הטקס השנתי לזכר שבע הבנות שנרצחו בנהריים, התקיים בפעם הראשונה השבוע מרחוק. הורים שכולים, ראשת העירייה ובכירים נוספים הגיעו לאולם מבודד ושם נאמו כל אחד בתורו לפי הנחיות משרד הבריאות והממשלה. הפעם יום הזיכרון לשבע הבנות היה שונה, נדמה שמעט מנוקר. אך לא כך היה באמת – אותן משפחות שכולות וחברים שזכו להכיר את אותן נערות שמחות ומלאות חן, מילאו את האולם בסיפורים קורעי לב, ברגעים שרק הם הכירו. כל אחד מהנוכחים סיפר את סיפורו ועזר לצופים לצייר תמונה דמיונית בראש, תמונה שאפשר כמעט להרגיש אותה, להריח ואפילו לשמוע.
24 שנים חלפו מאז אותו יום בהן יצאו לטיול שנתי וחייל ירדני גדע ברגע את חייהן. מי היה מאמין שבטיול כל כך תמים, אליו יצאו עשרות תלמידים לפני כן, יסתיים כך. "תלמידות שלמדו בכיתות ז' ו-ח', תלמידות שזה עתה חגגו את בת המצווה ועתיד עוד לפניהן – היום הייתן צריכות להיות נשים בשיא עשייתכן, אימהות לילדים, בעלות עסק ובוודאי עושות חיל בחברה וקהילה", אמרה ראשת העירייה, בלוך. "במקום להתכנס וליהנות משיא פריחתכן אנחנו מתכנסים מדי שנה ומציינים את היום בו נקטפתן, במקום לדבר איתכן, אנחנו מדברים עליכן.
"לפני 24 שנים היו כל כך הרבה אנשים שרצו לעשות טוב, מנהיגים שחתמו על חוזה השלום עם ירדן, אנשי ביטחון שאפשרו לטייל בטבע, מורים שבחרו מסלול טיול שמזמן יופי ושמחה. אתן בנות יקרות שהגעתן לראות את היופי והשמחה בארצנו ומול כל הטוב הזה עמד אדם אחד ובחר ברע וברוע גדע הכל והשחיר את תמונת היופי.
בלוך:
"היום הייתן צריכות להיות נשים בשיא עשייתכן, אימהות לילדים, בעלות עסק ובוודאי עושות חיל בחברה וקהילה. במקום להתכנס וליהנות משיא פריחתכן אנחנו מתכנסים מדי שנה ומציינים את היום בו נקטפתן, במקום לדבר איתכן, אנחנו מדברים עליכן"
"לו הייתן עמנו היום, הייתן צריכות להסביר לילדיכן את החשיבות בבחירה בטוב ולחזק בהם את הכלים לזיהוי הרע. אני רוצה לפנות לצעירי העיר, אני רואה בכם נערים ונערות, את הכוח המניע של הטוב. אתם ההוכחה לכך שאפשר להוציא טוב, להכיל את הזולת ולחזק אותנו בכוח האמונה שלכם".
האסון הוא חלק מהדנ"א
"השנה היה ברור שלא נוכל לארח בגבעת הפרחים את מאות המשתתפים, את תלמידי בית הספר אמית, את המשפחות האהובות ואת מוקירי זכרן של הבנות. אך שום דבר לא יכול למנוע מאיתנו לקיים את הטקס הזה", אמר סגן ומ"מ ראשת העירייה, משה שטרית. "הטלתי על רשת המרכזים הקהילתיים בהובלת הטלוויזיה הקהילתית יחד עם המרכז הקהילתי 'זינמן' ו'פסגות השבע' לצלם ולערוך את הטקס. טקס מכובד, מרגש כזה שמוקיר את זכרן של הבנות האהובות שלנו ונושא עדיין את רוחה הישנה והטובה של עירנו בית שמש. עיר שתושבי העיר יודעים לכבד, לזכור גם אם זה דרך הזום והפייסבוק.
משה שטרית:
"עבור כל הורה וכל תושב וותיק של בית שמש, כל מי שעבר את התקופה ההיא של שנת 1997, טיולים של בית ספר תמימים ככל שיהיו, עלולים להסתיים באסון. בית שמש זוכרת את האסון הזה הוא חלק מהדנ"א שלה הוא חלק של כל מי שחי כאן"
"24 שנים עברו מאז האסון הנורא. והנה הילדים של פעם הם כבר מבוגרים, הם הורים ושולחים אותם לטיולים של חוויה של ביחד, אבל עבור כל הורה וכל תושב וותיק של בית שמש, כל מי שעבר את התקופה ההיא של שנת 1997, טיולים של בית ספר תמימים ככל שיהיו, עלולים להסתיים רע מאוד. עלולים להסתיים באסון. בית שמש זוכרת את האסון הזה. הוא חלק מהדנ"א שלה, הוא חלק של כל מי שחי כאן.
"לא משנה כמה השתנינו וכמה העיר נראית אחרת ושונה מהעיר של אז, שבע הבנות לעד ילכו עימנו".
אחרי ששטרית נשא את דבריו, הלהקה הייצוגית "בין השמשות" שרה את השיר של נועם חורב "נפגש בחלומות". עם הרקע של גבעת הפרחים, עם השמות של שבע הבנות והרגע היה כואב – רק לפני שנה היינו שם, זוכרים את הבנות, נוטעים בחג ט"ו בשבט את הפרחים ומתייחדים עם הזיכרון המשותף של כל המשפחות.
המסע של יעלא ושלי
"לפני 24 שנים יצאה ביתי יעלא לטיול שממנו לא שבה", סיפרה בטקס מירי מאירי ששכלה את ביתה יעלא ז"ל באותו האסון. "ואותי? היא שלחה למסע. יעלא ביתי כאילו נושפת בעורפי אומרת בקול הפנימי שבי, 'אמא תירגעי, אמא בלי בושות, אמא את חייבת' כאילו אני צריכה לייצג אותה. זה המסע שמפגיש אותי עם אנשים ועם מקומות שמעולם לא הייתי בסביבתן, אריאל שרון, חוסיין מלך ירדן, ראש הממשלה נתניהו, אורנה מהקיבוץ והנצחה ונטיעות מי לא. 24 שנים הקמנו יער. יש את יער הבנות, הייתי חושבת פעם שיהיה מסע כזה? אבל זה המסע של יעלא.
מירי מאירי:
"24 שנים אין לי מה לחדש על יעלא שאהבה לרקוד, שאהבה לחם עם ממרח שוקולד, זו אני וכל אמא אחרת ממשפחות ה-7. אין ספק שנפשי הדם שנוצר בעורקיי קושרים אותי בעבותות למדינה הזו, לאדמה, לאהבה שלי למדינה. כל הסיפור שלי פה"
"לנסוע להכין נאומים ולכתוב זו שליחות", אמרה מאירי בקול נרגש, "כבר יבשו הדמעות, אין לי דמעות. אבל במקום זה, בא משהו אחר, המסע. אני לא מתעייפת מהמסע, הוא עוזר לי ולפעמים מתיש כמו כל טיול ואני רוצה כבר לחזור לחיים האחרים שלי, הקודמים. החיים של לפני אבל זה לא יהיה. ואיך מכירים אותי בבית שמש? מירי, אמא של יעלא לא אחרת. אבל יש לי עוד ילדים.
"זה הזיכרון שחוקק, שמטמיע בתודעה את שמותיהן של שבע בנותינו. ובניהן ביתי יעלא. אחרי 24 שנים אין לי מה לחדש על יעלא שאהבה לרקוד, שאהבה לחם עם ממרח שוקולד, זו אני וכל אמא אחרת ממשפחות ה-7. אין ספק שנפשי הדם שנוצר בעורקיי קושרים אותי בעבותות למדינה הזו, לאדמה, לאהבה שלי למדינה. כל הסיפור שלי פה. טמנתי את הבת. את הבעל ואת הורי ניצולי השואה לאה ויעקב שיעלא מכילה בשמה את קיצור שמותיהם. המסע בונה כל הזמן וגם ההתנדבות שלי בבית הספר ז'בוטינסקי היא חלק מזה. עם הילדים בספרייה שמנציחים את יעלא. יהי זכרן ברוך".
אנחנו בלב איתכן
אורנה שמעוני, זו שהייתה אחראית על הקמת גבעת הפרחים נאמה. ברגישות גדולה ועם לב גדול, "23 שנים קיימנו כאן את הטקס בגבעת הפרחים שנקטפו. 23 שנים זרחה השמש לקראת בואם של אלפי תלמידים וכל ההורים והדודים והסבתות והסבים, כל האוהבים שלכם. השנה שנת ה-24 להירצחן של בנותינו ושקט כאן השנה. המגפה על העולם כולו וגם עלינו. "אתן שם למעלה שואלות מה קרה? היכן אתם? אנחנו בלב איתכן. ואתן איתנו כל רגע ובכל מקום. לעולם לא נוכל לשכוח אתכן. את שמחת גיל הנעורים, את הצחוק המתגלגל, את היותכן על הגבעה המשקיפה לעמק הירדן ושומעות איך הגיעו לארץ ראשוני הציונים.
אורנה שמעוני:
"אני מבקשת לספר לכולם שהשנה לא וויתרנו על הנטיעה בט"ו בשבט ושתלנו עם ילדי אשדות יעקב נרקיסים בתוך יער הבנות. החברה הישראלית תתגבר על המגפה ואתם הנוער תמשיכו לטייל ולנטוע עצים לזכרן. יהי זכרן ברוך"
"לכתכן הביא עצבות וכאב גדול. אבל לא לקח מהוריכן את הכוח להמשיך ולשמוח עם האחיות ולהמשיך לקוות ולחיות. אני מרגישה עצבות גדולה יותר להיות כאן היום לבד. בלי יכולת לחבק כל אמא וכל אבא שלכן ולדבר רק איתכן ועם המצלמות. ילדות אהובות אני מזכירה להורים שגם שלי הייתן מאותו יום נורא, שאייל שלי, שיצא להגן על הבית חזר אליי עטוף בדגל ושומר עליכן שם למעלה כאח גדול. אייל שלי נתן את רעיון נטיעת יער הבנות, סביב הגבעה שלכן עם שמותיכן.
"אני מבקשת לספר לכולם שהשנה לא וויתרנו על הנטיעה בט"ו בשבט ושתלנו עם ילדי אשדות יעקב נרקיסים בתוך יער הבנות. החברה הישראלית תתגבר על המגפה ואתם הנוער תמשיכו לטייל ולנטוע עצים לזכרן. יהי זכרן ברוך".
לטייל יצאנו וכמעט בשלום נגענו
יפה שקרון, לשעבר מחנכת בבית הספר פירסט, השתתפה בטיול הדמים לנהריים ונפצעה בו. הגיעה לנאום ולספר את סיפורה האישי והכואב מאותו יום בו ראתה במו ענייה את תלמידות בית הספר מדממות ופצועות. "יום חמישי, ד' באדר א', תשנ"ז. היום השלישי לטיול השנתי, ליוויתי את תלמידותיי כיתתי כמחנכת ח'4 ב'אמית פירסט' דאז. בהתלהבות וסקרנות מיוחדת הגענו לקיבוץ גשר, שם הפקדנו את הנשק, נבדקנו בקפידה נרגשים לעבור את הגבול ולהגיע לאי השלום בנהריים ולחוש את השלום.
"באי השלום בגבעה ממול עמדנו מול המדריך, נפעמים מהנוף המרהיב, תקופת פריחה, 'אתם רואים מימין את תחנת החשמל רוטנברג ומשמאל את רמת הגולן'. זה היה המשפט האחרון שהספקנו לשמוע מהמדריך ופתאום צרור יריות שפילח את השלווה ואת ההקשבה ובין רגע הפכה הגבעה הפסטורלית לשדה קרב חד צדדי. בנות נפלו וצעקו, לא ממש קלטנו מה קורה אך מהר מאוד הבנו שהנורא מכל מולנו. חייל ירדני ירה ממגדל שמירה שאמור לשמור עלינו, ישירות לעברנו.
"באי השלום בגבעה ממול עמדנו מול המדריך, נפעמים מהנוף המרהיב, תקופת פריחה, 'אתם רואים מימין את תחנת החשמל רוטנברג ומשמאל את רמת הגולן'. זה היה המשפט האחרון שהספקנו לשמוע מהמדריך"
"בתוך ההמולה מצאתי את עצמי דוחפת את הבנות למדרון תלול שקודם הזהרתי אותן מלהתקרב שמה תמעדנה. כבר העדפתי שיהיו שריטות ומכות מאבנים ולא מירי. לא הכרנו את המקום ולא התכוננו לתרחיש כזה. תוך כדי דחיפה וחיפוש מסתור, צועקת לי תלמידה 'המורה כואב לי' התקרבתי אלייה, חיבקתי אותה וביקשתי שתדחוף את ראשה בין השיחים והסלעים למרות הדימום ביד, תוך כדי הסתרתה וחיפוש מחסה לאחרות, הרגשתי פתאום שמשהו נופל עליי, משהו כבד מאוד שמשתק אותי, לא יכולתי לנשום. ורק הצלחתי לצעוק 'הצילו… הצילו' עד שאיבדתי את ההכרה לחלוטין.
"היו אלו ארבעה קליעים שפילחו את השכמה השמאלית שלי, קרוב מאוד ללב ולעמוד השדרה. פינו אותי לבית החולים בירדן, שם הצליחו לייצב את מצבי עד לפינוי חזרה לארץ. על הטראומה, על השיקום והחזרה לא אפרט.
"ופתאום צרור יריות שפילח את השלווה ואת ההקשבה ובין רגע הפכה הגבעה הפסטורלית לשדה קרב חד צדדי. בנות נפלו וצעקו, לא ממש קלטנו מה קורה אך מהר מאוד הבנו שהנורא מכל מולנו. חייל ירדני ירה ממגדל שמירה שאמור לשמור עלינו, ישירות לעברנו".
"לצערי, שבע תלמידנו לא שבו מטיול הדמים בנהריים. צעירות, כל כך יפות ומלאות שמחת חיים. רק לטייל יצאנו וכמעט בשלום נגענו. אך רוצח נתעב ושפל גדע את רצוננו ועד מהרה אי השלום הפך לאי של מלחמה. ואין טיול, ואין שלום ואין שום נחמה. בקרב חד צדדי נותרנו מדממים וכואבים, איך מאיתנו נלקחו חיי נעורים? ורק משום היותם יהודים. עברו מאז 24 שנים. הכאב צורם והגעגועים גוברים. אתן חסרות כל כך, לא אשכח אותן.
"סיוון עם הווקמן בטיול, בשיט רוקדת בשמחה, תמיד מוקפת אהבה וחברים, כמה היה מעניין ומסקרן להיות איתן סיוון מתגעגעת לצחוק שלך. כל שיחה איתך נירית, בגובה העיניים התנהלה. תמירה וענווה, צנועה ומכבדת וחרוצה. שירי היפה, ידי זהב היו לך. אהבת להיות בטבע, נהנית מכל פרח. להורייך עזרת, בתנועת הנוער השקעת, הציור האומנותי שהשארת בבית הספר ממשיך להתנוסס בקירות. את עדי, זכיתי להכיר לעומק בטיול. כמה שמחת חיים הייתה לך, כמה דאגת להורים המדהימים שלך, תרמת למצב הרוח בכל מקום. אזכור אותך מחייכת ושמחה עם התלתלים הזהובים. את השאלות והתשובות החכמות של יעלא לא אשכח. בהתנהגותך הבוגרת היית חברה ואוזן קשבת לכולן. את החיוך של נטלי אי אפשר לשכוח. חיוך שמלווה בשמחה ללא לאות, בהתלהבות ואחריות עשית הכל למען הזולת. כך אזכור אותך לעד. קרן בעלת חן ורצון לתת בכל הזדמנות, אזכור אותך אצילה חרוצה וחביבה על הבריאות. נזכור את כולכן לעד".
נטלי אלקלעי, שירי בדייב, נירית כהן, קרן כהן, יעלא מאירי, עדי מלכה, סיון פתיחי, השם יקום דמן.
הטקס התקיים בשיתוף עיריית בית שמש, רשת המרכזים הקהילתיים ונוספים.
