מאת: בנימין אלימלך

לא ידעתי עד כמה היום-יום של הלוחמים בעזה מעניין את האזרחים במדינה. רק כשהגעתי להתרעננות בבית, עצרתי לשתות קפה באמצע הדרך ואנשים שאני לא מכיר היו שואלים אותי שאלות ומתעניינים לגבי ההתמודדות היום יומית שלנו. ופתאום הבנתי שמעניין אנשים מה היינו עושים במשך היום-יום חוץ מלהילחם.

אני נזכר בכניסה הראשונה לעזה. המ״פ כינס אותנו לאיזשהו חדר בבסיס ואומר לנו שאסור להכניס טלפונים לחדר שלא יאזינו בטעות. הלב מתחיל לדפוק מהתרגשות, אני לוקח נשימה עמוקה, תחושת הציונות וכל הסיפורים שגדלנו עליהם מכל מלחמות ישראל מתחילים לבעבע בנו. זה קורה. אני חושב לעצמי ״כמה חיכתי לרגע הזה! סוף סוף הולכים להילחם ולחסל את חמאס אחרי כל מה שהיה ב-7.10. הולכים לשמור על המדינה היחידה שיש לנו. אני חייב להגן עלייה. למען המשפחות שלנו, ולמען כל אלו שנרצחו.

המפקד מודיע לנו שב-2 בלילה מתעוררים ויוצאים לכיוון עזה. התחלנו לארגן דברים אחרונים לפני השינה ואני ניסיתי להירדם. וכשישנים עם אלייקים בחדר, אי אפשר באמת להירדם מהר, כרגיל הוא נוחר הכי חזק בגדוד. ועד שהצלחתי להירדם, נשארה חצי שעה עד 2 בלילה. אחרי חצי שעת שינה, בקושי, קמנו… ואנחנו קמים בידיעה שהולכים היום להיכנס ולהילחם בעזה. כולנו מתעוררים אחרי לילה רווי מחשבות. אני מסתכל על החולייה שלי, חברים שלי שבחדר, הם אלה שהולכים להילחם איתי, הם אלה שישמרו לי על הגב ואני אשמור עליהם, ואומר לעצמי ״אולי לא אראה אותם יותר״ וכמובן מחשבות על היקרים לנו ״אם יקרה לי משהו אני לא רוצה שיהיו עצובים״.

"אני מסתכל על החולייה שלי, חברים שלי שבחדר, הם אלה שהולכים להילחם איתי, הם אלה שישמרו לי על הגב ואני אשמור עליהם, ואומר לעצמי – אולי לא אראה אותם יותר? וכמובן מחשבות על היקרים לנו – אם יקרה לי משהו אני לא רוצה שיהיו עצובים"

מאור הי״ד מתחיל להתלבש, שם טלק בגרביים וגוזז ציפורניים כדי שלא יהיו לו חתכים באצבעות של הרגליים, הוא אומר שזה הלקח הכי חשוב שלו ממבצע ״צוק איתן״ ואני חצי צוחק וחצי לוקח ברצינות את הטיפ הזה. הוא הולך לשירותים ושנייה לפני זורק בדיחה באוויר שגורמת לכולנו לחייך באמצע הלילה. כשהוא חוזר אל החדר, הוא מגיע עם טונות ולחמניות בשביל כל החבר׳ה, תמיד היה כוכב בקטע של לדאוג לאחרים, ואני מבין שהגיע הזמן לקום מהמיטה ולהתחיל להכין סנדוויצ׳ים. מאור, כשהיה מסדר את התיק, תמיד היה לוקח יותר משקל מכולם, אם זה אוכל, קפה, אמגזית, ציוד לכולם וכו׳ וכו׳ ותמיד כשהיינו מתווכחים איתו שלא יביא כל כך הרבה ציוד כי זה כבד הוא היה צוחק, ואומר ״הכל טוב!״ ואנחנו ידענו שסתם אנחנו מתווכחים איתו כי בסוף הוא יעשה מה שבא לו.

ולפידוס המ״פ כהרגלו תמיד ממהר, מזנק מהמיטה, עולה על מדים ותוך כדי שהוא יוצא מהחדר הוא נותן לנו פקודות, ״אלימלך (ככה קוראים לי בצבא) תארגן מפות״, ״מאור תדאג לי לקשר״, ״יוגב תדאג שכל הציוד סגור״ ואז הולך לסידורים שלו. 

יוגב שישן בשק שינה, תמיד פותח את היום שלו עם בקבוק מים לידו, מסתכל על תמונה של הילדה שלו שהשאיר בבית, ומחייך לעצמו. תמיד כשהייתי מביט בו כשהוא מסתכל על הילדה שלו זה היה גורם לי לרצות להביא ילדים. הוא היה פשוט מאוהב בה וזה היה ממיס אותנו.

בקיצור, אחרי התארגנויות, כל אחד מסדר את הציוד הפרטי שלו, קסדה, ווסט, נשק, תיק. משאירים הודעות ליקרים שלנו בקבוצות הווטצאפ המשפחתיות ״אוהב אתכם, סליחה אם פגעתי״, שאם חלילה לא נחזור לפחות ביקשתי סליחה. מכבים את הטלפון, עולים לאוטובוס, נוסעים לכיוון הגבול של עזה ופתאום באמצע הדרך, מתקשרים ללפידוס המ״פ ואומרים לו שהכניסה לעזה נדחתה.

ואנחנו מתחילים לדבר בינינו ״ברצינות? עכשיו?? זה לא יכול לקרות״ ובשנייה אחת באוטובוס עם כל ה-50 חיילים פשוט התחלנו לצחוק. איך זה קורה לנו עכשיו?! אנחנו כבר נפרדנו מכל המשפחות, איזה פאדיחות זה לחזור ולהדליק את הטלפון ולהגיד להם שבסוף נדחתה היציאה.