ואחרי מספר ימים, שוב אותה הרוטינה. מתעוררים בין יום שלישי ליום רביעי, באמצע הלילה, ונוסעים לעבר הגבול. עד שלא חצינו את הגדר לתוך עזה אף אחד לא האמין שניכנס באמת.
התחלנו בהליכה לתוך עזה. תוך כדי הכניסה וההליכה לעזה, יוגב אומר לי ״שמע לפידוס הזה הולך מהר״ ואני צוחק.
אחרי מספר קילומטרים עם 30-40 ק״ג על הגב, הגענו ליעד, ויאללה מתחיל הירי, פתאום אנחנו חווים את העוצמה האמיתית של צה״ל. טנקים, מטוסי קרב, מסוקי קרב, כלים הנדסיים, לוחמים. איזו חוויה משוגעת.
אחרי לילה שלם שכבשנו את הכפר שאליו הגענו, התמקמנו בתוך בית שהיה ריק מתושבים. כולם מכבים את האורות והפנסים, אני לא רוצה שמחבלים יראו אותנו כי הייתי צריך להדליק את הפנס לרגע כדי לראות איפה אני מניח את הנשק שלי. אז פשוט נשארים בלי אור.
"ישנו עם כל הציוד עלינו, קסדה, ווסט, נשק, נעליים. לילה אחד מרוב שהיה קפוא, לא הצלחתי להירדם וחיפשתי שמיכה. לבסוף מצאתי שמיכה זרוקה ברחוב שחתולים ישנו עליה, מלאה בחול ולכלוך. לקחתי אותה, כולם צחקו עליי שזה מסריח. אבל בסוף כולם ישנו עם השמיכה הזאת מרוב שהיה קר"
בלילות הראשונים, אי אפשר להירדם. הדי הפיצוצים כל כך קרובים אלינו, לא נותנים לישון ובהתחלה היינו בטוחים שיורים עלינו. מרוב שהיו פיצוצים כל כך חזקים, הבתים ששהינו בהם התחילו לרעוד כמו ברעידות אדמה, ואני אומר לעצמי ״לא רוצה למות מבית שקורס עליי כמו ברעידת אדמה״.
ישנו עם כל הציוד עלינו, קסדה, ווסט, נשק, נעליים. לילה אחד מרוב שהיה קפוא, לא הצלחתי להירדם וחיפשתי שמיכה. לבסוף מצאתי שמיכה זרוקה ברחוב שחתולים ישנו עליה, מלאה בחול ולכלוך. לקחתי אותה, כולם צחקו עליי שזה מסריח. אבל בסוף כולם ישנו עם השמיכה הזאת מרוב שהיה קר.
אחרי שבוע שלם ככה, הבנו שלא באמת אפשר להילחם בצורה הזאת. כשכולך מזיע, לא באמת ישן בלילה בגלל שלא נוח וקר, הגרביים כבר הפכו למצב צבירה אחר מרוב שלא החלפנו אותם כבר שבוע… הזמן היחיד שהיה אפשר להוריד בגדים זה כשהולכים לשירותים. ואיך הולכים לשירותים אתם תוהים לעצמכם? אז אלכס, בחור מאחד המחלקות, לקח כיסא פלסטיק עם ידיות, עשה חור באמצע, שמים שקית ניילון למטה, ואת השאר תבינו לבד. אחרי שמסיימים, קושרים את השקית וזורקים אותה רחוק מאיתנו בתקווה שיום יבוא וחמסאניק יראה את זה ואולי השקית תתפוצץ עליו פתאום, עם כל התכולה שבפנים. תמיד צחקנו ואמרנו שזה הנשק הכי חזק שלנו.
