"אני מתגעגעת לאור שלו", אמרה בעצב ובכי מיה אלבז, זוגתו של דניאל ז"ל. "מתגעגעת לשמחת החיים שלו ורק מחכה שהוא ידביק אותי שוב בחיוך שלו. לקחו לי את החבר הכי טוב שלי, את האוויר, את הלב ואני פשוט צריכה להתמודד עם המציאות בלעדיו. אני מדמיינת אותו בכל רגע נתון בא, מתקשר ושולח הודעה. וזה פשוט לא נקלט שאין את זה יותר".
המילים של מיה מפלחות את הלב. אי אפשר לעצור את הדמעות כששומעים את התיאורים, את המחשבות ואת הרגשות שלה. אבל מיה אוספת את עצמה ומסכימה להתראיין למען דניאל ז"ל, בן זוגה שהיה בשבילה המון. ומהצד אני רואה אישה עם תעצומות נפש, ומבינה עד כמה דניאל ז"ל היה מעריץ אותה על הרגעים האלו. "זה מה שהוא היה רוצה", אמרה מיה. "הוא היה רוצה שנמשיך בחיים, נשמח, נאהב ונחייה".
איך הכרתם?
"הכרנו בקצה השני של העולם, בקוסטה ריקה בטיול של אחרי הצבא. ישר התחברנו. שמחת החיים והחיוך הרחב שלו ישר גרמו לכולם לרצות להכיר אותו ולטייל איתו. המשכנו לדבר גם בארץ ואחרי כמה חודשים נהיינו בני זוג. דניאל היה מעבר לבן זוג, הוא היה החבר הכי טוב שלי. הראשון שאתקשר אליו אם משהו קרה, ההודעה הראשונה בבוקר, ההודעה האחרונה בלילה. אני זוכרת שבדייטים הראשונים שיצאנו אמרתי לעצמי שזה פשוט הזוי שאני מרגישה שככה. כיף לי שאנחנו יוצאים.. וזה פשוט זרם. היינו צוחקים, והיה לי כיף איתו כאילו אנחנו החברים הכי טובים שנים. מה שהיה מיוחד בקשר שלנו שמעבר לזוגיות, הייתה בנינו חברות מאוד טובה".
"הייתי רוצה שיזכרו ממנו את טוב הלב, האכפתיות ושמחת החיים. שנדע להיות כולנו אנשים קצת יותר טובים כמו שדניאל היה. שנדע לחייך לעולם, לשמוח כמה שיותר, להנות מהדברים הקטנים. לדניאל הייתה מומחיות בלהנות מהדברים הכי קטנים שיש, מהאוכל שהוא אכל, מתפילה בבית כנסת, משירים, מהמשפחה"
איך היית מתארת את הזוגיות שלכם?
"הזוגיות שלנו הייתה מאוד בריאה. תמיד ידענו לחלק את הזמן גם למשפחה וחברים. דניאל ידע להקדיש זמן לכל מה שחשוב לו ולדאוג להישאר קרוב לכולם. דניאל בא מבית דתי ואני מגיעה מבית חילוני ותמיד ניסינו לגשר על הפערים. אני ודניאל מצד אחד ממש דומים בהרבה דברים, ומצד שני לפעמים זה היה פשוט מורגש שאנחנו מגיעים משני עולמות שונים. ומה שיפה בזוגיות שתמיד קיבלנו וכיבדנו אחד את השנייה. הרבה אנשים היו נמנעים מלהיכנס לזוגיות כזאת מראש, ואנחנו האמנו שבסוף האהבה תנצח ונצליח לגשר על הכל".
מה הייתם אוהבים לעשות ביחד?
"היינו אוהבים לטייל, כל הזמן חשבנו על מה היעד הבא שנטוס אליו. לפני שנה היינו בתאילנד ביחד והיה לנו הכי כיף בעולם, והיו לנו עוד הרבה מקומות שרצינו לטוס אליהם ביחד. דניאל אהב לקחת אותי למקומות יפים בארץ, בעיקר סביב בית שמש, הוא תמיד אמר שאין על האזור הזה. הלכנו למעיינות ביחד, להופעות – אין זמר שאהבנו ולא היינו בהופעה שלו. רק אצל אייל גולן היינו בערך 4 פעמים בשנה האחרונה. אהבנו ללכת למסעדות ולהזמין חצי תפריט, ללכת למשחקים של מכבי ת״א בבלומפילד ופשוט אהבנו להיות ביחד, גם אם זה סתם לראות סרט בבית.
"היינו מצחיקים אחת את השנייה תמיד", המשיכה מיה. "אפילו לא ממזמן מצאתי שהוא כתב לי באחד הפעמים: 'אני מרגיש שאני מכיר אותך כל כך טוב עד כדי כך שכל פעם שאני שולח לך עקיצה או איזו הצעה אני תמיד מנחש לפני את התשובה שלך, ואני תמיד קולע בול חחח!' אהבנו להסתבלט אחד על השנייה כל הזמן, וכמו שהוא כתב הוא תמיד ידע מה אני כבר אענה לו".
הייתם ביחד כשדניאל גויס בשבת?
"ביום שגייסו אותו היינו בנפרד, זה היה בשבת והוא היה בבית בחג השני ואני הייתי בבית שלי בראשון לציון. אבל הוא ישר הכין דברים ויצא מהבית, היה לו חשוב לעלותלתורה לפני שהוא נסע אז הוא עלה לתורה ונסע. אני יודעת שהוא רק חיכה לזה, רק חיכה שיקראו לו למילואים. לא הייתה פעם אחת שקראו לו למילואים והוא לא הלך. הוא הראשון ללכת לכל מבצע, לכל מילואים ואני בטוחה שהוא לא היסס לרגע ולא חשב פעמיים. גם שהייתי מתחננת אליו לפעמים שלא ילך, ידעתי שזה חסר סיכוי. בטוחה שהוא ידע שהוא קופץ עוד לפני שהתקשרו אליו.
"לאורך על הדרך הוא תמיד דאג להגיד שהכל בסדר, שהם בטוחים. תמיד כתב לי בשבוע הזה 'אנחנו ננצח'.. היה חשוב לו להישאר במורל גבוה. כשהוא התקשר אלי לספר שהוא יורד לעוטף עזה הצלחתי לשמוע קצת פחד בקול שלו, הוא גם אמר לי סוג של מילות פרידה וזה גרם לי לחשוב שאולי יש לו תחושה שמשהו יכול לקרות. אבל בגדול דניאל הוא לא בן אדם שפוחד, הוא תמיד חדור מטרה, אז אני חושבת שלרוב הוא לא פחד שם. לפחות אני רוצה להאמין שככה היה. אני חושבת שאם הוא פחד, זה בעיקר אם משהו חס וחלילה יקרה לאחים שלו ולקרובים שלו במלחמה, ופחות פחד עליו".
מה היית רוצה שיזכרו ממנו?
"הייתי רוצה שיזכרו ממנו את טוב הלב, האכפתיות ושמחת החיים. שנדע להיות כולנו אנשים קצת יותר טובים כמו שדניאל היה. שנדע לחייך לעולם, לשמוח כמה שיותר, להנות מהדברים הקטנים. לדניאל הייתה מומחיות בלהנות מהדברים הכי קטנים שיש, מהאוכל שהוא אכל, מתפילה בבית כנסת, משירים, מהמשפחה.. הוא התלהב מכל דבר שיש לחיים לתת, אהב את החיים, אהב את הפשטות.. וזה משהו שאני מנסה גם לקחת על עצמי ממנו. לדעת להנות פשוט ממה שיש ומהחיים עצמם, לא לחכות למשהו חיצוני גדול וחומרי.. לנסות לראות את הטוב שבכל דבר כמו שדניאל היה רואה. דניאל היה מתנדב בידידים ובנוסף בחודש האחרון גם בבית תמחוי שמחלק אוכל לפני שבת למשפחות נזקקות. אז הייתי רוצה גם שיזכרו את זה, את היכולת שלנו לתת, לתרום ולעזור".
"מתגעגעת לשתף אותו בכל דבר קטן, לשלוח לו הודעה 'הגעתי' כשאני מגיעה הביתה, ללכת איתו סתם למסעדה, לשלוח לו דברים.. השבוע צ’נדלר מחברים נפטר, זאת הייתה הסידרה שלנו תמיד היינו רואים פרקים חוזרים ביחד. והדבר הראשון שרציתי לעשות זה לשלוח לו את זה. ואז נזכרתי שהוא כבר לא פה"
מה את יכולה לספר על דניאל, דברים שאנשים לא יודעים?
"קשה למצוא משהו שלא יודעים על דניאל, כי הוא כמו ספר פתוח. הוא אהב לספר ולשתף את כולם בהכל. אבל אני בטוחה שיש צדדים שאני הכרתי בו שאחרים לא, נגיד הרבה אנשים מראייה ראשונית יכולים לחשוב שדניאל הוא הדמות הזאת שתמיד מצחיקה וקלילה, ולראות בו בעיקר את זה.. נגיד בטיול הגדול הם טסו כל הצוות של מגלן, ותמיד ששאלו את דניאל אם הוא חלק מהצוות הוא היה עונה שהוא השקימיסט. כי הוא ידע שזה מה שהם חושבים בלב והוא פשוט זרם עם זה. היה לו מאוד חשוב שאנשים יאהבו אותו בגלל מה שהוא, ולא בגלל טייטלים או כותרות. דניאל אהב לשבור כל סטיגמה אפשרית. הוא אהב שאנשים חושבים שהוא משהו אחד ומדביקים לו סטיגמה כלשהי, ואז מגלים שהוא לוחם במגלן, ושהוא עוד מיליון ואחת דברים מעבר למה שהדביקו לו בהתחלה. ובסוף הוא גרם לכולם לאהוב אותו. תמיד הייתי אומרת לו שאני לא מבינה איך יש לו חברים מכל הסוגים, גם כאלו שבחיים לא הייתי רואה את הדמיון ביניהם? איך גם האנשים שנראים שונים ממנו שנות אור ככה אוהבים אותו? זאת הייתה המומחיות של דניאל, להיות ב ד י ו ק כמו שהוא, בלי לזוז מלמטר ועדיין לגרום לכולם פשוט להעריץ אותו ולאהוב את העולם שלו".
אלו דברים דניאל היה אומר הרבה?
"הדברים שהוא היה נוטה לומר הרבה זה שהוא שמח שהוא בתקופה עמוסה, שיש לו את היכולת והזכות לעבוד עכשיו הרבה כדי שהעתיד שלו יהיה טוב. הוא תמיד אמר כמה שהוא רוצה להצליח ולבנות הכל ב2- ידיים, ותמיד ידעתי שהוא יצליח, שהוא יגיע הכי רחוק שאפשר. הוא היה הבן אדם הכי פחות עצלן שהכרתי, הוא לא ידע מה זה לנוח דקה בבית. הוא גם תמיד אמר כמה שהוא אוהב את הארץ הזאת, אפילו הייתה לו שרשרת עם תליון של ארץ ישראל. הוא תמיד אמר שאם אי פעם יקרה משהו לידו והנשק לא יהיה עליו הוא לא יסלח לעצמו. הוא תמיד אמר שאם כבר למות, אז רק ככה.. רק בשביל להגן על הארץ שלנו, שהוא כל כך אהב".
מי היה דניאל בחייו?
"דניאל היה פשוט בן אדם אהוב, אי אפשר שלא היה לאהוב אותו. בן אדם שעוזר לכולם, שמחייך לכולם, אומר שלום ומתייחס לכולם. הוא גרם לכולם להרגיש שהם החברים הכי טובים שלו.. אני זוכרת שבשבעה התקשרו אלי כמה חברים, חלקם התקשרו בוכים שלא נותנים להם לצאת לנחם, חלקם רצו לשאול לשלומי.. וכל חבר שהתקשר אמרתי לו 'וואו כמה דניאל אהב אותך הייתם החברים הכי טובים..' הרגשתי כבר כמו תקליט שבור, אבל זה באמת היה ככה! פתאום נפתחו לי העיניים לכמה אנשים אמרתי שהם היו חברים הכי טובים שלו, לכמה אנשים אמרתי שהוא אהב אותם כל כך.. וזה לא היה שקר לאף אחד מהם. הוא פשוט היה כזה. הוא היה קסם, משהו מיוחד. הבן אדם הכי מפרגן שתמיד רוצה לטובת כל חבריו, נטול אגו, נטול קנאה. בן אדם שמח, היה מחייך לכל בן אדם שהוא פוגש.. בחיים לא שמעתי אותו אומר מיה אני שונא את.. לא הייתה לו מילת שנאה בלקסיקון. וגם בסביבה שלי כולם אהבו אותו, הוא בן אדם כזה שאחרי חמש דקות של שיחה נכנס ללב.. אימהות של חברות שלי אהבו אותו אפילו, כולם ללא יוצא מן הכלל".
למה את הכי מתגעגעת?
"אני הכי מתגעגעת אליו. לנוכחות שלו בחיים שלי. קשה לי להצביע על משהו אחד כי דניאל היה חלק מאוד מאוד גדול בחיים שלי. דניאל היה קורא אותי במבט, וההפך.. וזה חסר שאין את זה. מתגעגעת לעקיצות הקטנות, לצחוקים שלנו. כל דבר שאני עושה אני מדמיינת אותו מדבר אלי וצוחק.. נגיד עשיתי בחדר שלי פינה של דניאל, עם תמונות שלו והכל ופשוט דמיינתי איך הוא מבסוט, איך הוא אומר לי 'פשש איזה תותח אני'. מתגעגעת לשתף אותו בכל דבר קטן, לשלוח לו הודעה 'הגעתי' כשאני מגיעה הביתה, ללכת איתו סתם למסעדה, לשלוח לו דברים.. השבוע צ’נדלר מחברים נפטר, זאת הייתה הסידרה שלנו תמיד היינו רואים פרקים חוזרים ביחד. והדבר הראשון שרציתי לעשות זה לשלוח לו את זה. ואז נזכרתי שהוא כבר לא פה".
מתי הייתה השיחה האחרונה שלכם?
"השיחה האחרונה שלנו הייתה באותו יום, שעה לפני שהוא נהרג. ביום ראשון שהם ירדו לעוטף עזה, הוא התקשר לספר לי ואמר שהוא אוהב אותי ותודה על כל הדאגה. כבר אז נלחצתי קצת, הרגשתי שזה סוג של מילות פרידה. אבל מאז דיברנו בהודעות והוא כל הזמן דאג לכתוב שהכל בסדר שהם במקומות בטוחים. ברביעי ביום שהוא נהרג, הוא שלח לי תמונות שהם התגלחו כולם ונשארו רק עם שפם, הוא כתב 'מי יודע מה יהיה מחר'.. בגלל שיומיים לפני אספתי תרומות לחיילים הוא אמר לי גם באותו יום שלדעתו כדאי לי להתעסק במשפחות שכולות, שלחיילים כבר יש הרבה דברים ולדעתו משפחות שכולות צריכות יותר עזרה.
"שעה לפני שהוא נהרג שלחתי לו תמונה של בצק שעשיתי הפרשת חלה, צילמתי לו את הבצק בתוך מיקסר הוא כתב: 'פשש עם היידים יעצלנית', 10 דקות אחרי זה כתבתי לו מה איתכם איפה אתם? היה שתי ווי אבל הוא לא נכנס להודעה, ומאז וי אחד. בכללי היום הזה היה מוזר. הבצק של ההפרשת חלה לא תפח, התחלתי להרגיש לא טוב אבל לא ידעתי כלום. בערך בחמש וחצי ראיתי בווינט שצוות של מגלן נטרלו מחבלים בזיקים ושהיו שם חילופי אש כבדים, לא היה כתוב שקרה משהו לכוחותינו למרות שחיפשתי בעוד אתרים.. צילמתי מסך ושאלתי אם זה הם? חשבתי שתכף הוא יענה ויספר לי איך הם הרגו מחבלים בגאווה.. ופשוט היה וי אחד עד הלילה".
"לא עיכלתי כלום. הגוף מעכל אבל המוח לא, התחלתי לרעוד והתחילו לי זרמים בכל הגוף, אבל בראש אמרתי שזה לא קרה, שתכף יגידו שזה טעות. אין סיכוי שדניאל, דניאל שלי נהרג, אין סיכוי שדווקא הוא מכולם. ישר נסעתי לבית שמש ושהגעתי התחלתי להבין שזה קרה.. ראיתי את כולם מפורקים, הבית כבר היה מלא באנשים.. עדיין דמיינתי אותו נכנס כל שניה בדלת"
מתי הודיעו לך שהוא נהרג?
"נודע לי שהוא נהרג בסביבות 12 וחצי בלילה. גיסתו התקשרה לאמא שלי וראיתי אותה יורדת בסערה, ישר הבנתי שמשהו נורא קרה. התחלתי לשאול 'אמא מה קרה?, בבקשה תגידי לי מה קרה?' היא אמרה לי שקרה לדניאל, משהו רע. שאלתי מה זה משהו רע? הוא מת? התחננתי שהיא תגיד שהוא פצוע אבל ידעתי בלב שלא. היא אמרה לי שדניאל נהרג. הרגשתי שזה לא הגיוני שזה קרה, אמרתי שאין סיכוי. זה המילים היחידות שהצלחתי להוציא מהפה. 'אין סיכוי, זה לא קרה', 'אתם סתם אומרים. זה לא קרה'. התקשרתי לגיסתו והיא גם אמרה לי 'מיה דניאל נהרג'. וצעקתי בטלפון שזה לא נכון וזה לא קרה. תמיד דמיינתי את עצמי במצב כזה מתמוטטת ישר, אבל ברגע האמת פשוט לא עיכלתי, לא עיכלתי כלום. הגוף מעכל אבל המוח לא, התחלתי לרעוד והתחילו לי זרמים בכל הגוף, אבל בראש אמרתי שזה לא קרה, שתכף יגידו שזה טעות. אין סיכוי שדניאל, דניאל שלי נהרג, אין סיכוי שדווקא הוא מכולם. ישר נסעתי לבית שמש ושהגעתי התחלתי להבין שזה קרה.. ראיתי את כולם מפורקים, הבית כבר היה מלא באנשים.. עדיין דמיינתי אותו נכנס כל שניה בדלת, או שמישהו הולך להיכנס ולהגיד שזה טעות. הייתי בהתקף חרדה ענקי אבל בעיקר לא קלטתי פשוט כלום".
נורא. איך את בימים אלו?
"בימים האלו קשה לי יותר מתמיד.. הזמן לא עושה טוב. אני מתחילה לעכל, מתחילה להבין שהוא כנראה לא יחזור, שכנראה לא ניפגש שוב.. וזה תחושה נוראית. משהו בהלם הראשוני גורם לתחושת ניתוק הרבה פעמים, כי את פשוט מרגישה שהוא במילואים והוא תכף יחזור. וכשמתחיל להתעכל שהוא לא יחזור. זו פשוט התמודדות עם החוסר אונים הכי גדול שיש. זה לא ריב, זה לא פרידה. זה לא שיש לי משהו לעשות שיחזיר אותו. אני שולחת לו הודעות אבל זה נשאר על וי אחד. הוא פשוט הלך ואין לי מה לעשות עם זה, כי לא משנה מה אעשה, גם אם אשלם כל סכום שבעולם הוא לא יחזור, וזו התחושה הכי נוראית שאפשר להרגיש.
"יש ימים שאני לא מסוגלת לצאת מהחדר", ממשיכה מיה. "ויש ימים שאני לא מסוגלת להיות לבד.. אבל מה שבעיקר מעסיק אותי כרגע זה איך להנציח אותו כמה שיותר, זאת המטרה המרכזית שלי כרגע. פתחנו עמוד לזכרו באינסטגרם – Remember_daniel_castiel וזה ממש עושה לי טוב לראות את העמוד פורח, לראות שהרבה אנשים רוצים לשמוע ולהכיר את דניאל. אז אני מנסה להתעסק בדברים האלו, אני יודעת שדניאל היה רוצה שאהיה חזקה וזה מה שאני מנסה לעשות".
אם היית שואלת אותו, מה היה אומר עכשיו על כל המצב?
"אני יודעת שמה שהיה חשוב לו עכשיו זה שעם ישראל יהיה מאוחד! אני יודעת שאם תיגמר המלחמה והמדינה תחזור להיות מפולגת כמו שהייתה, המוות של דניאל יהיה לחינם. הוא כל כך אהב את המדינה הזאת, שהוא היה אומר לי תמיד שעצוב לו לראות את המדינה ככה, ואני בטוחה שבזה הוא היה מתמקד כרגע. איך לעלות את המורל לכולם ואיך להישאר מאוחדים. לא ממזמן קיבלתי הודעה מאחת הבנות שהייתה איתו בימים הראשונים בג׳וליס שהקפיצו אותם, היא אמרה שכל אזעקה שהייתה דניאל (שהיא לא הכירה אותו בכלל לפני) היה מרים שם לכולם את המורל, ומצחיק אותם בממ״ד, ובזה הוא היה מתמקד גם עכשיו. הוא גם השאיר הודעה יומיים לפני שנהרג לאחיו הקטן רזיאל שגם היה במלחמה והקליט לו 'תשארו ממוקדים, עיניים למעלה. תישארו עם מורל גבוה, לא לראות סרטונים, לא להקשיב לחדשות, לא להיות בטלפון יותר מידי, זה לא טוב לנפש'. אז אני אפילו לא צריכה לנחש מה הוא היה אומר עכשיו, הוא פשוט השאיר אחריו סוג של צוואה".
"אני יודעת שמה שהיה חשוב לו עכשיו זה שעם ישראל יהיה מאוחד! אני יודעת שאם תיגמר המלחמה והמדינה תחזור להיות מפולגת כמו שהייתה, המוות של דניאל יהיה לחינם. הוא כל כך אהב את המדינה הזאת, שהוא היה אומר לי תמיד שעצוב לו לראות את המדינה ככה, ואני בטוחה שבזה הוא היה מתמקד כרגע"
אשמח שתספר לי על התחושות שלך היום, איך את מתמודדת עם האובדן?
"התחושות שלי היום יותר קשות מההתחלה, כי זה מתחיל להתעכל. בגדול אני לא חושבת שזה משהו שאי פעם אצליח לעכל בשלמותו. כי איך אפשר לעכל דבר כזה? איך אפשר לעכל שדניאל בחיים לא יחזור? שאני בחיים לא אראה אותו? שבחיים לא נתחתן? איך אפשר לעכל שכל החלומות והתוכניות שלו נקטעו ברגע? אז גם עכשיו שזה מתחיל להתעכל תמיד יש קול שיגיד 'אין סיכוי, משהו יקרה בקרוב וניפגש'. עד היום לפעמים יש לי רגעים שאני בטוחה שאני חולמת! בטוחה שזה סתם סיוט ואני צובטת את עצמי לוודא שזאת המציאות שלי. זה מסוג הדברים שאת אומרת 'לי זה בחיים לא יקרה'. האובדן נכנס לכל עצם בגוף, לכל חלק בחיים שלי. כרגע מאוד קשה לי לחזור לשגרה ואני שמחה שדחו לי את הלימודים לדצמבר. אבל אני פשוט חושבת שנכון לעכשיו הזמן לא עושה את שלו. וזה פשוט נהיה קשה יותר.
"אני לא מצליחה לדמיין את עצמי נוסעת את כל הדרך למכללה כל בוקר בלי לדבר איתו, בלי לשלוח לו תמונה של החנייה אם זה בסדר, לא יודעת איך אעבור ליד בלומפילד שוב, איך אשמע שאייל גולן פתח עוד הופעה, לא יודעת איך ממשיכים הלאה. כל דבר הכי קטן מזכיר אותו, ובסוף אני חוזרת לישון לבד, ומצד אחד אני כל כך מוקפת באנשים שרק רוצים להיות איתי בזה, אבל הבן אדם שאני הכי צריכה לא נמצא פה. הבן אדם שאני הכי רוצה לפרוק לו ולשתף ולחבק זה דניאל, והוא לא פה. וזה הדבר הכי קשה שיש".
אם הוא היה כאן עכשיו, איך הוא היה רוצה שתתנהגי/תגיבי?
"אם הוא היה כאן עכשיו הוא היה אומר לי 'מיוש אין מה לעשות, תתקדמי הלאה, זה החיים'. אני כל הזמן מנסה לדמיין אותו מדבר אלי, כי אני יודעת מה הוא היה אומר. שהוא הקליט לרזיאל אחיו את ההקלטה יומיים לפני שהוא נהרג, הוא גם אמר לו 'מי שמת מת. אין מה לעשות מתקדמים הלאה' וזה כל כך התאים לו להגיד את זה שפשוט לא הופתעתי. רק הטיימינג היה הזוי. אני יודעת שהוא היה רוצה שאהיה חזקה, שיהיה לי טוב. אני בטוחה בזה. ואני מנסה להיות חזקה בשבילו, אבל הוא לנצח יהיה חלק ממני".
היו לכם שיחות על המוות? מה יקרה אם הוא לא יהיה כאן?
"תמיד שאלתי את דניאל אם הוא לא מפחד למות. והוא תמיד ענה לי שהוא לא מפחד, שהוא יותר מפחד שמישהו מהקרובים לו ימותו. ותמיד לא הייתי מצליחה להבין איך הוא לא מפחד מהמוות, הייתי אומרת לו איך דניאל איך אתה לא מפחד? והוא פשוט היה עונה שזה לא מפחיד אותו, שהוא היה רוצה למות אחרי שהוא השאיר אחריו משהו, אחרי שהוא הקים משפחה וחי חיים מלאים, וזה לא הפחיד אותו כל הנושא הזה. אבל הוא כן אמר שאם כבר למות בגיל מוקדם, אז רק ככה.. רק בשביל להגן על המדינה, רק כגיבור".
היו לכם שיחות על העתיד המשותף שלכם?
"היו לנו מלא שיחות על העתיד. ידעתי שהוא יהיה בעלי זמן קצר אחרי שהתחלנו לצאת. הוא גם תמיד היה אומר לי שהוא בטוח שזה זה, שהוא רוצה איתי עתיד. הרבה פעמים דמיינו איך החופה תראה, עם איזה שירים כל אחד יכנס. בקשר דתי-חילוני מתחילים לדבר על עתיד כבר בהתחלה, אחרי חודש בערך שהיינו ביחד מצאנו את עצמנו מתחילים לנסות להבין אם זה יתקדם איך זה יהיה? איך נגדל ילדים? איך הבית יהיה? זאת הייתה שיחה שתמיד הייתה על הפרק, ותמיד לא היו לנו תשובות אליה אז דחינו ודחינו אותה, וככה עברו שנתיים, עד התקופה האחרונה. בתקופה האחרונה התחילו יותר תהיות, הפערים היו גדולים ולא רצינו לוותר אחת על השנייה. היינו בתקופה של בדיקה, ניסינו לחשוב על פתרונות ואפילו לקחת הפסקה כמה ימים שכל אחד יחשוב בנפרד (שבסוף הסתכמה ביום וחצי), בעולם רגיל היינו אמורים לדבר שוב בחמישי, יום אחרי שהוא נהרג. אבל מה שקרה זה שמהרגע שהוא הוקפץ שמנו את הכל בצד וחזרנו לקשר רגיל, ולצערי לא יצא לנו לדבר על עתיד שוב. אבל זה אף פעם לא היה כי אין אהבה. ובלב שלי אני יודעת שהיינו בסוף מוצאים פתרונות להכל, כולם ידעו שנמצא.
"ובסוף הכל הבל, הבלים.. הכל נקטע בשנייה. כל התוכניות, כל העתיד. דניאל כל כך רצה להתחתן, כל כך רצה כבר ילדים, שפשוט לא נקלט לי שזה לא יקרה. כל כך הגיע לו להיות מתחת לחופה. אני יודעת שהוא היה האבא הכי טוב בעולם, הבעל הכי טוב בעולם".
משהו אחרון שהיית רוצה להגיד לזכרו?
"הייתי רוצה שכולם ידעו ויכירו את השם דניאל קסטיאל, שכולם ידעו איזה גיבור הוא היה, איזה בן אדם אדיר ומיוחד הוא היה. מגיע לו שכולם יזכרו אותו גיבור, הגבר שבגברים, מלח הארץ. כי זה מה שהוא. אסור לנו לשכוח לעולם, כי בזכות אנשים כמו דניאל יש לנו מדינה. בעזרת השם עוד נפתח עמותה לזכרו, ואני מקווה לממש את הצוואה שהוא השאיר לי ביום שהוא נהרג, ולהצליח לדאוג למשפחות שכולות. כי היום אני יודעת ממקור ראשון כמה שהן צריכות עזרה".
