2023 ואין נגישות בבית הספר: חנה ברכה ראובן, נכה על כיסא גלגלים תפתח את שנת הלימודים הקרובה בבית הספר "בית יעקב" ללא מעלית. מעל 5 שנים שהיא והוריה מנסים לפנות לכל הגורמים הרלוונטיים בעירייה ובכל פעם הם מקבלים תשובה אחרת. היו רגעים של תקווה, חצי התקדמות ולבסוף עצירה מוחלטת. השבוע הוריה, שושנה ומנשה ראובן פנו למערכת "שוס הדרך" עם תחושה של ייאוש וכאב גדול. הם ניסו כל כך הרבה זמן להסביר ולקדם את בניית המעלית ונתנו כל כך הרבה הזדמנויות. אך שנה ועוד שנה חולפת, והנה פתיחת שנת הלימודים החדשה לשנת 2023 וחנה ברכה לא תהנה ממעלית או ממרחב מונגש עבורה.
השיחה עם ההורים מנשה ושושנה לא קלה. שניהם לא דוברים את השפה העברית כל כך טוב ולמרות הכל, הם עושים את כל המאמצים כדי להסביר את המסע שהם עברו ב-5 שנים האחרונות ומרגישים שהפנייה אלינו תהיה הישורת האחרונה.
למה פניתם למערכת "שוס הדרך"?
"הרבה זמן שאנחנו מנסים לפתור את הבעיה והילדה שלנו כבר גדולה. היא לא רוצה להיות חריגה אלא כמו כולם. וניסנו. באמת. דיברנו עם כל כך הרבה אנשים בעירייה, ושום דבר לא זז. עוד רגע נפתחת השנה ואנחנו לא רואים שום התקדמות. אפילו בית הספר התייאש והתערב. ולא התקדם שום דבר".
ההורים:
"בית הספר מיקם את הכיתה שלה בקומת קרקע כך שהיא נכנסת ישירות לכיתה. אבל היא וחברותיה לכיתה היו מזמן צריכות לעלות לקומה העליונה כי הן גדלות והכיתות משנות את מיקומן. אך בעקבות מצבה וגם כי אין מעלית אין ברירה אלא להשאיר את הכיתה בקומת קרקע"
חנה ברכה היום כבר בת 11. כשהייתה בגן חובה, הצמידו לה סייעת והיא דיי הסתדרה. כשהגיע השלב לעלות לבית הספר יסודי, הוריה כבר התחילו את התהליך מול בית הספר "בית יעקב", והבינו שהעירייה היא הכתובת. "עוד לפני שהיא התחילה ללמוד בכיתה א', פנינו לעירייה כדי לממש את זכותה. שכשהיא תגיע לבית הספר, הכל יהיה לה מוכן", אמרה שושנה. "הגשנו את כל המסמכים שביקשו, היינו בקשר עם כל מיני גורמים בעירייה שאמרו שזה יקרה בקרוב. אחר כך פנינו שוב כדי לברר ולבדוק מה קורה, אמרו לנו שלוקח זמן למצוא אנשי מקצוע, נתנו לנו טווח של שנה. ושום דבר לא התקדם".
"אנחנו לא אומרים שהטענה לחיפוש אנשי המקצוע לא נכונה", אמר מנשה. "אבל אנחנו כבר מחכים 5 שנים ומתקשים להבין את הבירוקרטיה. היה שלב שלא ידענו למי לפנות יותר, כל אחד אמר משהו אחר, ובסוף בית הספר 'בית יעקב' התערב כדי לקדם את זה. גם הם שמעו את אותן התשובות, ודיי נתקענו. אחר כך הגיעה הקורונה, ואז הייתה להם סיבה נוספת ללמה זה לוקח זמן".
איך היום חנה ברכה מגיעה לכיתה?
"בית הספר מיקם את הכיתה שלה בקומת קרקע כך שהיא נכנסת ישירות לכיתה. אבל היא וחברותיה לכיתה היו מזמן צריכות לעלות לקומה העליונה כי הן גדלות והכיתות משנות את מיקומן. אך בעקבות מצבה וגם כי אין מעלית אין ברירה אלא להשאיר את הכיתה בקומת קרקע. מעבר לזה, כל המעבדה והספרייה נמצאות בקומה השנייה. כשהיא הייתה קטנה, היו מרימים אותם, אבל היום היא ממש לא רוצה שיגעו בה. זה מביך אותה", אמרו ההורים. "זה גם מאוד מסוכן לה. היא אחרי ניתוחים וזו סכנת חיים עבורה. אם היא תיפול זה באמת יכול להסתיים רע".
שושנה ראובן:
"הנושא מתחיל להיות קשה לבת ולנו", אמרו. "ביקשנו מעליזה בלוך שתעזור לנו. יום אחד פגשתי אותה", סיפרה שושנה. "הייתי בדרך לבית הספר עם חנה ברכה אחרי הניתוח שעברה ופגשתי את עליזה. עצרתי והתחלתי להסביר לה על המעלית ולשאול אם יש חדש ומה קורה. היה איזה רגע שהתפרצתי בבכי מרוב תסכול"
איך היא מרגישה בתוך כל זה?
"זה מאוד מעצבן אותה. היא ילדה ומנסה לקחת את הכל בשמחה. אבל כשהיא רואה את כל החברות שלה בקומה השנייה משחקות ונהנות והיא לא יכולה לקחת חלק זה מתסכל. כי מבחינתה זה מאמץ לעלות במדרגות. היא לא יכולה לעשות את מה ששאר הילדים הרגילים עושים".
אתם שוקלים להעביר אותה לבית ספר אחר? מונגש?
"אנחנו לא רוצים להעביר אותה, כי בית הספר קרוב אלינו לבית והיא על כיסא גלגלים. הרבה יותר נוח ככה. וגם מאוד קשה לעשות עבורה שינויים, כל שינוי הוא התמודדות, בעיקר לאנשים עם מוגבלות".
שושנה ומנשה מאוד רוצים שהמצב יסתדר עם המעלית. "הנושא מתחיל להיות קשה לבת ולנו", אמרו. "ביקשנו מעליזה בלוך שתעזור לנו. יום אחד פגשתי אותה", סיפרה שושנה. "הייתי בדרך לבית הספר עם חנה ברכה אחרי הניתוח שעברה ופגשתי את עליזה. עצרתי והתחלתי להסביר לה על המעלית ולשאול אם יש חדש ומה קורה. היה איזה רגע שהתפרצתי בבכי מרוב תסכול וגם העברית שלי לא כל כך טובה, ולא מבינים אותי עד הסוף. הכל היה מאוד מציף. הרגישות של הרבה דברים יחד הובילו לבכי ואז הבת שלי גם בכתה. עליזה ראתה את הסיטואציה ואמרה שאראה איך אני מתנהגת ושזה לא טוב לבת שלי. היא אמרה לי ללכת וככה נגמר הסיפור.
"אחר כך פניתי אלייה שוב, בדרכים המקובלות", המשיכה שושנה. "עליזה אמרה שהיא תתקין את המעלית, וזה לא קרה. פנינו שוב, ושוב היא אמרה שהיא תנסה לעבוד על זה והיה איזה יום שקיבלתי טלפון מאיזה קבלן שקיבל את העבודה ושהוא עובד על זה. באמת הוא הגיע, התחיל לחפור את פיר המעלית ולא חזר. כששאלנו מה קרה, הסבירו שהיו צריכים לעשות כמה תיקונים כדי להתקין את המעלית בגלל איזו בעיה שהתגלתה. הנה עוד בעיה וכל פעם זו בעיה אחרת. זה קרה לנו כל כך הרבה פעמים שכבר נמאס לנו אין לנו אמון יותר. זו ממש עוגמת נפש", אמרה בכאב שושנה. "כל הזמן אומרים לנו לא לדאוג ושהם יעזרו לנו, אבל כל כך הרבה שנים שהם אומרים את המשפטים האלה ואף אחד מהעירייה לא עוזר או מקדם את בניית המעלית".
מנשה ראובן:
"אנחנו מחכים 5 שנים ולא מבינים איך זה עובד. שהתייעצנו עם אנשים בבית הספר, הבנו שהגשנו את כל המסמכים והכל אמור להיות בסדר. היה שלב שלא ידענו למי לפנות יותר, כל אחד אמר משהו אחר, ובסוף בית הספר 'בית יעקב' התערב כדי לקדם את זה"
שבועיים נותרו לפני פתיחת שנת הלימודים ובית הספר נערך לפתוח את הכיתה של חנה ברכה בקומת קרקע, עד שיתקינו את המעלית. כמו בכל השנים, שושנה תקבל סייעת צמודה, שתסייע לה אך מעבר לכך, היא זקוקה להתניידות – אלו הזכויות שמגיעות לה.
שוחחנו עם מירב יפרח, אחראית על החינוך המיוחד בבית הספר "בית יעקב" שלקחה חלק מאוד גדולה בניסיון לקדם את בניית המעלית. היא מספרת דברים דומים לשיחה שהייתה לי עם שושנה ומנשה. והיא גם מוסיפה כי, "לפני שעליזה בלוך נבחרה, ניצלתי את ההזדמנות לדבר איתה על הנושא. הסברתי לה את החשיבות של נגישות, הגשנו את הניירת וכל פעם ששאלנו מה קורה אמרו שזה בטיפול. הילדים של בית הספר גם ניגשו לעירייה ובדקו, וזה לא קידם את בניית המעלית. אחרי כמה זמן ניסנו שוב, אמרו מטעם העירייה שזה יבוצע, אבל שום דבר בשטח לא קרה.
"כל החברות בכיתה של חנה ברכה מתעצבנות", אמרה מירב. "בגללה שחנה ברכה לא יכולה לעלות קומה, וגם כי כל הפעילות בקומה השנייה והן היו רוצות שהיא תהיה איתן. עכשיו היא לא רוצה שיעזרו לה לעלות, כי היא כבר גדולה וכל הכיתה כועסת על זה. אני חושבת שזה שבר את האמא. לילדה יש זכאות, לבית הספר יש מקום מיועד לזה. אז מה קורה עם מעלית?", שיתפה מירב.
מירב יפרח מטעם בית הספר:
"אני מבינה למה האמא פנתה לעיתון, כי היא ניסתה כל כך הרבה ונתנו לה המון תשובות ובפועל, כלום לא התבצע. היא גם עברה המון עם הילדה בשנה האחרונה, היא עברה ניתוח מסובך וכל תזוזה יכולה להוביל למוות. למה אי אפשר לתת לה את ההרגשה שהיא כמו כולם? ילד מוגבל צריך לקבל את הזכויות שלו"
"אני מבינה למה האמא פנתה לעיתון, כי היא ניסתה כל כך הרבה ונתנו לה המון תשובות ובפועל, כלום לא התבצע. היא גם עברה המון עם הילדה בשנה האחרונה, היא עברה ניתוח מסובך וכל תזוזה יכולה להוביל למוות. למה אי אפשר לתת לה את ההרגשה שהיא כמו כולם? ילד מוגבל צריך לקבל את הזכויות שלו. לא כל כך מעניין מי היה צריך לבנות את המעלית, ההנגשה הייתה צריכה להתבצע. זה סיפור ידוע, כבר 5 שנים שההורים מנסים וגם אנחנו מבית הספר פנינו כמה פעמים. פשוט עצוב שהמפלט האחרון הוא העיתונות.
"במקרים כאלה לא צריך לחפש אשמים, צריך לעשות וזהו. כרגע הילדה מוגבלת ואין לה נגישות ללכת לאן שהיא רוצה. עוד שנייה נפתחת השנה וגם השנה היא לא תוכל ליהנות עם החברות שלה? הנושא הזה צריך להיות מאוד ברור, והמעלית צריכה להיות מותקנת אתמול".
ניסתם לעזור לחנה ברכה בדרכים אחרות?
"כן, המצב לא פשוט. בגלל שהיא מתניידת עם כיסא גלגלים, כל מה שיכולנו עשינו לה לבד. סידרנו את המעברים מסביב כדי שהיא תוכל להגיע בבטחה לכיתה, חוץ מזה אין לנו יכולת לעשות דברים נוספים. כשהיא הייתה ילדה עזרנו לה, היום גם בגלל הניתוח והמצב הרגיש והמסוכן וגם כי היא מבחינתה ילדה גדולה ורוצה לבד להגיע ממקום למקום – אנחנו לא רוצים להוסיף חטא על פשע".
ההקצאה של המעלית ניתנת מטעם משרד החינוך והיא קיימת מיום הקמת בית הספר "בית יעקב" ברמה א'. כך כאשר מגיעה ילדה עם מוגבלות, על בית הספר והעירייה להתאים לה את התנאים ללימודים נגישים.
פנינו לעירייה, להלן תגובתם: "פיר המעלית מוכן. המעלית הוזמנה וצפויה להגיע בתחילת חודש ינואר".
יפרח, אחראית על החינוך המיוחד:
"במקרים כאלה לא צריך לחפש אשמים, צריך לעשות וזהו. כרגע הילדה מוגבלת ואין לה נגישות ללכת לאן שהיא רוצה. עוד שנייה נפתחת השנה וגם השנה היא לא תוכל ליהנות עם החברות שלה? הנושא הזה צריך להיות מאוד ברור, והמעלית צריכה להיות מותקנת אתמול"
