מאת: בנימין אלימלך
לאחר חודש של לחימה בעזה, קראו לגדוד שלנו להילחם בסג'עייה. המ"פ כינס אותנו והודיע לכולם שזה הולך לקרות בקרוב. אנחנו עוד לא יודעים מתי ואיך אבל כבר בראש רצו מחשבות על כמה מטורפת הלחימה הולכת להיות שם. ידענו שיש מחבלים רבים שם והבנו שאנחנו צריכים להיכנס שוב למתח מבצעי שקצת נשחק עם הזמן. היו חבר'ה שהתחילו לחשוש ואני מנסה לעודד אותם ולהחדיר בהם מוטיבציה ביחד עם לפידוס המ"פ שלפני כל כניסה ללחימה נותן לכל הפלוגה שיחת מוטיבציה. אני מבין שאנשים חוששים לחייהם ומנסה לעודד אותם במילים כמו "נולדנו לרגע הזה. זה הזמן שלנו להיות השכפ"צ של עם ישראל. העם איתנו וסומך עלינו. אסור לנו לשכוח את ה7- באוקטובר." ולאט לאט רואה איך הפנים המפוחדות נהפכות להיות פנים של לוחמים אמיצים.
לאחר מספר ימים קיבלנו את הפקודה ונכנסנו לסג'עייה. הייתה הליכה ארוכה מהארץ עד ליעד, משקל כבד על הגב, שמש על הראש אבל אנחנו נעולים על המטרה והולכים להכניע את האויב.
לבסוף הגענו והשתקענו באחד מהבתים. אחת מהפלוגות שנלחמה איתנו הלכה לכבוש מרפאה שנמצאת לידנו שהיא לא רק מרפאה תמימה, אלא גם בסיס של חמאס. פתאום נשמע פיצוץ חזק שהרעיד את הבית, אני מסתכל מהחלון ורואה שבמרפאה היה פיצוץ. רצנו לשם ופתאום הבנו שהיה שם פיר של מנהרה, כן כן, ממש בתוך מרפאה תמימה!. 2 חיילים שהיו שם נפצעו באורח בינוני וקשה. לפידוס ואני פינינו אותם באלונקות אל הרכבים שיפנו אותם בחזרה לארץ ושם יקבלו טיפול. הלב שלי כאב עליהם ממש, על הילדים בני ה-18 שרק התחילו את החיים וכבר צריכים להתמודד עם פציעה. אבל מהר מאוד המחשבות הללו התחלפו בחדות ובלחימה. חזרנו בחזרה והמשכנו להילחם.
"לאחר מספר ימים קיבלנו את הפקודה ונכנסנו לסג'עייה. הייתה הליכה ארוכה מהארץ עד ליעד, משקל כבד על הגב, שמש על הראש אבל אנחנו נעולים על המטרה והולכים להכניע את האויב"
לאחר מספר ימים, באחת מהפשיטות על שכונת סג'עייה מאור מצא חנוכייה באחד מהבתים של פעיל חמאס. מאור ואני נקראנו "צמד הגששים הבדואי של הפלוגה" דבק בנו השם הזה בצחוק, מאחר והיינו צמד חמד בעת פשיטות על בתים. תמיד היינו מחפשים ביחד מודיעין ואמל"ח. מאור היה "הגשש הבכיר" מבינינו ותמיד הרעיל אותי לחפש איתו כמו שצריך מודיעין כי אולי זה יקרב אותנו בעוד צעד למציאת החטופים. לאותה הפשיטה לא היינו צריכים לצאת אבל החבר'ה מהכוח שפשט רצו שנצא איתם ביחד כדי שנעזור בחיפושים. באותו הרגע מאור ואני התלהבנו וכמובן שענינו בחיוב שנצטרף אליהם. וכמו תמיד הלב התחיל לדפוק לקראת עוד פעילות, אני מסתכל על מאור ומאור מסתכל עליי בחזרה ובלי לדבר אנחנו מבינים שאנחנו פה אחד בשביל השני. הוא שומר על הגב שלי ואני על הגב שלו. לאחר ארגונים יצאנו לפעילות, נלחמנו והגענו אל הבית של פעיל החמאס. סיימנו לכבוש את הבית שלו ואז התחלנו בסריקות, לפתע מצאנו נשק ורימונים. המשכנו לחפש, ואז שפירא, הסמ"פ, קרא לנו לצאת אבל אנחנו התעקשנו להישאר ולחפש עוד מודיעין כי הרגשנו שיש עוד דברים מעניינים בבית הזה. לבסוף שפירא אישר לנו להמשיך לחפש ולפתע מצאנו תפילין בבית של פעיל חמאס בלב שכונת סג'עייה.
אנחנו ממשיכים לחפש ומאור כהרגלו סורק ממש טוב ופתאום הוא רואה חנוכייה מבצבצת. הוא שלף אותה מבין ההריסות, לקח אותה ולא וויתר עליה. כשהגענו חזרה למקום בו שהינו מאור התלהב כמו ילד קטן שמתלהב משוקולד. לקח את החנוכייה והראה לכולם ואז התרגש ואמר "אנחנו נדליק איתה נרות חנוכה" מי האמין שבאמצע מלחמה, בלב עזה נדליק חנוכייה… הדלקנו נר שישי, שביעי ושמיני של חנוכה בחנוכייה שמצא.
עד אותו רגע חגגתי 26 פעמים חנוכה, אבל בפעם הזאת שראיתי את החנוכייה דולקת באמצע מלחמה כשלידי חברים שלי על מדים בלב עזה, הבנתי שזאת הפעם הכי מיוחדת בחיים שאני חוגג את חג החנוכה. ממש ניצחון של האור על החושך. לא רציתי שהרגע הזה ייגמר לעולם…
