"הכל התחיל מעייפות גדולה", סיפרה השבוע ברגישות חני פנירי, תושבת העיר לשעבר. "הלכתי לקופת החולים כי התנפחו לי בלוטות הלימפה. אחד אמר לי שיש לי דלקת בבלוטות הלימפה, אחר אמר לי שזה וויראלי והציע לי לשתות כדורים שונים עד שזה יעבור. אחר כך יצאתי לנופש ונכנסתי לבריכת שחייה. תוך כדי שאני שוחה, אני מרגישה שנגמר לי האוויר, שאין שום סיכוי שאצליח לסיים בריכה שלמה", נזכרה פנירי ברגעים הראשונים בהם עלה בדעתה שמשהו מוזר קורה בגוף שלה. "אף רופא לא מצא לנכון לכוון אותי לבדיקת סרטן השד. חשבו שיש לי סלמונלה, המשיכו לעשות לי בדיקות ולא מצאו כלום. בימים שאחרי הייתי ישנה 12 שעות רצופות, כשיש לי שלוש בנות קטנות בבית. לא הצלחתי לתפקד. הייתי הולכת לעבודה, מסיימת וכל מה שהייתי חושבת עליו זה לישון. התפקוד ירד, חשבו שיש לי מחלת הנשיקה, חזרת ומה לא. ובמשך חצי שנה עשיתי בדיקות, עד שהתגלה הנורא מכל.
"בוקר אחד קמתי, תוהה עם עצמי לגבי דברים שגרתיים – האם להישאר שעות נוספות או לא? תוך כדי שיחה ביני לבין עצמי החלטתי למשש את החזה ובהפתעה גמורה גיליתי גוש ענק בשד הימני שלי. התחלתי לחשוש, עמדתי מול המראה ואני רואה גולה ענקית. התקשרתי לאמא שלי באותו היום, היא נוירולוגית-חוקרת מוח והסברתי לה שבבוקר מיששתי את החזה וגיליתי גוש", חושפת פנירי עם קול חנוק, "היא נגעה, הבינה ומיד צלצלה לבית החולים הדסה עין כרם. בטלפון היא הסבירה להם שזה דחוף וביקשה שיקבעו לי תור לכירורג.
"הרופא התקשר אליי, אני זוכרת שזה היה ביום ראשון לקראת 9 בבוקר. ישבתי עם החברות לעבודה, ואז הוא אומר לי בשיחת הטלפון 'בואי מהר להדסה. הביופסיה לא טובה בכלל', הייתי צריכה להיפרד מהחברות לעבודה. הסברתי להן שאני חולה במחלה ותוך כדי שהן מלוות אותי החוצה הן בוכות יחד איתי"
"תוך יום הם זימנו אותי לבדיקה אצל רופא בכיר בהדסה. שם הוא ביקש ממני לעשות ביופסיה כדי שנוכל לאבחן את הגולה. הלכתי לעשות ביופסיה, הרופא שקיבל אותי ביקש מאמא שלי לצאת החוצה. זה היה קצת מוזר, כי בדרך כלל משאירים את המלווים בתוך חדר הבדיקה. אמא שלי יצאה ואז ראיתי את הפנים שלו, הם היו חתומות. בשלב הזה הבנתי. אחר כך הוא ביקש ממני להמתין ליד אמא בחוץ, אני זוכרת שלקחתי את החזייה שלי ויצאתי רק עם החולצה. נשענתי על אמא שלי ושם הבנתי לראשונה שאני הולכת לעבור מסע חיים גדול שמעולם לא דמיינתי שיפגוש אותי".
פנירי מספרת תוך פתיחות רבה שאחרי שקיבלה את הידיעה על המחלה, היא לא הפסיקה לבכות. זה היה שלב בו הייתה צריכה לקבל החלטות הרות גורל. "הרופא התקשר אליי, אני זוכרת שזה היה ביום ראשון לקראת 9 בבוקר. ישבתי עם החברות לעבודה, ואז הוא אומר לי בשיחת הטלפון 'בואי מהר להדסה. הביופסיה לא טובה בכלל', אמרה בכאב. כשפנירי גילתה את המחלה היא הייתה גרה ברמת בית שמש א' ועבדה במנועי בית שמש. "הייתי צריכה להיפרד מהחברות לעבודה. הסברתי להן שאני חולה במחלה ותוך כדי שהן מלוות אותי החוצה הן בוכות יחד איתי". פנירי כאמור עזבה את העיר אחרי 21 שנה למרות התמיכה הגדולה שקיבלה מהקהילה בשכונה ומהחברות הטובות.
למה עזבת?
"רמת בית שמש התחרדה מאוד. היו לי שתי בנות חיילות ובגלל המצב הן לא יכלו להסתובב עם מדים בשכונה וקיבלו פטור מחשש שהן יותקפו. זה הצד הפחות יפה של בית שמש", מבהירה, "הבנות נקלעו להפגנה של הפלג הירושלמי ובאותו היום אמרתי לבנות שאנחנו עוזבות את העיר. הן לא רצו לעזוב", הסבירה. "הן התרגלו לחברות ולסביבה, אבל פחדתי עליהן ולא הייתה לנו ברירה"
על עזיבת העיר:
"רמת בית שמש התחרדה מאוד. היו לי שתי בנות חיילות ובגלל המצב הן לא יכלו להסתובב עם מדים בשכונה וקיבלו פטור מחשש שהן יותקפו. זה הצד הפחות יפה של בית שמש. הבנות נקלעו להפגנה של הפלג הירושלמי ובאותו היום אמרתי לבנות שאנחנו עוזבות את העיר. הן לא רצו לעזוב. הן התרגלו לחברות ולסביבה, אבל פחדתי עליהן ולא הייתה לנו ברירה"
טרם עזיבת העיר, פנירי מרחיבה על המעטפת החמה שקיבלה משכנותיה. "כשחליתי, כל הקהילה עטפה אותי ולא עזבה אותי לרגע. אם בהכנה של אוכל כל שבת, הם ממש היו עושים תורנויות בשביל זה. אי אפשר להגיד שאני לא מתגעגעת לתושבי בית שמש, אבל לעיר עצמה לא הייתי חוזרת אחרי שהיא התחרדה".
פנירי ממשיכה לספר את סיפורה ובעצב גדול נפרדה באותו יום בו קיבלה את שיחת הטלפון מהרופא מחברותיה לעבודה ומעבודתה. "נסעתי לירושלים, נפגשתי עם אמא שלי. היא חיבקה אותי ובכינו המון יחד. חזרנו לרופא הבכיר שצלצל, הוא הפנה אותי לאחות אונקולוגית ושם היא הסבירה לי הכל. מכיוון שהגידול היה גדול בגודל פינג-פונג ותפסתי אותו מאוחר, הסרטן היה בדרגה 3, רחוק מילימטר מלשלוח גרורה לריאה, והוא היה סרטן גרורתי", שיתפה, "זו תחושה של הלם, במשך חצי שנה התרוצצתי בין הבדיקות, היו לי תסמינים אבל אף אחד לא ידע להצביע על הבעיה של סרטן השד. לפני 10 שנים לא הייתה את המודעות שיש היום, אני זוכרת אפילו שהרבה חברות מהשכונה רצו למשש, לגעת ולהבין איך זה מרגיש כדי שהן יוכלו לזהות את זה חס וחלילה אם יקרה להן גם".
האחות האונקולוגית הסבירה לה על התהליך שהיא צריכה לעבור, ופנירי לא רצתה לעצור את מסע החיים שלה. רצתה להמשיך כרגיל, אבל המצב היה כל כך קריטי שלא הייתה לה ברירה, "התחלתי טיפולים כימיים בגלל המצב החמור של הסרטן, בהמשך עברנו לניתוח כריתת שד ימין ובלוטות הלימפה (כולן) והמשכנו להקרנות".
למה החליטו להוציא לך את כל בלוטות הלימפה?
"כי הן היו נפוחות כולן, לא ידעו מה נגוע ומה לא ולכן העדיפו להוריד אותן. זו גם הסיבה שחשבו שיש לי חזרת, זה תסמין דומה. בדיעבד נזכרנו שעשיתי חיסון כילדה נגד חזרת, אז זה לא היה אמור לחזור בצורה הזו".
פנירי קיבלה שני סוגי כימותרפיה. בסבב הראשון השיער התחיל לנשור והחלו לה פצעים בידיים. בסבב השני הכימותרפיה שיתקה אותה מהרגליים עד למטה. "נלחמתי על החיים שלי, כל יום מאז. אני חושבת שלא בכיתי שוב מאז שנפרדתי מהחברות בעבודה, עד לפעם הזו של ההקרנות. הרגשתי צלויה, כמו שניצל. היה לי שבועיים חום, מערכת החיסונית שלי הייתה חלשה, ולפי הסוף, לפני שסיימתי הכל אמרתי לעצמי שאני רוצה למות. דיי. כמה עוד אפשר? אמרתי לבורא עולם תיקח אותי וזהו, לא הייתי מסוגלת יותר לשאת את זה. סבלתי".
אך היא לא וויתרה ונלחמה בשיניים בחייה. "למרות הטיפולים הקשים מנשוא, קיבלתי הגוף שלי הגיב מדהים לטיפולים וכבר אחרי שני טיפולים, הלכתי לעשות ממוגרפיה ואמרו לי שהגידול קטן לגודל של מחק של עיפרון. שמחתי. זו הייתה נקודת אור". פנירי המשיכה את הטיפולים למשך שבעה חודשים וסיימה הכל, "זירזתי את זה. רציתי להשאיר את הכל מאחוריי".
אחרי שנגמרו סבבי הכימו בהצלחה, הגיע השלב של כריתת השד הימני. "עשיתי כריתה של כל בלוטות הלימפה וכריתת חזה. עד היום לא שחזרתי את השד. אחרי הכריתה עברנו להקרנות. עברתי 33 הקרנות במשך 33 ימים רצופים. בזמן שהייתי על מכונת הקרינה חטפתי כוויות קשות שעד היום נשארו לי בגוף ומלוות אותי. הכל עבר בהצלחה. עד היום אני בטיפול הורמונאלי משמר שמטרתו להגן מסרטן השד וצוואר הרחם".
"עד גיל 36 לא נבדקתי"
פנירי עד לרגע שגילו לה את הסרטן לא עשתה בדיקת ממוגרפיה. היא מסבירה שלא הייתה לזה מודעות כל כך, וגם כשהגיעה לגיל 36 לא האמינה שיש לה את המחלה, "גם הרופאים לא חשבו אז שהמחלה תגיע לנשים צעירות אלא רק בגיל מבוגר. זה התבטא גם בבדיקות, הם עשו את כל הבדיקות לכל המחלות ורק בדיקה לסרטן הם לא עשו. היום הזמנים הם שונים, גם בנות צעירות בנות 19 ומעלה מגלות שיש להן סרטן השד".
הייתה לך היסטוריה של המחלה במשפחה?
"אין היסטוריה של סרטן השד במשפחה, סרטנים באזורים אחרים כן. כששאלתי את הרופאים איך זה התפרץ אצלי, הם אמרו שזה לא גנטי אלא הורמונלי. כנראה בגלל שנטלתי גלולות במשך 14 שנים".
מטורף. היום כל אישה לוקחת גלולות
"נכון וצריך לבדוק כל הזמן, להתייעץ עם רופאת הנשים לגבי כל פעולה עם הגלולות. אבל זה לא רק הגלולות, אלו גם המאכלים שיש בהם הורמונים. המזל שהיום באמת נהייתה מודעות גדולה, אנשים פחות קונים מאכלים עם הורמונים אלא הולכים יותר על הטבעוני, הצמחוני והטבעי".
"נסעתי לירושלים, נפגשתי עם אמא שלי. היא חיבקה אותי ובכינו המון יחד. חזרנו לרופא הבכיר שצלצל, הוא הפנה אותי לאחות אונקולוגית ושם היא הסבירה לי הכל. מכיוון שהגידול היה גדול בגודל פינג-פונג ותפסתי אותו מאוחר, הסרטן היה בדרגה 3, רחוק מילימטר מלשלוח גרורה לריאה, והוא היה סרטן גרורתי"
יש לך 3 בנות צעירות, איך את שומרת עליהן?
"בשבילן עשיתי בדיקות גנטיות בארצות הברית. שם גילו בכלל שאני נשאית של סרטן מעי הגס. ככה בעצם גילנו שהסרטן שהתפרץ אצלי הוא לא גנטי אלא הורמונלי. הם קראו לזה סרטן סביבתי תלוי הורמונים. בגלל שגילו אצלי את הגן, הן עושות בדיקות שד, לא לוקחות גלולות ובכל פעם שאפשר אני בודקת אם יש להן תסמינים דומים למה שהיה לי".
"נלחמתי על החיים שלי, כל יום מאז. אני חושבת שלא בכיתי שוב מאז שנפרדתי מהחברות בעבודה, עד לפעם הזו של ההקרנות. הרגשתי צלויה, כמו שניצל. היה לי שבועיים חום, מערכת החיסונית שלי הייתה חלשה, ולפי הסוף, לפני שסיימתי הכל אמרתי לעצמי שאני רוצה למות. דיי. כמה עוד אפשר?"
היום, 9 שנים אחרי. יש לך חרדות?
"אני לא חושבת על זה בכלל. אני בטיפול משמר שאמור למנוע את ההתפרצות בעתיד. כל עוד אני מוגנת, אין לי סיבה להיות בחרדות. אי אפשר לחיות ככה. בהתחלה פחדתי מכל דבר, היום אני מדברת על זה, מעלה תמונות לרשת ומעודדת נשים ללכת ולהיבדק".
איך את מתמודדת עם אזור הכריתה?
"נתחיל מזה שהאזור רדום, אני לא מרגישה את צד ימין כולל בית שחי וכתף. אני מביטה במראה כל יום ואומרת לעצמי שאני גאה ושמחה שעברתי את זה. השבוע הייתי אצל רופא פלסטי ואני הולכת לעשות ניתוח בקרוב".
יוצא שעוצרים אותך ברחוב ושואלים אותך על המראה של השד?
"לפעמים יש ששמות לב, יש שפחות. מה שבטוח, כל מי שניגשת אני מסבירה לה הכל ומעודדת אותן להיבדק".
מה היית רוצה למסור לנשים הצעירות?
"לפני שלוקחים גלולות, ללכת לרופאת נשים, לשאול לגבי הגלולה המתאימה ולבדוק גם את האפשרות לחבר חפיסת גלולות. היום אני שומעת על הרבה צעירות שמחברות חפיסות כי הן לא רוצות לקבל מחזור, תבדקו אם זה מתאים לגוף שלכן קודם לפני שאתן מקבלות החלטה על דעת עצמכן. דבר שני, לעשות משטח צוואר הרחם, בכל זמן שהקופה נותנת. ואם יש תסמינים, אל תוותרי, תתעקשי לקבל את כל הבדיקות ותלחמי. רק את והגוף שלך יודעים עם מה את מתמודדת. הגוף הוא מכונה חכמה ויודע לאותת לנו מתי לעצור. דבר שלישי, תמיד ללכת לחוות דעת נוספת, לבדוק גנטיקה משפחתית, בדיקות דם וללכת להיבדק כל כמה זמן. תשמרו על הבריאות שלכן".
