שרון אדרי זכרו לברכה נחטף על ידי חוליית מחבלים לפני 27 שנה בדיוק. מקרה החטיפה שלו היה תקשורתי וגדול, וגרם לתושבים לצאת ולתרום בחיפושים אחריו. המון אנשים שאלו והתעניינו, רצו לקחת חלק בסיוע מכל מיני כיוונים, אך השבוע נחשפנו למאמץ אדיר של תושבת העיר, גלית בן שטרית ז"ל, שהקדישה ימים כלילות להשבת שרון ז"ל. מבלי שהכירה אותו בחייו, היא כתבה מכתבים למשפחתו, עשתה המון למען החיפושים והתעקשה לאורך הדרך ששרון לא התאבד, אלא נחטף ונרצח.

השבוע אנחנו חושפים לראשונה מכתבים שכתבה בחייה למשפחתו של שרון אדרי ז"ל. מכתבים מצמררים שגרמו למשפחתה להרגיש נחת ויחד עם זאת, לכאב וצער על לכתה. "המכתבים היו למעשה צוואתה", המשפחה סיפרה למערכת "שוס הדרך". "היא ניחמה במכתבים את משפחת אדרי, אבל הרגשנו שהניחומים גם מופנים אלינו", אמרו בכאב.

גלית בן שטרית (43), תושבת העיר נפטרה בפתאומיות ב-7.4.23, בערב הראשון של חג הפסח מקריש דם. השבוע משפחתה קמה מ-7 ימי אבלות, אך רגע לפני שהם קמו מי שבאו לנחם אותם היו משפחת אדרי. "הם הגיעו עם המכתבים שהיא כתבה להם", שיתפה כרמית, אחותה. "וסיפרו לנו בפעם הראשונה על הנחישות, על הרצון שלה לעזור גם מבלי להכיר אותם והם הרגישו צורך לשתף אותנו במכתבים שלה אחרי ששמרו אותם בקלסר בביתם 27 שנה. אנחנו לא ידענו על זה, לא היה לנו מושג שזה מה שהיא כתבה להם ועל הקשר שהרגישה לשרון. כל האחים הצטמררו, קראו ובכו. היא הייתה אישה מדהימה", אמרה כרמית.

המכתבים של גלית ז"ל שנחשפים כאן במלואם לראשונה, יציגו בפניכם אישה שהקדישה את מירב זמנה להשבת שרון אדרי ז"ל למשפחתו מבלי להכיר אותו, מבלי לדעת איך הוא נראה או מדבר. הדאגה שהיא ביטאה במכתביה והרגשות, היו כל כך מעוררי השראה וגם הצעדים שעשתה – מכתיבת מכתב לראש הממשלה להמשיך את החיפושים ולאשר גם לנשים ובנות להצטרף ועד לפתיחת עצומה, שביתת רעב ולבסוף גם השגת מטרה ויציאה לסיוע בחיפושים אחר שרון יחד עם כל הגברים.

היא עשתה זאת בנחישות ובתעוזה גדולה, והמשיכה לכתוב למשפחתו, לראש הממשלה ולגורמים נוספים מכתבים למרות הבושה והחשש שלא יבינו למה היא עושה את זה ואיך היא יוזמת ומניעה אנשים לסייע במקרה שהיא בעצמה לא מכירה את שרון, לא מכירה את משפחתו אלא פעלה רק לפי תחושה – להשיב את שרון הביתה.

הקשר שנולד בין השניים נשמע מקרי או הזוי, בייחוד שהשניים לא מכירים או לא הכירו מעולם בחייהם. אך במותם הקשר מקבל משמעות אחרת. כאשר גלית נפטרה בערב חג הפסח החודש, אף אחד לא העלה בדעתו שמותה נקשר למותו של שרון. אך מהרגע שבו הם נחשפו למכתבים, לתאריכים, לצירוף המקרים המיוחד ולמילים שכתבה "שרון הוא אחי" הם הבינו לראשונה שזה לא מקרי, שהדחף שהיה לגלית להמשיך ולכתוב כנראה נוצר מחיבור עמוק וכנראה חיבור שהוא אינו בין זמננו.

גלית בן שטרית ז"ל נפטרה בפתאומיות בערב חג הפסח הראשון, 7.4.23 ושרון אדרי אותר ב-10.4.97 והוטמן ב-13.4.97. התאריכים של השניים נקשרים גם אחרי 27 שנים. אומנם לכם זה ירגיש מקרי, אבל לפי המכתבים שייחשפו כאן, אתם תבינו שנוצר בניהם קשר שמעולם לא נבין.

הכתבה הזו נכתבה לזכרם ולעילוי נשמתם של גלית ושרון ז"ל.

המכתבים

מקרה החטיפה של שרון ז"ל קרה כשגלית ז"ל הייתה בת 18, תלמידת תיכון בכיתה י"ב ומהרגע שהודיעו בתקשורת על היעלמותו היא החלה לשלוח מכתבים אחד אחרי השני למשפחתו. בהם היא תיארה בפרטי פרטים איך היא מרגישה כלפי המקרה, וכמה היא רוצה לעזור למשפחה ולא יודעת איך. בחלק מהמכתבים שנחשוף בפניכם כאן, היא מדברת על התקופה בה החליטה הממשלה להפסיק את החיפוש אחרי אדרי ז"ל, 8 חודשים אחרי שהוא נחטף בטענה שהוא התאבד. המכתבים שייחשפו כאן, יגלו לכם שבזכותה הממשלה חידשה את מסע החיפוש אחרי אדרי ז"ל ואף מצאה את הכנופייה שחטפה אותו ואת קברו. בזכותה הוא הגיע למנוחות והמשפחה קיבלה הרבה מאוד נחת להמשיך בחיים.

"ישנם אנשים שמביעים את רחשי ליבם ישירות ובארבע עיניים", פתחה גלית במכתבה, "וישנם אנשים שקל להם יותר להביע את רגשותיהם בכתב. וזוהי אני, אני היא מסוג האנשים שקל להם להביע את רגשות ליבם בכתב. ולכן חשוב לי מאוד שאתם כעת, למספר דקות, תקראו את המילים הכתובות שיצאו ממעמקי ליבי, בלב נקי ובאמונה שלמה.

"כששמעתי על השמועה שכנראה שרון התאבד באותו הזמן, גם ראיתי את שרון בפעם הראשונה בתמונה המפורסמת. רציתי לצעוק – איך איך אפשר להאשים אדם כזה תמים עם פרצוף שטוף בשמחת חיים? התמונה של שרון אומרת הכל, והמציאות העכשווית מוכיחה לאותם אלו האנשים שהאמת היא ששרון שטוף בשמחת חיים שהוא נחטף ונרצח"

"מהיום הראשון שהודיעו בחדשות ששרון נעדר, הרגשתי דקירות בלב. לא ידעתי בכלל על מי מדובר, שמעתי רק שהחייל בשם אדרי שרון ממושב זנוח נעדר. בשבועות הראשונים ששרון נעדר יצא לי להיות כמה פעמים במושב, באזור מגוריכם. קראתי בעיתונות ששרון היה דואג לטיפולי הגינה ובאמת הסתכלתי בהנאה בגינה המטופחת.

"קשה לי להסביר איך הרגשתי, זה נשמע מוזר, מחניף ודבילי במקצת. משום שלא הכרתי אתכם אבל נדמה לי שהרגשתי בדיוק כמוכם. שמשהו נלקח ממני ואני חסרת אונים. רציתי עוד בשבועות הראשונים להיכנס אליכם הביתה ולהתעניין ולעזור במה שאפשר. אך לא יכולתי להרשות לעצמי לעשות את זה. לא הכרתי אתכם ולא ידעתי איזה מין סוג אנשים אתם. אם אתם בכלל מעוניינים שאנשים יתערבו לכם ויכנסו לחייכם.

"עכשיו במבט לאחור אחרי שהכרתי את חלקכם אני מצטערת ולא סולחת לעצמי שלא הייתי איתכם עוד מהרגע הראשון. ובאמת בלי שום מטרה להתחנף ולעודד, עם יד על הלב אתם משפחה למופת עם תמיכה ואכפתיות אחד לשני. שמעתי את הידיעה המרה על כך ששרון נחטף בבי"ס.

"ההנהלה וצוות המורים הודיעו לבנים שבשכבה שעוזבים את הלימודים ונרתמים לעזרת המשפחה בחיפושים. בכיתי, התחננתי להנהלה ולמורים. אז מה אם אנחנו בנות? גם אנחנו יכולות לעזור בחיפושים. ישבתי בכיתה אכולת לב, ללא ריכוז, מעופפת, עם מיליון ואחת מחשבות דמיוניות – היכן שרון נמצא?

"כששמעתי על השמועה שכנראה שרון התאבד באותו הזמן, גם ראיתי את שרון בפעם הראשונה בתמונה המפורסמת. רציתי לצעוק – איך איך אפשר להאשים אדם כזה תמים עם פרצוף שטוף בשמחת חיים? התמונה של שרון אומרת הכל, והמציאות העכשווית מוכיחה לאותם אלו האנשים שהאמת היא ששרון שטוף בשמחת חיים שהוא נחטף ונרצח בידי חלאות אדם. באמת באמת שרציתי לעזור. אך הרגשתי בודדה בין האנשים. אני לא הבת של ראש הממשלה ולא נערה עם חוש קסם ושכנוע שיכולה להקסים משהו ולעשות מה שאני מבקשת.

"אני מרגישה מאוד רע עם עצמי. וכמו שאתם שואלים, למה? למה דווקא שרון? למה זה מגיע לו? ולמה מגיע לכם לסבול? גם אני שואלת. למה דווקא זה מגיע לשרון ולכם, ולמה מגיע לי הכאב. גם לי כואב, כמעט באותה המידה שלכם כואב. זו הפעם הראשונה שאני פתוחה וגלויה בנושאים שכואבים לי"

"אבל אני נשבעת שאת שביכולתי לעשות עשיתי.  אחרי העצרת בבית הספר, שנאתי את עצמי מאוד. והחלטתי לכתוב מכתב לראש הממשלה. מכתב שמיניסטים. ישבתי שעון עם אמי שעזרה לי בסגנון וכתבתי את כל מה שהיה טמון בליבי. המכתב יצא חריף עם איומים של החזרת צווי גיוס ואף שביתת רעב. אך לצערי הרב התגובה של השמיניסטים אומנם הראתה התעניינות רבה ושיתוף פעולה, אך הסתייגות וגיחוך קטן על האיומים הנ"ל. לא נכנעתי וניסחתי מכתב טיפה יותר קל.

"שלומי (אח של שרון אדרי) איתך התייעצתי לגבי המכתב. הרגשתי לא בנוח, הרגשתי שאני כבר יותר מידי מציקה לך. גם כשביקשת לבוא ולשבת עם אימך חנה, ולדבר איתה להקל קצת על ליבה, דיברתי איתך בבושת פנים והרגשתי את עצמי טיפשה שמזמינה את עצמי למקומות שאני לא רצויה בהם. ושלהועיל אני ממש לא יועיל. אני מקווה מאוד שזה לא ככה, שלא הייתי טרחה עליכם ושבמידה מסוימת עזרתי לכם.

"שלומי תבין שכשהיית אצלי בבית, יכולת בעצמך לראות שבמשפחתי הייתה לי תמיכה ועידוד רב בנושא. אך הייתי צריכה בכל זאת להציק לך כי אתה בתור אחיו הכרת את הנושא יותר.  רציתי להרגיש לצאת יחד עם הציבור הרחב לעצרות מול הכנסת ומול הקריה. כבר הכנתי את האנשים בהודעה שכאשר תהיה עצרת הם יגיעו ואמנם הייתה הסכמה, אך הדברים ריחפו באוויר. הייתי חלשה וללא תמיכה ועזרה מהציבור.

"אני מרגישה מאוד רע עם עצמי. וכמו שאתם שואלים, למה? למה דווקא שרון? למה זה מגיע לו? ולמה מגיע לכם לסבול? גם אני שואלת. למה דווקא זה מגיע לשרון ולכם, ולמה מגיע לי הכאב. גם לי כואב, כמעט באותה המידה שלכם כואב. זו הפעם הראשונה שאני פתוחה וגלויה בנושאים שכואבים לי, זה מוזר לי שאני עכשיו יושבת עם עצמי ושופכת את ליבי, את רגשותיי בדף שבסופו של דבר אני אמסור לכם אותו. אך הכאב גדול שהוא כבר פרץ את המחסום רגשותיי וכל מה שנותר לי  הוא לשבת ולכתוב. המכתב יעזור? ממש לא. במקום לרשום מכתב עידוד אני כותבת לכם על הרגשות שלי. שלא אמורים לעניין אף אחד.
זה הרי לא יחזיר את הגלגל לאחור. שרון כבר לא ישוב. הרגשתי מחויבות לכתוב לכם מכתב זה כאות הזדהות, שתדעו שאני תמיד אבל תמיד לרשותכם ותמיד אהיה לצידכם".

"כשהיו לי את הרגעים הרגשתי שזהו, שרון כבר לא בחיים. התחלתי ממש כמו מפגרת להאמין שבסרטי הבדיון שבאמת רוחות רפאים יכולות לתקשר עם בני אדם והתפללתי שלפחות אם שרון לא בחיים אז שיופיע בחדרי ויגיד לי היכן הוא ומה קורה איתו. הרהרתי רבות למה אכפת לי ולמה כאבכם הוא כאבי. כי שרון הוא אחי"

זהו היה מכתבה הראשון של גלית בן שטרית ז"ל. אך היא לא הפסיקה לכתוב עוד מכתבים. בעיקר בתקופות שרבים מהאנשים היו מגיעים לתמוך במשפחה ולתת להם כוח.

"הבית עכשיו מלא באנשים שתמכו, תומכים ויתמכו גם בחודש ובחודשים הקרובים", כתבה גלית, "מאמינה אני שהבית יהיה כך לפחות במחצית השנה הראשונה. אך זה לא אותו הדבר. תמיד שרון יחסר. תמיד. את החסר כבר לעולם לא יהיה ניתן להשיב.

"וכדרך הטבע, גם לתומכים בכם כעת יש משפחה, עיסוקים וכו' ואז הבדידות ורגעי הזיכרון ישובו להציק לכם. אך אני שאיפתי במעמקי ליבי, להיות עמכם תמיד. לאורך כל הדרך. חשבתי גם לזכות לראות את שרון מעבר לתמונות ולא רק בתמונות. כשישבתי ב'פנינת תמר' ביום הולדתו ה-21.  הסרט הוקרן ואיתו גם ברז הדמעות ששטף את פניי.

"התפללתי מהרגע שחנה (אמא של שרון) הודיעה לי בטלפון של יום שישי הקבוע, בכל יום שישי לקחתי על עצמי לעצור את הכל ולהרים טלפון ולשאול מה קורה. למרות שידעתי שכלום לא קורה, בירכתי בשבת שלום את חנה ובתקווה שב"ה יהיה בסדר. מהרגע הראשון שחנה הודיעה לי שב-6.4 עורכים לשרון מסיבת יום הולדת התפללתי שכשאני יגיע לאולם הכל יהפוך לחלום רע שהסתיים, וששרון יכנס לאולם כאילו לא היה כלום.

"היו לי תקוות לראות אתכם יושבים עם שרון ומספרים לו על התלאות, צוחקים איתו, מנשקים ומחבקים אותו בים של אהבה. ושרון מרגיש אתכם ואומר לכם 'מספיק אני בסדר'. בטח נראה לכם מוזר, משונה מי אני בכלל, סתם נערה בגיל השמונה עשרה שמחפשת להעביר את הזמן ולהפיג את השעמום. אני בכלל יכולה לתרום לכם במשהו? אולי בכלל אני סתם מעמיסה.

"באמת אין לי מושג  מה פתאום אכפת לי כל כך. אני לא מכירה אתכם, אין לי שום קשר אליכם ומה פתאום לא הצלחתי להירדם בלילה ולחשוב במה כבר אני יכולה לתרום ולעזור. הייתי בוכה לאלוהים ושואלת אותו למה למה הוא לא עוזר לנו ומחזיר את שרון. טוב לו? רע לו? קר לו הוא לא בריא, חי או מת?

"כשהיו לי את הרגעים הרגשתי שזהו, שרון כבר לא בחיים. התחלתי ממש כמו מפגרת להאמין שבסרטי הבדיון שבאמת רוחות רפאים יכולות לתקשר עם בני אדם והתפללתי שלפחות אם שרון לא בחיים אז שיופיע בחדרי ויגיד לי היכן הוא ומה קורה איתו. הרהרתי רבות למה אכפת לי ולמה כאבכם הוא כאבי. כי שרון הוא אחי.

"כן. כך כתבתי במכתב לראש הממשלה. 'שרון הוא אחד מאיתנו ודם מדמנו' שרון נמצא ב-10.4 בעוד תמונתו המפורסמת תלויה עם הסטיקר 'בעידן השלון החזירו את אדרי שלום' על דלת המקרר שבביתי. שרון הובא למנוחת עולמים ב-13.4 התשובה מלשכת ראש הממשלה נכתבה ב-8.4 והגיעה אליי ב-14.4. רציתי לדבר ביום שישי עם חנה ולהגיד לה, כל הכבוד לה ולכם ואחיו על ההשקעה של יום הולדתו של שרון הערב. היה מרגש ביותר ורואים שההשקעה הייתה מעומק הלב. אך לצערי כבר היה מאוחר ובחדשות ראיתי אתכם בוכים. ליבי נקרע יחד איתכם.  

"משפחה יקרה כל שנותר לומר שלא תדעו עוד צער. תנוחמו מין השמיים ותיזכרו תמיד הכאב גדול מנשוא אך את הדרך צריכים להמשיך. חייבים להמשיך ולחיות את יום המחר. לרשותכם תמיד".

המכתבים האלו אומנם נחשפו השבוע, ברגע שמשפחתה לא ציפתה לו. אך הם הפכו בין רגע לנחמה, לרגע שבו גלית זכרה לברכה הצליחה להעביר להם מסר שהחיים ממשיכים, שחייב להמשיך ולחיות את המחר.

ביום שלישי השבוע נערכה אזכרתה. משפחתה קמה מהשבעה וחיכו לה עשרות תושבים שמילאו את אולם האזכרה בסיפורים מרגשים וקורעי לב. על עשייתה של גלית, על תרומתה, על המסירות שהייתה לה, לקדם, להניע וליזום. על האישה שהייתה, על הלב הגדול והנתינה שהייתה מנת חלקה. יהי זכרה ברוך.

החברים והמשפחה נפרדים

חבריה, בני משפחה ואנשים הכי קרובים לגלית בן שטרית ז"ל כתבו לה, על רגעיה האחרונים, על כמה היא הייתה משמעותית, מעוררת השראה, אישה שכל מה שהיא נגעה בו, הפך לזהב

כרמית עמר, אחותה של גלית ז"ל

"ממעמקים קראתי אליך בואי אליי בשובך יחזור שוב האור בעיניי" אינני יודעת מהיכן להתחיל היית כל העולם עבורי, אמא, אחות, חברה ומנטורית. תמיד ידעת לתת את העצה וההכוונה הכי טובה.

גלית

נשמה שלי, נוף שלי, חברתי ואחותי הטובה – את מלאכית. לכתך הייתה בקצב שלך הייחודי לך, חיכית שכולנו נגיע נאמר שמע ישראל ננשק אותך כמו שלגיה וכשהשלמת משימתך, הופיע על המסך ובישר לנו שאינך איתנו עוד. תודה על כל מה שהענקת לי, לימדת אותי ולקחת אותנו תחת חסותך וכנפייך המלטפות. זכיתי לגדול לצד אישה חכמה אהובה, יפה ואצילית. מהיותי קטנה, היית מודל לחיקוי עבורי לימדת אותי לחייך, לרקוד, לשמוח בכל מצב וזכיתי להתבגר לצידך. חודש אפריל מאי הוא חודש חגיגות ימי ההולדת שלך, שלי של אורנה ומוריה ועכשיו 7.4.23 הוא היום בו חצי מהנשמה שלי עזבה את העולם ולא תשוב עוד. סליחה אם לא הספקתי לומר כמה אני אוהבת ומעריכה אותך. כמה נישקתי, ליטפתי, הרחתי אותך ואת כהרגלך נראית כמו שלגיה כמה כוחות נפשיים, אצילית וזכה. תמיד התגאיתי לומר 'זו אחותי' ולעולם לא אפסיק להעריץ אותך. העיניים שלי לעד יאירו כשאדבר עלייך ואתגאה בדבר המדהים הזה שהוא אחותי גלית. את בתוכי בנשמתי נצורה וחרוטה תמיד .

היית בשבילי ובשביל ילדיי עמוד להישען עליו. דאגת, תמכת ושמרת. אני בטוחה שעכשיו את שומרת עלינו מלמעלה כי זו הוויתך והיותך. ידעת לאהוב, לחיות ואהבת את מה שהחיים נתנו לך. אינני מעקלת ולא מבינה למה? מתקשה לקבל את רוע הגזרה. כמה חלל השארת. משמרת מלכי שמיים מלווים אותך שם, עולמנו היה עולמך, חיינו היו חייך. נוחי בשלום אהובת ליבנו".

מוריה דר, אחותה של גלית:

"ארשום כמה מילים אבל זה כאין וכאפס לתאר אותך. אחותי, אמא שנייה שלי, אשת סודי, החברה הכי טובה – לא פשוט לדבר עליך בלשון עבר. גמילות חסדים, כיבוד הורים, הכנסת אורחים ודרך ארץ היו נר לרגלייך ויתרת על עצמך לטובת הכלל, היו לנו הרבה תוכניות לעשות ביחד אבל לאלוהים היו תוכניות אחרות בשבילך/בשבילנו (ככה אנחנו אגואיסטים לגבייך כי מי יכול לנהל את החיים בלעדייך).

הידיים הטובות שהיו מכינות לנו רק דברים טובים, הפה החריף שתמיד דיבר בשבילנו השמחה, הריקודים וימי הקריוקי שאהבת, הטלפון שזמין גם בשעות החשכה, איחוד המשפחה גם הגרעינית וגם המורחבת היו בסדר העדיפויות שלך ודלת הבית שתמיד תמיד פתוחה. חוק חיוך חובה היה בכניסה לביתך כי מי יכול לראות אותך ולא לחייך? אפילו בימייך האחרונים למרות הסבל חשבת עלינו ונתת לנו שבוע לנסות אולי לעכל שלא יהיה פתאומי ואז כולם יהיו הרבה יותר שבורים. אגלה לך סוד אנחנו שבורים מאוד גם ככה אשתדל להמשיך את המסורת שלך ואת הדרך שלך. ואספר לרום שלי איזה דודה מיוחדת במינה הייתה לו שעוד בבטן דיברה ואהבה אותו. 07.04.2023 ינצר בליבי לעד. היום בו הלב השלם שלי נחצה ועלה איתך. בטוחה שאת יושבת עם הסבים והסבתות שלנו שכל כך אהבת, דאגת וסעדת אותם עד לשעתם האחרונה אוהבת אותך אחותי. לנצח תהיי לצידי ובדרכי. וניפגש בסוף את יודעת".

תמי אדרי, חברתה של גלית

"גלית חברה יקרה, תמיד עם חיוך מאיר בפנים, ועיניים טובות ומחייכות. הלב הענק והרחב שלה…לא קיים עוד דבר כזה. תמיד עסוקה בלארח, אלופה בבישולים, ותמיד תמיד תמצא זמן כדי שנקיים עוד איזה מפגש כיתתי כזה או אחר. זכיתי להכיר אותך חברה יקרה, וזכיתי להכיר אישה ואמא לביאה. כל מה שצריך לילדים, נלחמת ודורשת.. לא מוותרת. ואת שלומי בעלך תמיד מפנקת. כיבוד הורים היה נר לרגלך, את פשוט ראויה להערצה וחיקוי. לכתך קשה לנו מאוד, לחברות וכמובן לבני המשפחה. את היית הדבק המחבר אם זה בין החברות, או במשפחה. מתפללת שמשמיים תתני לנו כוח ותנחי אותנו כדי שנמשיך להיות מאוחדים כמו שרצית תמיד. אני יודעת שזה יהיה קשה וצולע…כי את הדבק שמחבר ביננו. חברה את כבר חסרה.. אוהבת לעולמים".

יערית סוויסה, חברת ילדות ועד היום

"גלית הייתה האמא של כולנו כבר מילדות ועד היום, כל הוויתה ואמות מידותיה בעולם הזה היו כיבוד הורים, נתינה, גמילות חסדים, עזרה לזולת ותמיכה במשפחה וחברים סבים וסבתות, הורים ואחיות, ילדים ובעל לכולם דאגה במסירות נפש, אהבה מאוד את המטבח ולפנק במטעמים מעשה ידיה ולארח תמיד בחיוך ומכל הלב.
״זה משמח אותי״ הייתה אומרת.. מקרה אחד מבין כל שנות חברות כדי להבין כמה מיוחדת הייתה
לפני 6 שנים היה פדיון הבן לאחיין שלי. לקחתי על עצמי להכין את הסעודה והתחלתי להכין פריקסה, בשלב מסוים כנראה מהתרגשות משהו עם הבצק לא הסתדר לי בטיגון מיד חייגתי לגלית ומסבירה לה שאני תוך כדי הכנות ותיכף יגיעו האורחים ולא יודעת מה עושים- הסבירה לי מה לעשות וסיימנו את השיחה, גלית הייתה בעבודה ברגע שוחחנו – אחרי מס׳ דק׳ מתקשרת אליי ואומרת לי שהיא בדרך חזרה לבית שמש לעזור לי, הגיעה לבית שלי, לקחה פיקוד על הבצק תוך כדי שהיא מטפלת בבצק אני משתפת אותה לראשונה שאמא שלי חולה ולכן אני זו שלקחתי פיקוד להכין את הסעודה והתחלתי לפרוץ בבכי.
התגובה שלה הייתה ״אני הרגשתי שמשהו לא בסדר בשיחה והרגשתי צורך לעזוב את הכל במשרד ופשוט להגיע אלייך״ ולא ידעה להסביר את ההרגשה הזו אבל זה מה שהיה מיוחד בקשר שלנו שגם מבלי לדבר הרגשנו אחת את השנייה, חברות אמת שהפכה למשפחה לכל דבר!!! לא רק שהכינה פריקסה הספיקה להכין גם ספינג׳ , לכי תתארגני בשקט אני פה. תמיד הראשונה להיות בזמנים טובים ומשמחים וברגעי משבר וחולי… תמיד שם לתת מעצמה ולעזור. רוצה שידעו כולם שהיא הייתה צדיקה!!! כולנו כואבים את לכתה הפתאומי, כבר מתגעגעת אליה והיא תחסר לנו מאוד!! לב טהור ברא לה אלוקים וככה נקי וטהור החזירה אותו לבורא עולם. אוהבת אותך ולנצח תהיי חרוטה בליבי".

שלומי בן שטרית, בעלה של גלית

"אשת חייל מי ימצא. אני מצאתי.

לא מאמין למה שאני עושה כרגע שאני מדבר עליך בלשון עבר. לעולם לא כתבתי לך. תמיד אמרתי לך כול מה שיש לי מול עיניך המבריקות מאושר, כמה יפה את, ענווה. תמיד אמרת לי שאתה עושה מעשה טוב ועוזר לי ולבניי משפחתי. זה משמח את ליבי ולכן תמיד שאמרתי דיי או אין לי כוח אני עייף, תמיד המבט שלך ריכך לי את הלב וכמובן שהייתי מבצע את מבוקשך בלי היסוס בכול שעה גם בשעות הקטנות של הלילה. כמה דאגת ללידור, מאור וטוהר לא אשכח בכל שעה בכל זמן נתון וחס וחלילה שהם ילכו לישון רעבים או כל דבר אחר שלא יחסר להם כלום. גלגולה שלי, כך תמיד קראתי לך. לעולם לא אשכח את יופייך וחיוך פניך, לא מאמין שלא אחבק אותך ואנשק אותך. ואת ריח גופך שהייתי תמיד ניצמד בכדי לחבק ולהריח לעולם לא אשכח את זיו פניך. גלגולה שלי

מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה עד יומי האחרון. לא אשכח אותך. נאמן לדרכך ומבטיח שאשמור על ילדינו ואחנך אותם בדיוק כמו שאת רצית. מתגעגע ולעולם תישארי בליבי".