סיפור קורע לב: אחד הסיפורים המזעזעים ביותר מבין שלל הסיפורים הקשים מתוך הטבח שבוצע בתושבי עוטף עזה הוא הסיפור הבלתי נתפס של איתי והדר ברדיצ'בסקי. הזוג בן ה-30 החביא תאומים בני עשרה חודשים בממ"ד בזמן שמחבלים פרצו לבית שלהם בכפר עזה. הזוג הנשוי ניסה להיאבק במחבלים אך לבסוף הם נרצחו. התינוקות התאומים נשארו לבד במשך כ-14 שעות בממ"ד עד שחולצו על ידי כוחות הביטחון – והועברו לסבתא שלהם.
"אופיר אחותה של הדר סיפרה שבני המשפחה שלחו כולם הודעות לכל מי שרק היה אפשר. אופיר שאלה את השכן של איתי והדר אם הוא ראה משהו, והוא כתב לה: 'אני מצטער, הדלת שלהם פתוחה'. באותה נקודת הזמן, אופיר הבינה שהם נפגעו: 'רציתי לקוות ולהאמין שהם רק פצועים, ואם יספיקו בזמן להגיע אליהם, אולי הם יוכלו להציל אותם'
רועי וגיא בני ה-10 חודשים נותרו בממ"ד ביתם שבכפר עזה במשך 14 שעות באותה השבת השחורה. לצידם, היו מוטלים הוריהם, איתי והדר, שנרצחו בידי מחבלי החמאס. אמם עוד הספיקה להכין להם בקבוקים לשהייה במרחב המוגן, אך לא נותר מי שיאכיל אותם. הפעוטות בכו ומשכו את תשומת לבם של הכוחות לבית המשפחה, מה שגרם למחבלים להשתמש בו כמלכודת מוות.
"רועי וגיא בני ה-10 חודשים נותרו בממ"ד ביתם שבכפר עזה במשך 14 שעות באותה השבת השחורה. לצידם, היו מוטלים הוריהם, איתי והדר, שנרצחו בידי מחבלי החמאס. אמם עוד הספיקה להכין להם בקבוקים לשהייה במרחב המוגן, אך לא נותר מי שיאכיל אותם"
איתי והדר ברדיצ'בסקי היו ביחד מגיל 20. רק לפני חודש חגגו יום הולדת 30, יום ההולדת הראשון שבו הם הורים. את בית המשפחה הם הקימו בכפר עזה – הכירו את התראות צבע אדום, כמעט כבשגרה. בדקות הראשונות של אותה השבת, הם חשבו שזה עוד סבב. "המטחים התחילו ב-6:30, והתכתבנו בקבוצה של המשפחה. הדר עוד כתבה לנו ב-6:54: 'איזה כיף זה להיתקע עם שני טיטולי קקי בממ"ד'", סיפרה אופיר, אחותה של הדר. "הם לא ענו לנו מאז ונורא דאגנו, כי אין סיכוי שאיתי, המ"פ בגולני, סמג"ד המילואים – לא עונה, מרגיע, או מסביר".
אופיר סיפרה שבני המשפחה שלחו כולם הודעות לכל מי שרק היה אפשר. אופיר שאלה את השכן של איתי והדר אם הוא ראה משהו, והוא כתב לה: "אני מצטער, הדלת שלהם פתוחה". באותה נקודת הזמן, אופיר הבינה שהם נפגעו: "רציתי לקוות ולהאמין שהם רק פצועים, ואם יספיקו בזמן להגיע אליהם, אולי הם יוכלו להציל אותם".
בזמן הזה השתמשו מחבלי החמאס בבית משפחת ברדיצ'בסקי כתחנת ריענון בין רצח אחד לבא אחריו. נכנסו, אכלו וישבו במרפסת. הם חיכו ליד הבית, והשאירו את רועי וגיא בחיים כי ידעו שיבואו להציל אותם – זו הייתה מעין מלכודת לכוחות הישראלים. היו מספר ניסיונות חילוץ, שבעקבותם כוחות נפגעו. דביר, אחיה של הדר, אמר: "ההערכה של הגורמים, בגלל מיקום המחבלים שהיו בסביבה ומיקום הכוחות שנפגעו בניסיונות החילוץ שלהם, היא שהם השאירו את התינוקות כפיתיון".
"איתי והדר ברדיצ'בסקי היו ביחד מגיל 20. רק לפני חודש חגגו יום הולדת 30, יום ההולדת הראשון שבו הם הורים. את בית המשפחה הם הקימו בכפר עזה – הכירו את התראות צבע אדום, כמעט כבשגרה. בדקות הראשונות של אותה השבת, הם חשבו שזה עוד סבב"
"זו הייתה איזושהי בועה בתוך כל הכאוס"
כוח של גדוד 13 מחטיבת גולני לחם בכפר עזה מבית לבית, ואז המ"פ, עידו, קיבל מידע שאחד השכנים שמע בכי של תינוקות מאחד הבתים. הוא סיפר שהם נכנסו לתוך הבית, שם ראו את איתי והדר ללא רוח חיים, ולצידם את שני התינוקות, שוכבים בשקט, ומסתכלים עליהם. "כולנו קצת נחנקנו, זלגו לי כמה דמעות", הוא נזכר. "הרגשתי שהזמן עוצר. התינוק מסתכל עליי – אני כולי מזיע ומלוכלך, והוא פשוט טהור".
עידו המ"פ הוסיף שהלוחמים העלו את רועי וגיא על הנמ"ר, לא לפני שלקחו עבורם חיתולים ובקבוק קטן כדי להרגיע אותם, כי הנסיעה על הכלי הצה"לי רועשת במיוחד. אך עם זאת, סיפר עידו שהתינוקות לא בכו והיו רגועים מאוד: "זו הייתה איזושהי בועה בתוך כל הכאוס הזה. עד היום אנחנו מדברים על זה – וזה הדלק שלנו". לבסוף, הלוחמים הוציאו את התאומים אל שער הקיבוץ ומסרו אותם לפרמדיקים.
המשפחה של הדר ברחה מהתופת בכפר עזה ועברה להתגורר באותו הרחוב של המשפחה של איתי. יחד, כמשפחה מורחבת, הם מגדלים את התאומים. רוית, אימו של איתי, שיתפה: "הרבה אנשים רוצים לאמץ את רועי וגיא, אבל לא צריך לדאוג להם – יש להם משפחה גדולה ואוהבת". השבוע הגיעו הפרמדיקים בני המשפחה והפעוטות – הם סיפרו שבאורח פלא לא הייתה עליהם אפילו שריטה אחת. גם נשיא איחוד הצלה, אלי ביר, ביקר בבית המשפחה ושיתף איתם שבפגישתו עם הנשיא ביידן, סיפר לו על התאומים.
בסוף, תינוק הוא דור המשך. תאומים, תמיד יהיו להם אחד את השני. תמיד הם ישאלו את עצמם איזו משפחה הם יכלו להיות? מה חשבו אבא ואימא בשניות האחרונות? האם ידעו שילדיהם יינצלו? האם העזו לקוות בתוך הגיהינום שהתחולל בסלון? – אך לעולם לא תהיה להם תשובה. נורית, אמה של הדר, שיתפה בכאב: "לצד הקושי, האבל והטראומה – הם המתנות הכי יקרות שנשארו לנו".
