מאת: בנימין אלימלך
לאחר לחימה מתישה בעזה, יצאנו לבית להתרעננות קצרה של יום אחד. ידענו שבקרוב נחזור לעזה והפעם למרכז הרצועה. שטח חדש שעוד לא היו בו כוחות צה"ל. אני זוכר שממש התלבטתי ביני לבין עצמי האם לצאת לבית ליום אחד או להישאר בבסיס. זה היה בצהריים ביום רביעי. בסופו של דבר השתכנעתי שעדיף ללכת לבית אפילו אם זה ליום אחד. להיות עם המשפחה עוד קצת, להתפנק במקלחת כמו שצריך (בכל אופן שבועיים לא התקלחתי אחרי לחימה בסג'עייה) אז אם כבר להתקלח אז להתקלח בכיף ולהתענג על כל שנייה בבית.
לבסוף יצאתי לבית, ויום למחרת יצאתי לנסוע בחזרה לבסיס. כשהתנעתי את הרכב, פתאום המ"פ שלח הודעה בקבוצה המשותפת לפלוגה שלבסוף נשארים עוד יום בבית. כמובן שהתלהבתי וניצלתי את היום הזה ליציאה קצרה בבית קפה עם חברים. כשישבתי ביניהם, לוגם מהאספרסו שלי, לא יכולתי שלא להרהר במעבר הפתאומי מהלחימה בעזה לרגע הזה של רגיעה. זה נראה לי סוריאליסטי, לראות שאזרחים סביבי פשוט נהנים. רק לפני יומיים נלחמתי בתוך עזה ועכשיו אני פה רגל על רגל שותה קפה. באיזה עולם מטורף אנחנו חיים. חשבתי לעצמי שכל כך כיף לראות את האזרחים יוצאים ומבלים. הרי בשביל זה אנחנו נלחמים, כדי שהאזרחים יוכלו לישון בשקט ולטייל בשקט. ואם בשביל זה אנחנו נלחמים אז זה שווה הכל.
באמצע שאנחנו יושבים בבית הקפה, פתאום המ"פ שולח הודעה שבה הוא אומר שאנחנו נשארים כל הסופ"ש בבית ושביום ראשון נחזור לבסיס. התלהבנו ושמחנו להיות לבסוף שבת שלמה עם המשפחה. היו כאלה מהפלוגה שניצלו את ההפוגה כדי לטייל, היו כאלה שהיו בעיקר עם המשפחות שלהם. ואז הגיע יום ראשון והיינו צריכים לחזור לבסיס. בקושי ישנתי בלילה שלפני מרוב מחשבות והכנות לקראת הכניסה שקרובה לבוא. אני מתעורר בבוקר ונוסע ביום ראשון לבסיס. כשהגעתי לפידוס המ"פ כינס את הפלוגה ואמר לנו בקול דרמטי שניכנס לאל-בוריג' שזה מחנה פליטים במרכז רצועת עזה. אל המקום הזה עוד לא נכנסו כוחות צה"ל רגליים ולכן דרושה סופר ערנות וחדות של כולנו. בלילה של יום ראשון נכנסים. התחלנו שוב להתארגן ליציאה ובאמצע הלילה התעוררנו ועלינו על אוטובוסים לכיוון עוטף עזה. יצאנו מהאוטובוס, התחלנו ללכת לכיוון עזה ואז מפקד הגדוד עצר אותנו. עצרנו ממש קרוב לגדר שמפרידה בין ישראל לבין עזה. חיכנו וחיכנו ועוד קצת חיכנו ואז מאור זרק בדיחה לאוויר עם הציניות ששמורה רק לו "מזל שיצאנו ב-2 בלילה כי אם לא, לא היינו מספיקים להגיע בשעה שאמרו לנו". התחלנו לצחוק ואז האווירה התחלפה ממתח לאווירה של כיף וצחוק ושמחה.
"לאחר שעות של המתנה רווית מתח, המג"ד סוף סוף נתן פקודה להתחיל לצעוד לתוך עזה. משקל כבד על הגב והליכה ארוכה אל היעד. אנחנו מסתכלים אחד על השני ויודעים שאנחנו הולכים אל הלא נודע"
לאחר שעות של המתנה רווית מתח, המג"ד סוף סוף נתן פקודה להתחיל לצעוד לתוך עזה. משקל כבד על הגב והליכה ארוכה אל היעד. אנחנו מסתכלים אחד על השני ויודעים שאנחנו הולכים אל הלא נודע. לאחר מספר קילומטרים שהלכנו, הגענו למקום בו אפשר לעצור בתוך עזה. נעצרנו שם למספר שעות ואז המ"פ קורא למאור, ליוגב ולי (כל חוליית החפ"ק) ואומר שנתקדם רק אנחנו כדי לחפש בית שיתאים לכל הפלוגה לשינה. באמצע החיפושים, לפידוס המ"פ אומר בקשר לאחת המחלקות להתקדם לכיוונינו. מאחר והתחיל להחשיך, מאור הציע ללפידוס שיקרא גם למחלקה השנייה שנשארה מאחור כדי שלא תרד החשיכה והם יהיו לבד שם. לפידוס הסכים וקרא גם למחלקה השנייה. המחלקה הראשונה חצתה קו בתים שנרמס ע"י דחפורים של הצבא ובמרחק של 30 מטרים מאחוריהם הלכו המחלקה השנייה שמאור הציע שיצטרפו גם. כשהמחלקה הראשונה סיימה לחצות את קו הבתים, לפתע הגיח מחבל מתוך ההריסות, מתוך פיר של מנהרה, כיוון RPG אל עבר הכוח וברגע שהוא בא לירות אותו על הכוח מאחורה ולהרוג אותם, בחור בשם מלכיאל מהמחלקה השנייה שמאור הציע שיתקדמו, קלט אותו וחיסל אותו.
"כשהמחלקה הראשונה סיימה לחצות את קו הבתים, לפתע הגיח מחבל מתוך ההריסות, מתוך פיר של מנהרה, כיוון RPG אל עבר הכוח וברגע שהוא בא לירות אותו על הכוח מאחורה ולהרוג אותם, בחור בשם מלכיאל מהמחלקה השנייה שמאור הציע שיתקדמו, קלט אותו וחיסל אותו"
מלכיאל הבחור שזיהה את המחבל וירה בו, הוא בחור דתי שהתפילות חשובות לו. במשך מספר שעות מלכיאל רצה להתפלל מנחה ודחה את הזמן לתפילה עד שלא יכל עוד לחכות עם התפילה, כי בעוד רגע היה חושך וכבר אי אפשר היה להתפלל מנחה. כל המחלקה של מלכיאל הסתכלה לכיוון אחד, חוץ ממנו שהוא הסתכל לכיוון ירושלים כנהוג בדת היהודית בעת תפילת שמונה עשרה. מזל שהסתכל לכיוון ירושלים כי הוא היחיד שזיהה את המחבל שנייה לפני שירה והיה הורג את החברים שלנו מהמחלקה הראשונה.
מאז אנחנו מסתלבטים על מלכיאל ואומרים לו שיתפלל תמיד, ככה ימצא הרבה מחבלים.
