לפני יותר מעשור, הרבה ילדים הרגישו שהייעוד שלהם הוא ללמוד משחק. הם אהבו להיות במרכז העניינים בכל מקום, לשיר ולרקוד, לדבר או להצחיק וברגעים האלה התחושה הייתה כאילו הם על גג העולם. תמיד מחייכים, בולטים ואי אפשר היה לפספס אותם. כינו אותם "פלפלים", "היפראקטיביים", "מלאי שמחת חיים ואופי" אך כשהגיע הרגע לבחור בקריירת משחק שתואמת את מי שהם, הם לא קיבלו אהדה גדולה מהסביבה. "אין בזה פרנסה, תוותרו", אמרו, "תחפשו ללמוד מקצוע אמיתי", המשיכו. כי כל מה שהיה חשוב בימים ההם היא לא ההגשמה או הצמיחה, אלא איך יגיע הכסף בסוף היום הביתה.

"כילדה אהבתי להיות על במה. שרתי, רקדתי ובכל טקס זיכרון לקחתי חלק. כשהייתי בכיתה י"ב, במסיבת הסיום, ברגע האחרון החלטתי לעלות לקטע סטנד אפ שהכנתי ממש מהר. כשירדתי מהבמה, הרגשתי משהו אחר והבנתי שאני חווה חוויה שאני לא מבינה. עד אז עוד לא ידעתי להגדיר מה זו המשיכה הגדולה שיש לי לבמה"

הדר בן חמו (41), במאית ושחקנית יוצרת ממושב מחסיה, מספרת שתחילת הדרך שלה הייתה בדיוק כך. "כילדה אהבתי להיות על במה. שרתי, רקדתי ובכל טקס זיכרון לקחתי חלק", נזכרת בהתרגשות, "כשהייתי בכיתה י"ב, במסיבת הסיום, ברגע האחרון החלטתי לעלות לקטע סטנד אפ שהכנתי ממש מהר. עמדתי מול הקהל והם נקרעו מצחוק. כשירדתי מהבמה, הרגשתי משהו אחר והבנתי שאני חווה חוויה שאני לא מבינה. עד אז עוד לא ידעתי להגדיר מה זו המשיכה הגדולה שיש לי לבמה. ביום שלמחרת הגיעו כל מיני אנשים להורים שלי ואמרו להם, 'הילדה שלך שחקנית' ואז הבנתי שיש הגדרה לכל מה שאני אוהבת".

ואז נרשמת מהר ללימודי משחק?
היא מצחקקת בחביבות, "לא. אחרי שהבנתי מי אני ומה אני בעולם, הבנתי גם שאני רוצה לשמור על הערכים הדתיים שלי ולכן לא יכולתי להשתלב במשחק. אז הלכתי ללמוד להיות גננת", היא צוחקת, "חשבתי שבגן יהיה לי את כל מה שאני צריכה, קהל ילדים קבוע, קירות שאקשט כתפאורה, בימוי מסיבות, תאטרון בובות, אשיר וארקוד לילדים וככה אני אגשים את עצמי. אז התחלתי ללמוד ובשנה השנייה חברה התקשרה ואמרה לי בנחישות שבמכללת אמונה בירושלים מלמדים תיאטרון לנשים. אמרתי לה רגע, אני בשנה השנייה לתואר, היא אמרה תתקשרי עכשיו ותעשי אודישן. זה קטע, לא ממש היינו בקשר וכשהיא אמרה לי את זה התרגשתי, הבטן שלי התהפכה. הייתי חייבת להתקשר. וזהו. קבעתי פגישה, הגעתי לשם, עשיתי אודישן והכל בידיעה שאהיה מורה לתיאטרון".

למה? לא רצית להיות שחקנית?
"רציתי, אבל בגלל שאני דתייה וההלכה אומרת שאי אפשר לשחק או לשיר מול גברים, חשבתי ללכת לכיוון ההוראה. כשסיימתי את לימודי התיאטרון הבנתי שאני רוצה לשחק ולהופיע ולא היה אכפת לי איפה".

"בשנה השנייה חברה התקשרה ואמרה לי בנחישות שבמכללת אמונה בירושלים מלמדים תיאטרון לנשים. אמרתי לה רגע, אני בשנה השנייה לתואר, היא אמרה תתקשרי עכשיו ותעשי אודישן. זה קטע, לא ממש היינו בקשר וכשהיא אמרה לי את זה התרגשתי, הבטן שלי התהפכה. הייתי חייבת להתקשר. וזהו. קבעתי פגישה, הגעתי לשם ועשיתי אודישן"

בן חמו נזכרת שהיא ואורטל, חברה ללימודים חשבו לעשות הצגה. "עבדנו על הצגה כל שבוע ולא חשבנו אם מישהו יראה אותה או לא. פשוט רצינו לכתוב ולעשות כי היה לנו צורך". שתי הבנות הנחושות היו אז בשנות ה-20 כשהחליטו להרים את הרעיון של ההצגות שכתבו בדירתן. הן שכרו אולם והריצו את הרעיון. "כל ירושלים הייתה מלאה במודעות עם השם של ההצגה שלנו, ושם לראשונה כתבנו 'לנשים בלבד'. היה המון שיח על זה, והאולם היה מפוצץ. למחרת בבוקר התקשרו לראיין אותנו מכל מיני ערוצי תקשורת, ניסו להבין איך אנחנו מקיימות הצגה ולא נותנות לגברים להיכנס. זה עשה טוב. מאז הרבה יוצרות דתיות יצרו הצגות למגזר וזה גדל והתפתח. זו הייתה בשורה לציבור הדתי ולכל מי שלומדת משחק או למדה ולא ידעה איך היא מגשימה את עצמה בתוך זה".

כך בעצם נולד המיזם הראשון שלה – "תיאטרון שחרית", שהיה מתנייד ממקום למקום. הן היו מקיימות הצגות פתוחות לנשים בלבד באולמות תיאטרון או שהיו מזמינים אותן לאירועים שונים. כבר 14 שנים שהיא מנהלת את התיאטרון ומרגישה עם זה מדהים. "הרגשנו שכל הצגה שלנו היא כמו תפילה. זו הצגה שנשים בכו וצחקו במקביל, בכל זאת זו הייתה הצגה על הרווקות, 'בעצב תצאי עם בנים' כך קראנו לה. ודרכה הצלחנו להביא המון אהבה ושמחה ועשינו לאותן נשים תרפיה בלי להתכוון, מאז יצרנו עוד הצגות שרצות ברחבי הארץ בנושאים שונים".

יוצרת חיבורים

בזכות ההצגות שהן הרימו והקונספט החדש שנולד, יצאו המון הצגות של יוצרים שייצרו תרבות יהודית, "כמו נתן גושן, שיש לו שיר עם ישי ריבו. אותו הדבר גם לגבי הצגה. ברגע שאנחנו מחברים אותה לתורה אוטומטית היא נכללת תחת קטגוריה של תרבות יהודית. ולא משנה אם הוא יוצר דתי או לא. היום, אחרי המון שנים, אפשר להגיד שיש הצגות והופעות למגזר הדתי. שזה לא היה", היא מסבירה, "ומלבד זה, היה עוד משהו שהיה חסר ליוצרים, חיבורים אחד עם השנייה. היה עניין שכל אחד היה עובד בנפרד. אני למשל, יוצרת דתייה עולה לבמה ואחרי עולות עוד שתי נשים אחרות, ואנחנו לא מחליפות מילה. אין תקשורת. בתוך התרבות היהודית הרבה אנשי מקצוע הם מאוד בודדים, עובדים לבד בשתי ידיים וזה מאוד מעייף. אז כשבן אדם עסוק, קשה לו לראות את הבן אדם השני. זה הגיוני. לכן חשבתי להקים מקום שיאפשר לכולם להכיר ולהפיג את הבדידות בין היוצרים".

"'יוצרים חיבור' נולד מתוך הבדידות של היוצרים בתרבות היהודית והמטרה שלו לחבר בין כולם דרך מפגשים. "כשהתחלתי לעבוד על המיזם הצטרפה אליי השחקנית רוני נגר ועזרה המון בהקמה שלו"

היא מספרת שתחילה הוקמה קבוצת ווטסאפ, "הקימו אותה עמי חניא ורעות שמבה ובתוכה התאגדו הרבה מאוד אמנים. זאת קבוצה שמאוד עוזרת אחד לשנייה. הייחוד של הקבוצה, זה שהיא קבוצה מפרגנת גם לשאלה הכי קטנה בשנייה תהיה שם תשובה וכך העבודה נהיית יותר קלה". אבל זה לא הספיק. כשנגיף הקורונה הגיע, ההופעות פסקו והבדידות הייתה חזקה אף יותר. "אחרי שהסתיימה הקורונה, עלה הרצון להיפגש, הם הגיעו אליי הביתה ועשינו את המפגש הראשון. אנשים הגיעו מרחוק, ובהתחלה היה להם קשה להיפתח ולהיקשר לאנשים אחרים שהגיעו. אבל ככל שהזמן חלף, הם השתחררו, התלהבו ונהנו. ממש התגברו על הפחדים שלהם. קראתי לפרויקט הזה 'יוצרים חיבור' כי בערב הראשוני והמיוחד הזה יצרנו חיבור בין שחקנים שמרגישים בודדים בעולם הזה".

בית הספר למשחק:
"לילה אחד חלמתי שאני פותחת בית ספר למשחק. קמתי בבוקר וסיפרתי את זה לעוז בעלי, והוא אמר לי לכי על זה. תוך שבוע הרמתי בית ספר", משתפת בהתרגשות. "היום יש לנו הרבה מאוד תלמידים, מבוגרים, נוער וילדים"

גם בעולם החילוני זה כך?
"לאומן חילוני יש רשת תמיכה רחבה החל מסוכן והתגלות בערוצים שונים. באמנות הדתית האמן יותר לבד. כל אמן הוא גם שחקן, גם במאי, גם מפיק וגם איש שיווק. כל המכלול הזה מגדיר אותו. ההצלחה האמנותית שלנו תלויה גם באישיות שלנו, לא רק ביכולת ליצור אמנות. שחקן בעולם החילוני משחק. במאי מביים. יש תקציב לאנשי מקצוע, יש איזו רשת בטחון ששומרת עליך. באומנות הדתית אתה עושה הכל לבד. זה לגמרי להיות  חשוף".

למה זה ככה?
"כי זו הבעיה במגזר שלנו. התרבות היהודית היא תחום שלא מפותח בישראל כל כך. אנחנו אפילו לא חלק ממשרד התרבות בהגדרה, אלא תחת האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך. אין לנו מקום מכובד שמיועד ליוצרי תרבות יהודית, אין לנו תקציב. הכל מהכסף שלנו ותיאטרון זה לא רווחי. כי לשכור אולם, תאורה, הגברה, מפיקה וכו' עולה הרבה כסף ככה שבסוף יוצא שעובדת הבמה מרוויחה יותר ממני. הבימה למשל ממומנת על ידי המדינה".

פנית לתיאטרון מסוים והוא סירב?
"כן, ניסיתי לפנות לכמה, והם לא הסכימו שהקהל יהיה לנשים בלבד. הם רצו שהכניסה תהיה לכולם. כי זו הדרת לגברים. במקום לתת ביטוי לנשים יוצרות אז הם מסרסים אותנו. יש כאן נקודת כאב של אלפי אמנים בישראל שאין להם שום מקום שדואג להם ונותן להם עזרה ומאפשר להם להופיע. ואז מה שקורה זה שרוב ההצגות הן מאוד מעניינות כי התוכן מעולה אבל הן עניות, כי אין תקציב. אני לא יכולה לקחת מעצבת תלבושות ותפאורה, אלא צריכה לעשות הכל בעצמי".

אמרת שמשרד החינוך אחראי על התרבות היהודית, מה הם נותנים?
"משרד החינוך נותן בכל שנה את פרס החינוך ליצירה היהודית. הם נותנים קצת כסף במעמד הפרס, אבל בעיקר הכרה".

"'יוצרים חיבור' נולד מתוך הבדידות של היוצרים בתרבות היהודית והמטרה שלו לחבר בין כולם דרך מפגשים. "כשהתחלתי לעבוד על המיזם הצטרפה אליי השחקנית רוני נגר ועזרה המון בהקמה שלו".

מה השלב הבא?
"הרצון הוא להתחבר לאגף לתרבות יהודית ולהרחיב את המפגשים לכמה פעמים בשנה. אני מאמינה שאם המיזם ירוץ שנה-שנתיים תקום אגודה של אמנים דתיים כמו שיש גם אצל החילונים (שח"ם) ואז יהיה יותר קל לדאוג לתקציבים ולבית רגשי לאמנים".

חולמת ומגשימה
בן חמו ממשיכה בעשייה והפעם היא החליטה לפתוח בית ספר למשחק בעיר בית שמש. "לילה אחד חלמתי שאני פותחת בית ספר למשחק. קמתי בבוקר וסיפרתי את זה לעוז בעלי, והוא אמר לי לכי על זה. תוך שבוע הרמתי בית ספר", משתפת בהתרגשות.

איך? למה? כמה?
"ידעתי בדיוק מה אני רוצה שיהיה בבית הספר ותוך כדי מיתוג, התחלתי לחפש תלמידים שרוצים ללמוד תיאטרון. התחלתי ממש בקטן, זה נפתח בתקופה שאנשים לא היו אוהבים לצרוך תרבות בבית שמש והיו עולים יותר לירושלים. ולמרות זאת המשכתי בתושייה להקים את בית הספר. הוא ממוקם במרכזים הקהילתיים בבית שמש, בפסגות השבע ובגוונים".

"בית הספר למשחק הולך להתרחב שנה הבאה. בקורונה גיליתי את הצורך בקבוצה לבני הגיל השלישי וקבוצה לאנשים בעלי מוגבלויות שנקראת  'עכשיו תורי'. זו תהיה קבוצת תיאטרון שישחקו בה על אותה במה אנשים עם מוגבלויות ובלי מוגבלויות"

למה דווקא בית ספר?
"זה התחיל במקום שאין בו תרבות ומשנה לשנה גדלנו והבנו שיש פה צורך כזה. רציתי להביא מענה לילדים ועם הזמן הצורך גדל, הנוער רצה להשתלב, המבוגרים גם. וככה לאט לאט גדלנו. היום אני מלמדת שם וגם אחותי מזי".

מה קורה היום בבית הספר למשחק?
"היום יש לנו הרבה מאוד תלמידים, מבוגרים, נוער וילדים. פתחנו את תיאטרון בית שמש, קבוצה של מבוגרים, קבוצה ייצוגית, השחקן נתי רביץ הצטרף אלינו והוא מלמד יחד איתי  בבית הספר. עם השנים הרבה אמנים מגיעים לכאן ללמד, כמו: ג'וי ריג'ר, נטע שפיגלמן, משה קפטן הבמאי הכי גדול בישראל ורבים אחרים. מתארחים אצלנו האמנים הטובים בארץ, יפית אסולין, נעמי לבוב, משה אשכנזי, שרה פון שוורצר, יניב הלפגוט ועוד".

וואו. כל המי ומו.
כן. הרבה מכירים אותנו שזה קטע. האמנים מתל אביב חושבים שהם מגיעים לפריפריה וחוזרים הביתה נרגשים מהמקצועיות והרמה של התלמידים, מדברים עלינו. שזה מאוד מרגש אותי כי זה אומר שאנחנו מצליחים ליישר קו עם הרמה הארצית ושהעבודה הקשה של כולנו  שווה, זו לא רק בית שמש הקטנה זו בית שמש בתפארתה".

משהו חדש יתפתח השנה בבית הספר?
"כן! בית הספר למשחק הולך להתרחב שנה הבאה. בקורונה גיליתי את הצורך בקבוצה לבני הגיל השלישי וקבוצה לאנשים בעלי מוגבלויות שנקראת  'עכשיו תורי'. זו תהיה קבוצת תיאטרון שישחקו בה על אותה במה אנשים עם מוגבלויות ובלי מוגבלויות. כמובן שאנחנו גם מתכננים להרחיב את כל מה שקיים כבר: להגדיל את קבוצת הילדים והנוער, ואת קבוצות הייצוגיות שלנו ולהגיע לעוד קהלים. ודבר נוסף, אנחנו הולכים לפתוח קורס משחק לנשים מרגש, שהרעיון הוא שיגיעו אליו הרבה אנשים מכל רחבי הארץ. יש למה לצפות".

איך היו תגובות מהסביבה?
"התגובות הם בדרך כלל מאוד מפרגנות, אני מרגישה שאם העשייה נעשית ממקום נקי הסביבה מזהה את זה. זה עובר באנרגיות ואז הסיפור שלך הופך להיות הסיפור של כולם. לבית הספר למשחק מגיעים תלמידים מכל הגוונים, המטרה שלנו היא להשתמש בכלים תיאטרליים כדי לגעת בנפש, לתחזק אותה ולהתחזק, אם על הדרך חלק מהתלמידים יהיו כוכבים אז סבבה. אבל זו לא מטרת העל".

מה החלום? לאן את שואפת?
"החלום הגדול שלי שיהיה בית לאמנות היהודית, לתרבות היהודית. בהקשר של בית שמש –הייתי רוצה שעכשיו, כשיש לנו היכל תרבות יעלו הרבה יצירות מקומיות, שאנשים יגיעו לבית שמש כדי  לצפות בהפקות מקור שלנו, כי יהיה שווה להם. יש לנו תלמידים מדהימים וכישרוניים בטירוף הלוואי ונצליח לתת מקום לכשרון של כל  אחד".

איפה נמצא אותך ואת המיזם בעוד 5 שנים?
"אני רואה את המיזם 'יוצרים חיבור' גדל. שאמנים ימצאו בית ומקום להניח את הראש ולקבל חיבוק. שירגישו שייכות, רשת ביטחון שתאפשר להם ולכל השחקנים אפשרות להמשיך וליצור תרבות יהודית איכותית".