מאת: בנימין אלימלך
בימים הראשונים כשקמנו בבוקר, לא צחצחנו שיניים, ואחרי יומיים בלי צחצוח, אני הייתי הראשון לצחצח שיניים ואחריי כולם התחילו גם. כמה אפשר לאכול טונה, שעועית וחומוס משימורים, לשתות קפה ולדבר עם כולם כרגיל וכל זה בלי לצחצח שיניים?? מאור אומר בצחוק האופייני לו שזה לא פחות מסוכן ממחבל שיורה…
בין מתקפה למתקפה, כבר התחלנו קצת להתרגל לשגרה. התחלנו יותר להרגיש את ירידת המתח, ולהרגיש את אתגרי היום-יום, כמו למשל איך משפרים את הטונה שתהיה יותר טעימה. אז בין קרב לקרב היינו קוטפים לימון ופלפל חריף מהשדות של עזה ואז חותכים ושמים בטונה. ופתאום קיבלנו משלוח של טחינה. וואו. לא חשבתי שטחינה יכולה להיות כל כך טעימה.
"אני נזכר ביום אחד בתחילת המלחמה שהלכנו, החולייה שלי, חפ״ק מ״פ, שמורכבת מלפידוס המ״פ, יוגב, מאור הי״ד ואני. הלכנו מהבית שלנו אל הבית של המג״ד, ותוך כדי ההליכה שמענו שריקה של טיל. השריקות האלו היו כבר דבר רגיל בתוך עזה"
אחרי כמה ימים רגועים, אני נזכר ביום אחד בתחילת המלחמה שהלכנו, החולייה שלי, חפ״ק מ״פ, שמורכבת מלפידוס המ״פ, יוגב, מאור הי״ד ואני. הלכנו מהבית שלנו אל הבית של המג״ד, ותוך כדי ההליכה שמענו שריקה של טיל. השריקות האלו היו כבר דבר רגיל בתוך עזה. הצבא מפציץ בלי סוף, והחמאס מנסה להילחם בחזרה, אז הדי פיצוצים ושריקות טילים היו דבר שבשגרה. אבל הפעם השריקה רק מתקרבת ומתקרבת אלינו ופתאום אנחנו קולטים פיצוץ אדיר במרחק של 15 מטר מאיתנו, ירו עלינו פצמ״ר. אני צועק ״גשם סגול״ שזה אומר יורים עלינו טילים. ורצנו לתפוס מחסות. אחרי מספר דקות אנחנו מבינים שאפשר לצאת וקולטים שאנחנו חיים בנס. טווח הרג של פצמ״ר הוא 25 מטר, והפצמ״ר התפוצץ כ-15 מטר מאיתנו. מתחושה של מוות, מאור כהרגלו הקליל את התחושות וזרק בדיחה ששברה את הקרח ״בזכותנו אתה חי יוגב" כי אנחנו הנחנו תפילין הבוקר ושלושתנו הקפנו אותך, הגיע הזמן שתחזור בתשובה״ וכולנו התחלנו לצחוק על הסיטואציה.
מה אגיד לכם, המרחק בין החיים למוות הוא כל כך קצר. ולפעמים אני חושב לעצמי, תנסה לנצל כל רגע לשמחה, אהבה ולצחוק. שם, במלחמה, כולם אהובים, וכולם חברים.
בואו נהיה ככה תמיד, לא רק במלחמה. תקלילו, חייכו. מה עוד נשאר?