לפדות רוטנמר היה חלום אחד – להיות מורה בישראל 17 בתי ספר סירבו לקבל אותה לעבודה – אבל היא לא ויתרה עד שהגשימה את חלומה העובדה שהיא נמוכה קומה, עזר לה מבחינה מקצועית והתלמידות שלה, מעריצות אותה בימים אלו היא מלמדת בבית הספר "נצח ישראל" בעיר ומבשלת חלום חדש: "להקים בית משלי"

"החלטתי לקרוא לעצמי גמדה. כך אני מצליחה להביא בשורה לעולם" | צילום: חוה רוזנר
היא חלמה מגיל צעיר להיות מורה, קיבלה סירובים מ-17 בתי ספר ולא וויתרה אפילו לדקה – פדות רוטנמר (26) שחקנית ומורה לתיאטרון, נלחמה כל הדרך להגשמת החלום, תוך השפלות, השמצות ומבטים עוקצניים והצליחה למרות הכל להתקבל לבית ספר אחד שהאמין בה. היום היא מורה לתיאטרון בבית הספר "נצח ישראל" בעיר ומספרת, בשילוב הומור תיאטרלי, על המסע – מאחת שהייתה נמוכת קומה ועד לרגע בו נבחרה לקבל את פרס "פורצת הדרך בתחום החינוך" בטקס וראייטי ישראל לשנת 2019.
"בעיקרון לא היה לי סיכוי להיות מורה", אמרה בכנות רוטנמר, "תחשבי על זה, פעם אחר פעם אמרו לי לא. איזו מנהלת תרצה מורה שנראית כמו תלמידה?", היא זרקה את השאלה לאוויר, אבל לא נתנה לשקט להביך אותה, "כמעט האמנתי להם", היא מודה. "כל פעם שהייתי הולכת לריאיון, הייתי מקבלת סירובים. זה היה כואב, מאוד. שלחתי עשרות קורות חיים והייתי אפילו מתקשרת לוודא שהם הגיעו. פעם אחת צלצלתי לאחד מבתי הספר, זו שדיברה איתי בטלפון אמרה שהם מחפשים מורה לתיאטרון ושאלה אותי אם אני זמינה. התעניינה. אמרתי לה שכן ובמקביל היו לי המון מחשבות – להגיד שאני נמוכת קומה או לא להגיד? חלק אמרו לי לרמוז, חלק אמרו לי לא לומר כלום ובסוף החלטתי לא לציין את זה מראש. המנהלת זימנה אותי לריאיון, היא הופתעה כשראתה אותי, אבל עדיין עשתה את הריאיון כרגיל. שאלה אותי שאלות, נראה שהיא מתעניינת ואז בסוף היא אמרה 'בעקרון אנחנו לא מחפשים כרגע מורה'. הרגשתי עלבון. אני זוכרת שיצאתי בוכה", נזכרת. "ואז קיבלתי החלטה. גמדה או לא, יהיה מה יהיה. אני אהיה מורה בישראל".
רוטנמר הייתה נחושה. שום דבר בדרך לא הסית אותה מהמטרה להפוך למורה לתיאטרון, גם אחרי שעברה מסעות ארוכים של סבל וראיונות, היא המשיכה לכתת רגליים עד שמצאה את המקום שראה את הכישורים שלה. "זה באמת מפרק, אבל לא נתתי לזה לשבור אותי. הבנתי שלא משנה מה אחרים יאמרו, אני בסופו של דבר יודעת למה אני מסוגלת וככה מידי יום המשכתי לשלוח קורות חיים.
"בסוף התקבלתי לבית הספר 'אהבת ישראל' בירושלים. בו התחלתי ללמד אחרי מסע של סירובים. שם נתנו לי את ההזדמנות הראשונה. נכנסתי לכיתה, התלמידים ראו אותי בפעם הראשונה והיו מופתעים".
מה הם אמרו?
"הם התחילו לשאול שאלות ואז המצאתי בובה שקראתי לה 'אדון תשובה'. זו בובה שעונה לילדים על כל השאלות שהם רוצים לשאול. היו שואלים אותי למשל: למה אין לי כובע של גמד? למה אני כזו קטנה ועוד. מצאתי דרך לאפשר להם לשאול שאלות באומץ ותעוזה מבלי להתייבש. דרך הבובה הם מרגישים הרבה יותר נעים לתקשר ועל הדרך מצאתי דרך לחבר אותם גם לעולם התיאטרון שאני כל כך אוהבת והם נהנים מזה".
איך קיבלת את השאלות?
"בשמחה. ילדים הם דבר טהור ותמים. הייתי עונה להם על השאלות וברגע שהם היו מקבלים תשובות הכל היה מסתדר ונרגע. זו הייתה הזדמנות גם בשבילם לא לשפוט חיצונית ולקבל כל אדם באשר הוא. היום אני מורה אחרי דרך ארוכה בבית ספר 'נצח ישראל' בבית שמש".
אילו תגובות קיבלת מהתלמידים ומהאוכלוסייה בעיר?
"התגובות מדהימות. מרגש אותי לראות את התגובות של ההורים, את השאלות של הילדות כמו: למה הרגליים שלך מתנדנדות ולא נוגעות ברצפה. אני חושבת שזה גם מאוד נכון לשאול ולקבל תשובה כי ברגע שאתה מאפשר לשאול, זה הופך להיות יותר קל. היו הרבה ששואלים אותי – 'למה את קוראת לעצמך גמדה? זה לא יפה' החלטתי לקרוא לעצמי כך אפילו שרואים ואומרים לי שאני גמדה. דרך זה אני מצליחה להביא בשורה לעולם".
רוטנמר מסבירה שכמורה נמוכה קומה חשוב לה להראות לתלמידים שגם הם יכולים, שהנתונים לא קובעים מה יצא איתם בעתיד אלא מה הם יעשו עם הנתונים האלו. "בשבילי להיות אשת חינוך, זה להיום אדם שמאמין ביכולות של התלמידים ולהראות להם שהכל אפשרי. מהרגע שאני פותחת את העיניים בבוקר ועד שאני עוצמת אותם בלילה זו המחשבה האחרונה שלי – איך אני מקדמת את הילדים ועוזרת להם להגיע להישגים הכי טובים שיש".
היום רוטנמר מופיעה עם המופע שלה ומרצה בקהילות שונות בארץ ובעולם, בחברות וארגונים וגם בפני סטודנטיות להוראה וחינוך. עולה על כל במה אפשרית ומשנה תפיסות לאנשים. בימים אלו היא גם מובילה מיזם חינוכי לגילוי המתנה להעצמת תלמידים. "זה מיזם חינוכי שהגיע מתוך הבנה כמה השפעה יש למורים. זו תכנית חינוכית לגילוי המתנה שיש בכל תלמיד ותלמיד. על ידי משימות ושאלות שאני נותנת לתלמידים במהלך השנה כך אני מגלה מהי המתנה שלהם אם זה בריקוד, בשירה, כתיבה ובצילום או בכל דבר אחר. כך אני נותנת לכל ילד לבטא את הכישרון שלו".
כותרת קטנה גמדה? לא אישיו
בביתה לא הייתה חשיבות גדולה להיותה נמוכת קומה. למרות שהיא האחות הנמוכה ביותר במשפחה היא הרגישה רגילה לחלוטין. "זה מעניין… אצלנו בבית כולם גבוהים. אחותי הקטנה היא 1.73, אחי הקטן הוא 1.80 ותמיד כשהייתי הולכת לידם, היו רואים את ההבדל. אבל המשפחה שלי לא נתנה לזה חשיבות כל כך גדולה. אף פעם לא דיברנו על זה. כן שמתי לב שהרגליים שלי מתנדנדות, שמתי לב שאני יושבת על הכיסא ואני לא מגיעה עם הרגליים לרצפה כמו כולם. שהעיניים שלי רואות את השיש במטבח ולא מה שיש עליו. כן, הבנתי שאני נמוכה. כמו שיש אח גבוה, אז יש גם אחות נמוכה. אם הייתי רוצה משהו, הייתי מטפסת או מבקשת שיביאו לי. אני זוכרת שמישהי שאלה אותי אם האחים שלי מתביישים להביא אנשים הביתה, לא. הם הביאו יותר מידי", צחקה מהלב. "כשאני חושבת על ההתנהלות של ההורים שלי, אני מבינה כמה יש להם השפעה גדולה על הדימוי העצמי של הילדים. יש להם כוח אדיר. מה שההורה אומר לילד אז הילד מאמין".
רוטנמר נולדה בצרפת, בגיל חמש עלתה יחד עם משפחתה לארץ ועד אז לא ידעה מילה בעברית. היום היא אחות ל-12 אחים וממוקמת במקום העשירי. היא למדה בבית הספר היסודי בשכונת הר נוף בירושלים ולאחר מכן בסמינר. "אני זוכרת שהייתי עוברת ברחוב, היו מסתכלים, עושים מבטים של פצפונת ונמוכה. כל פעם הייתה איזו תגובה ברחוב. וזה היה כואב. אני זוכרת שהייתי בוכה לאמא שלי שאמרו לי שאני כזו. אמא שלי אמרה לי אז משהו שעד היום מהדהד לי בראש – חכם מה הוא אומר. זאת אומרת שאם מישהו אומר מילה לא יפה לאחר, זה רק מעיד עליו, על המקום שממנו הוא מגיע – על הבית שבו הוא גדל, על הנדיבות או על ההפך מזה. זה מה שכל הזמן אמרו לי בבית. לקח לי הרבה זמן להבין את זה וכשהבנתי, אז הפחד ממה יגידו עליי עבר והשריר של ביטחון העצמי שלי רק התחזק".
קשה ליישם את זה. איך הצלחת?
"זו שאלה מעניינת. אני חושבת שזו דרך חיים שאתה אומר לעצמך כל הזמן. כמו שניקח דף ונסמן פס וכשיעבור יום נוסף, נסמן שוב וכך כל פעם עד שהפס יתעבה וכבר לא יהיה ניתן למחוק את זה מאישיות שלנו. כשאומרים לילד בצורה פשוטה שוב ושוב דבר מסוים, זה נכנס ומחלחל. המילים שאנשים אומרים הם חצים וכשאתה בוחר לשנן משהו אחר כדרך חיים, אתה משנה לגמרי את התפיסה כלפי הסביבה שלך. גם היום כשאני הולכת ברחוב ואנשים מבוגרים רואים אותי וזורקים מילים לגבי הנתונים שלי, תמיד הייתי אומרת לעצמי 'איך הם יכולים להגיד לי את המילים האלו'. נכון, באותה השנייה זה נוגע ללב, אבל אני מזכירה לעצמי – חכם מה הוא אומר?".
בתור נמוכת קומה, באילו מקומות נוספים הרגשת דחויה?
"הסיוט הכי גדול זה לקנות בגדים", צוחקת. "עד שאני מוצאת בגד הוא עם תמונות של ילדים. מאתגר ללא ספק. אבל אלוקים לא נשאר חייב. שהוא נותן לבן אדם משהו אחד, הוא מרעיף בדברים טובים אחרים. אנחנו פשוט צריכים לפקוח את העיניים ולהתבונן בהם".
היום רוטנמר מעבירה סדנאות העצמה והתפתחות אישית בעקבות המסע והסיפור האישי שלה. "שם אני נותנת כלים לחיזוק הביטחון העצמי ומזכירה להם וביחד גם לעצמי שאם יש דבר שאדם אומר לנו והוא מקדם אותנו, אנחנו צריכים לאמץ ולקחת, אם לא, לשחרר". קרוב לשנה שהיא מעבירה את הסדנה והתגובות מדהימות. "אימהות לילדים, בנות, נערות, בני נוער ואחרים ואני ממש רואה שזה משנה את התפיסה לאנשים. כל הזמן עולות השאלות לגבי הנתונים שלהם, כמו אצלי. שבגלל שאני נמוכת וקטנה חשבתי שלא אצליח. אבל כשהם רואים ושומעים את הדרך שעברתי, ההורים פתאום מחליטים לקחת אחריות על המילים שהם אומרים וזה מרגש. הסיפור והכלים מצליחים לחולל שינוי". רוטנמר מאמינה שלכל אדם יש כוח אדיר לשנות ולהשתנות, "אנשים צריכים את הכוח הזה, את המילה הטובה, את התובנות כדי לשנות את התפיסה", אמרה.
לסדנה היא קראה "לכוון גבוה" ובתוכה היא מציגה לאנשים את הסיפור האישי והנוגע ללב שעברה עם המון הומור, שזה לא משנה מה הנתונים שהם נולדו איתם, אלא מה הם בוחרים לעשות איתם. "חשוב לי להעביר את התובנות האלה לילדים, אני רואה בזה שליחות ענקית. אם גרמתי לילד להאמין בעצמו, מבחינתי עשיתי הכל".
יש חלומות חדשים?
"בוודאי. יש עוד תוכניות וחלומות. כמו: להקים בית משלי. אני מאמינה שכמו שהדרך של ההוראה הייתה ארוכה והתגשמה כך גם זה יתגשם".

רוטנמר: "הסיפור והכלים שלי מצליחים לחולל שינוי" | צילום: מאיר לביא
כתיבה ועריכה : מירב בן יאיר
