון בן חמו (מנכ"ל רשת המתנס"ים) במשרד, והוא נתן לנו מלא רעיונות למחזות ופתאום הוא אמר 'ילד מטריה'. הסתכלתי עליו וצרחתי מהתרגשות – 'את זה אנחנו עושים'. בשנייה הבנתי שאני הולכת לעשות את זה – איתם או בלעדיהם. הבנתי כמה זה יכול לעשות טוב בעולם ויכול ממש להציל נפשות. זה הזיז אצלי משהו בפנים ואני פשוט אוהבת לביים סיפורים ונושאים שמזיזים אצלי משהו".

"דקי היה ועדיין עבורי סמל לאנשים שצריכים לקבל הזדמנות כי על פניו, במציאות מתוקנת, דקי היה פרפורמר ענק בעיני. היה שחקן, נולד שחקן והוא לא קיבל את ההזדמנות במציאות הזו. לא משנה למה ואיך הוא היה שחקן ענק שלא קיבל הזדמנות וגם ישראל אבוקסיס"

שני המחזות האלו באמת הזיזו המון דברים אצל אנשים. מה לדעתך הכי ריגש אותם?

"שני המחזות האלו גרמו לאנשים לעבור חוויה משמעותית. כל מי שהגיע עבר תהליך עם עצמו. הם העלו זיכרונות מהמעברה, הרגישו געגועים לתקופה הזו והיו שאמרו לי שפתאום רואים אותם ואת ההיסטוריה שלהם. כשהמחשנו בתפאורה את המקומות שבהם הם גדלו, הם התרגשו עד לכדי דמעות. בשני המחוזות הגיעו קהלים מכל הסוגים, שניהם פשוט נגעו בכולם. אני זוכרת ששמעתי ילד ששואל את אמא שלו על הצריף שהיה על הבמה. והיא הסבירה לו ששם הם גרו. הילדים בכלל לא הבינו מה זה מעברות, בהיסטוריה שמלמדים בבתי הספר אין אזכור לזה, לא מעמיקים לתוך זה".

אנשים שהגיעו למחוזות הרגישו שרואים אותם. אחת האימהות שהייתה במופע פנתה למעצב התפאורה עם דמעות בעיניים ואמרה לו 'ראיתי את השמיכה והקנקן הקטן, וזה בדיוק מה שהיה בתקופה שלי'. היא התרגשה יותר מהאביזרים מאשר מההצגה עצמה. "אני חושבת שזה כל היופי", אמרה הדר. "זה מה שנותן את הסיפוק והעונג במחזה".

דקי חדד ז"ל היה אחד מהשחקנים הראשיים בילדי המעברה. איך הייתה העבודה המשותפת לצידו?

"דקי היה ועדיין עבורי סמל לאנשים שצריכים לקבל הזדמנות כי על פניו, במציאות מתוקנת, דקי היה פרפורמר ענק בעיני. היה שחקן, נולד שחקן והוא לא קיבל את ההזדמנות במציאות הזו. לא משנה למה ואיך הוא היה שחקן ענק שלא קיבל הזדמנות וגם ישראל אבוקסיס. בעיני הוא שחקן וגם כל האנשים מהעיר שעבדתי איתם – כולם הרגישו לי שחקנים שלא זיהו אותם, שלא נתנו להם הזדמנות להפוך את הכישרון שלהם למקצוע. הם באמת טובים בזה. ואני חושבת שהפקות כאלה הם ממש קרש קפיצה עבורם".

את המחזה 'ילד מטריה' הקדשת לדקי ז"ל. היה בניכם חיבור מיוחד?

"דקי היה מעצבן אותי בלי סוף", אומרת הדר ומחייכת. "היה מצחיק אותי ובמקביל גם מעצבן אותי באותה המידה. הייתה לנו מערכת יחסים מורכבת – לא היינו רק שחקן ועובד, היינו מעבר – הוא יכל להצחיק אותי ברמות וגם לעשות את מה שאני אומרת לו. הוא היה אדם צבעוני ואני כל הזמן אומרת את זה – הוא הביא את הצבעוניות הזו לבמה. פרפורמרים הם אנשים צבעוניים והם נותנים מקום לכל הרגשות. כשדקי שיחק הוא ידע לקחת את כל הרגשות שקיימים בתוכו ולתת להם מקום על הבמה. אני גם כזו ואהבתי את זה בו מאוד".

"יכולתי להשאיר את בית הספר למשחק, כי הוא באמת הצליח. וההחלטה הגיעה ממקום גבוה יותר – הייתה הבנה שאני רוצה להפסיק לפחד מהפחד. ואני לא יכולה לשקר ולהגיד שהתודעה של העבודות נעלמה לגמרי מהמחשבות והפעולות שלי,  זה עוד חיי בתוכי"

היה לו חלום לשחק ב"ילד מטריה" ובסוף לא יצא. ולמרות זאת הקדשת לו את המחזמר. אילו אלמנטים בחרת?

"אני זוכרת שב'ילד מטריה' הוא ממש רצה לשחק. והוא חשש שלא אבחר בו כי הוא ידע שזה מורכב. הוא אמר לי 'אני מוכן להיות המטריה אם תרצי'. לא היה לו אגו, הוא כל כך רצה להיות על הבמה. ובהפקה עצמה עיצבנו את הבמה שבה הייתה מטריה באמצע והיא הייתה הייצוג של דקי".

השיחה על דקי חדד ז"ל גרמה לשתינו להרגיש רגשות של געגועים. עבור שתינו דקי היה משמעותי, והמילים האלו הם לגמרי לזכרו.

חוזרת בענק

הדר בן חמו, נשואה לעוז, אמא ל-5, גרה במושב מחסיה, שחקנית, בימאית ומנחה. ובפרק החדש של חייה היא הוסיפה את הטייטלים הבאים: מטפלת בפסיכודרמה ותטא הילינג. השבוע היא פתחה לראשונה את המרכז לתיאטרון ופסיכודרמה "כאן ועכשיו" והיא גם מייסדת פודקאסט "הדתיות האלה" עם אורטל ברזילי.

מתי הגיעה ההארה שאת חוזרת לעשייה?

"זו לא הייתה הארה, בעצם עשיתי הפסקה. תוך כדי ההפסקה הזו הבנתי שאני עושה משהו. החלטתי שאני פותחת מרכז חדש שנקרא 'כאן ועכשיו' והוא הגיע מתוך התנועה שהרגשתי.. ובמרכז הזה יהיה קשר גם לפסיכודרמה וגם תיאטרון והחיבור ביניהם.

"בנוסף החלטתי להשיק קורס פסיכודרמה, ממש קבוצות טיפוליות קטנות ואני מלמדת ילדים איך לאהוב את מי שהם ולא להסכים שאף אחד יחווה תחושות אחרות מזה. וגם הקמתי קבוצת כוכבי ילדים שהם שכל הזמן חלמו לשחק תיאטרון ואני ממש מייעדת אותם לאודישנים, למלהקים ועוד. אני מאמינה שאני עוד אמשיך ואוסיף קורסים בהמשך כשארגיש שזה נכון לי. אני פותחת קורסים שאני רוצה לקחת בהם חלק".

ופתחת גם פודקאסט?

"נכון. במסגרת התיאטרון שלי אז יש לי פודקאסט שנקרא 'הדתיות האלה' שפתאום אחרי שסגרתי הרגשתי שיש לי פנאי ומקום להגיד את מה שיש לי בקול רם, והוא מאוד כזה ומדבר את הלב ומיועד לא רק לנשים אלא לכולם. אגב לא ידעתי אם הפודקאסט יצליח והייתי בשוק שהוא הצליח. במקביל אנחנו ממשיכים עם המופע 'הפסקת אש' מופע שנוצר כמה חודשים אחרי ה-7 באוקטובר. כמו שבמילואים יש סבבים, אז כך גם המופע. אנחנו כרגע פותחות סבב נוסף. זו הצגה שמדברת את המלחמה. אני ממש מביאה לשם את החיים שלי. כל החרדות ועוד. מופע מצחיק".

מרגיש שהמסלול שבחרת יותר מחובר לרגשות ותחושות שלך.

"כן. יש איזה רצון לקחת את המסלול שלי לכיוונים טיפוליים ולחלום חלומות חדשים. כמו חלומות הקשורים לעולמות התקשורת, הנחייה למשל. אני רוצה גם לביים טקסים ממלכתיים בארץ, לביים שחקנים מקצועיים דברים שעד היום לא רציתי או הרגשתי שאני צריכה לעשות. אני מחפשת דרכים חדשות לאהוב ולהתאהב בדברים אחרים ונוספים".

הדר עברת מסע מדהים וכיף לנו שחזרת. מה המסר שבא לך להעביר לתושבים?

"הייתי רוצה לדבר על גאולה. גאולה בעיני היא לא עוד סיסמה או חלום נשגב ששייך רק לאנשים מאמינים. גאולה היא רצון פנימי ששואף לחיבור מעמיק עם מי שאנחנו. זו הסכמה להכיר בשברים שבנו ומתוך כך להיבנות. להכיר לבנה לבנה בנפש שלנו, לחבר ביניהם ולבנות היכל מלא בהדר ויופי ורוח. במציאות שאין בה בית מקדש – כל שנותר לנו זה לבנות את הבית הפנימי שלנו ולהאמין".

מרגש ובדיוק כמו המסע שלך. ומה היית רוצה להגיד לפני פסח?

"פסח עבורי זה אליהו הנביא. הרגע הקסום בילדותי, שסבתא ז״ל הייתה משאירה גביע מלא יין על השולחן ומחכה. האמנתי בכל ליבי שהוא יבוא, עד היום אני מאמינה שהוא מייצג חלק משמעותי בצפייה שלנו לגאולה ושהוא מחזיק עבור כולנו את התקווה. שנזכה לחזרתם המלאה של חטופנו, לשמירה על חיילנו ולרפואה והצלחה לפלא הזה שנקרא עם ישראל".