5 שניות אחרי כן היה עוד פיצוץ אדיר ואז הרגע הגיע. הרגע שחשתי את המוות מתקרב. ירו לנו על החדר. שק השינה שלי התחיל להישרף ואני בפנים תקוע ולא מצליח לראות כלום. מרוב שהוא נשרף, הקצוות נמסו ולא הצלחתי לפתוח אותו והרוכסן נהרס. אני לא רואה כלום ומבין שנכלאתי בתוך שק השינה. שק השינה ממשיך לבעור כשאני בתוכו ואני מתחיל להישרף בלי היכולת לעשות דבר. עדיין תקוע בתוך שק השינה. ואני מבין שאלו הרגעים האחרונים בחיים שלי. ברגע הזה נפרדתי מהחיים, נפרדתי מהעולם, הפסקתי להיאבק והשלמתי עם המוות. ברגע שהשלמתי עם המוות הכאבים פתאום פסקו. אני זוכר שנפרדתי מהעולם, מהמשפחה שלי, אמרתי לעצמי בלב שאני אוהב את המשפחה שלי ואז התחלתי לצעוק בקול רם "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". החלטתי למסור את נפשי כיהודי ושאני חוזר על פסוק "שמע ישראל" עד שאני מת.

לפתע שק השינה נפתח, אני קולט שירו עלינו טיל, כל החדר מרוסק והם ממשיכים לירות עלינו צרורות של מקלעים. התחלתי לזחול מכיוון החדר אל כיוון הסלון כשאני שרוף בפנים, ובראש ועם רסיסים בעין ועם רגל פצועה. הגעתי לסלון ובדקתי מה עם החברים שישנו לידי. מצאתי את יוגב ואת לפידוס, וראיתי שהם בחיים. עד אז הייתי בטוח שהם נהרגו ושרק אני ניצלתי מהחדר. אבל אז שמתי לב שמאור חסר ולא הבנתי איפה הוא. צעקתי "איפה מאור?!" והייתי בטוח שהוא ישמע אותי ויצא מאיפשהו. ואז המ"פ לקח אותי ואמר לי "אני זוכר איפה מאור ישן, בוא נחפש אותו". רצנו אל החדר שישנו בו, תוך כדי הירי. זכרנו שמאור ישן לידנו והתחלנו לחפש אותו בין ההריסות. לפתע מצאנו את שק השינה שלו, ניסיתי לפתוח אבל גם שק השינה שלו נהרס. לקחתי סכין ממיכאל, אחד החברים מהפלוגה, והתחלתי לקרוע את שק השינה של מאור עד שהצלחתי לפתוח את שק השינה וראיתי את הנורא מכל, חשכו עיניי באותו רגע. אני קולט שמאור לוקח את הנשימות האחרונות שלו ואני מבין שזה הסוף שלו, אבל לא רוצה להאמין באמת שזה קורה… קראנו לחובש, לפראמדיק ולרופא. הם ניסו לעשות הכל, אבל מאור לא שרד לצערי. את מאור פינו לארץ ביחד עם שאר הפצועים (ואני מבניהם). הגעתי לבית החולים, נתנו לי מורפיום נגד כאבים. חבל שלא המציאו תרופה לכאב שבלב. אני רק מנסה להבין מה עם מאור. האם שרד? ולמה אף אחד לא עונה לי? עד שבאו והודיעו לי שמאור לא שרד את הפציעה.

"עם רסיסים בעין ועם רגל פצועה. הגעתי לסלון ובדקתי מה עם החברים שישנו לידי. מצאתי את יוגב ואת לפידוס, וראיתי שהם בחיים. עד אז הייתי בטוח שהם נהרגו ושרק אני ניצלתי מהחדר. אבל אז שמתי לב שמאור חסר ולא הבנתי איפה הוא. צעקתי 'איפה מאור?!'"

הרגשתי שהשמיים נופלים עליי.

בדיעבד הסתבר שהצבא שלנו ירה עלינו בטעות פגז של טנק והמשיך לרסס אותנו בצרורות של מקלע כבד. אני עד היום לא מצליח להבין ולתפוס איך אני חי. פגז של טנק נועד לחדור אל החדר שאליו יורים, להתפוצץ בפנים ולהרוג ולשרוף את כל מי שנמצא שם. מעבר לזה, היינו בקומה גבוהה, כל הקירות קרסו, אני לא ראיתי כלום וכמו שהלכתי קדימה, הייתי יכול גם ללכת אחורה וליפול מהקומה הגבוהה. אבל אנחנו כולנו שרדנו. חוץ ממאור. חבר אחד נפצע קשה וברוך השם הוא משתפר. עוד ארבעה חברים נפצעו גם הם, חלק מרסיסים, חלק מהדף.

האם זה נס שניצלתי? קשה לי עדיין להכיר בזה כנס, בזמן שחבר הכי טוב שלי מהמילואים נהרג לנגד עיניי, ומהצד השני זה לא ייתכן שאני וחבריי שרדנו את זה. האמנם מדובר בנס? אולי… נס וטרגדיה, כאלו הם חיינו מאז ה-7 באוקטובר. אני מאחל לנו שיהיו לנו חיים רגילים. חיים נורמאליים. לא מבקש יותר מזה. בלי ניסים ובלי טרגדיות.

אשתו של מאור, ענבר, אומרת שמאור נלקח בפינצטה על-ידי בורא עולם. פתאום הקלישאה ש-ה' לוקח את הטובים ביותר הופכת למציאות לנגד עיניי.

צר לי עליך מאור אחי היקר, צר לי עליך מאוד.

אוהב אותך תמיד ומתגעגע בלי סוף.

יהי זכרו של מאור ברוך.