רגע אחד הוא היה לוחם אמיץ ביחידה מובחרת וזמן קצר לאחר מכן, הוא מצא את עצמו נאבק על חייו: דביר צברי (24) תושב העיר מתמודד עם זיכרונות קשים מאפריל 2020 כאשר הותקפה עמדת השמירה על ידי פלסטינים שירו והשליכו לעברה בקבוקי תבערה. אף חייל לא נפגע או נחטף, אך האירוע הותיר בזיכרונותיו הרבה מאוד צלקות שליוו אותו בעודו בשירות הצבאי. היום הוא מספר על האירוע הקשה, מה גרם לו לדמיין שיורים לעברו בזמן שינה, מדוע הוא היה נרדם עם ציוד מלא על גופו ואיך היום, שנה וחודשיים אחרי, הוא מתמודד עם פוסט טראומה.
צברי נראה גבר מחוספס ועל פניו מאוד נורמטיבי. קשה מאוד להבחין בפגישה הראשונה שהוא מתמודד עם פוסט טראומה (PTSD). אך בין רגע אפשר לשים לב איך הכל מתהפך כשהוא שומע רעשים, כמו: צפירה של רכב, נביחה של כלב, רעש של נפצים, זיקוקים ואפילו רעשים קטנים – להכל הוא שם לב, הוא דרוך, מפוקח, עירני וזה מעסיק אותו. האירוע שהוא חווה בשירות הצבאי מדיר שינה מעניו. אם תשאלו אותו כמה שעות בלילה הוא ישן, יהיה לו קשה מאוד לכמת את זה, הוא שורד. מנסה להתקיים. "אלו החיים שלי", אמר. צברי גדל והתחנך בבית שמש. כל נעוריו הוריו היו מסבירים לו את החשיבות של מדינת ישראל, והוא הפך להיות ציוני ומלח הארץ, חולם על הרגע שהוא יתגייס לצה"ל. כשהגיע לגיל 18 היה לו ברור: הוא מתגייס ולשירות הכי קרבי. "רציתי להתגייס למסתערבים ולא התקבלתי. ניסיתי גם להתקבל למג"ב ולא הצלחתי. קיבלתי בסוף את מסייעת שריון וסיימתי קורס מ"כים בגדוד 71. לאחר מכן נשלחתי לפקד על חיילים בעמדת פילבוקס (עמדת שמירה מוגבהת) בגזרת הרודיון ביהודה והשומרון. מדובר בעמדת שמירה שנמצאת בנקודה מסוימת. היא אמורה להגן על האזור ולדאוג שכל אירוע שמתרחש ייעצר על ידנו. אז קיבלתי את המשימה לפקד על עמדת השמירה".
"שמענו רעשים של משהו שהתנפץ", נזכר דביר. "נהיה שקט, הסתכלנו אחד על השני ואני זוכר שאמרתי לאחד החיילים שלי, 'לך תראה מה קרה שם. תפתח את הדלת'. איך שהוא פתח את הדלת הוא ראה שיש שם מלא אש. הוא הסתכל בחזרה אליי ואני ישר יצאתי. הסתכלתי, ראיתי איך כל עמדת השמירה עולה באש וקפאתי"
האירוע הטראומתי קרה שם?
"כן. היינו שם בסך הכל חמישה חיילים, כולל אותי. כל יום יצאנו ועשינו מארב ובסוף חזרנו לעמדת השמירה בערב. במהלך החודש הראשון שהיינו שם, היה יום אחד שהרגשתי שמשהו לא טוב הולך לקרות", אמר צברי וקולו נהיה שקט, "הייתה לי תחושה לא טובה. אבל לא ראינו שום דבר שקורה, אז המשכנו כרגיל. נכנסנו לחדר אוכל, אני ועוד ארבעה חיילים בזמן שחייל אחד נמצא בעמדת השמירה. ירדנו למדי ב', הנחנו את הנשקים והתחלתי לטגן שניצלים לחיילים. בזמן הזה עלתה בתוכי מחשבה שעמדת השמירה לא כל כך מוגנת, היא חשופה. אין לה גגון וחשבתי לעצמי שאם מישהו יזרוק בקבוק תבערה או אבנים, מי שבשמירה יכול לחטוף. זו הייתה התחושה שלי וכמה דקות אחרי קרה האירוע".
מה בדיוק היה שם?
"שמענו רעשים של משהו שהתנפץ", נזכר דביר. "נהיה שקט, הסתכלנו אחד על השני ואני זוכר שאמרתי לאחד החיילים שלי, 'לך תראה מה קרה שם. תפתח את הדלת'. איך שהוא פתח את הדלת הוא ראה שיש שם מלא אש. הוא הסתכל בחזרה אליי ואני ישר יצאתי. הסתכלתי, ראיתי איך כל עמדת השמירה עולה באש וקפאתי. אני חושב שזה היה בערך שלוש שניות אחרי שנחשפתי לאירוע ואז צעקתי לכולם, 'תעלו על מדים'". דביר רגע נעצר ומנסה להסדיר את הנשימה. לשחזר את האירוע לא קל לו וממשיך, "יצאנו החוצה, עם נשקים שולפים והתחלנו לחפש מחבלים. בתוך ערפל שחור ועשן כבד, בקושי ראינו משהו. אבל בחיפוש ייסודי הבנו שהם כבר התפנו משם וחזרו לכפר הסמוך. חזרנו לעמדת השמירה, ראינו שהחייל שהיה בשמירה כיבה את האש עם מטף. עליתי לעמדת השמירה כדי לראות מה מצבו, הוא היה בשוק. הסתבר בדיעבד שהוא היה בטלפון ולכן לא ראה את האיום מגיע. לכן גם קרה כל הסיפור. הרגעתי אותו, אמרתי לו שהכל בסדר. דיווחנו בקשר על 'פטיש חם' ותוך חמש דקות כל האזור שלנו היה מלא במפקדים. היה רצון להיכנס לכפר ולמצוא את המחבלים, יכולנו גם לראות שהכפר מתארגן לכניסה שלנו. הם רצו שנכנס. ארבעה מפקדים נערכו לכניסה ואיך שהם נכנסו הם חטפו אבנים. אחד הרכבים נכבה תוך כדי פעילות והמחבלים ניסו לעשות לינץ' ולחטוף את המפקדים. בסוף הם חזרו ולא הצלחנו לתפוס אותם. הסמג"ד בא אל החייל שהיה בעמדת השמירה, וצעק עליו. אני זוכר שניסיתי להרגיע את המצב, אמרתי לו בצרחות שצריך לתפוס את המחבלים, שצריך להיכנס לכפר, ובסוף הם החליטו שלא להיכנס".
"יצאנו החוצה, עם נשקים שולפים והתחלנו לחפש מחבלים. בתוך ערפל שחור ועשן כבד, בקושי ראינו משהו. אבל בחיפוש ייסודי הבנו שהם כבר התפנו משם וחזרו לכפר הסמוך. חזרנו לעמדת השמירה, ראינו שהחייל שהיה בשמירה כיבה את האש עם מטף. עליתי לעמדת השמירה כדי לראות מה מצבו, הוא היה בשוק"
אחרי האירוע, שנמשך כמה דקות, התחיל להיות שקט. כל הכוחות חזרו לבסיסים, המחבלים נשארו בכפר והחיילים נשארו לבד. "עשיתי לחיילים שלי ישיבה בערב ובתור מפקד הייתי צריך להרגיע אותם ולא לאבד את זה", דביר נזכר, "בתוך תוכי הייתי מפוחד, הבנתי שההתנהלות לא הייתה תקינה ושאני אחראי על חמישה חיילים. חיכיתי שהסגן מפקד שלי יגיע בערב, הוא הרגיע אותי קצת והלך. אמרתי לחיילים שיש נוהל פתיחה באש חדש, כאשר העמדה לא מוגנת צריך לשמור עם נשק וקנה בחוץ".
מאז אותו האירוע, דביר לא הצליח לישון. "הברכיות והנשק עליי וכל דבר קטן הקפיץ אותי. חשבתי שכל רעש מסמן שיש אירוע חדש. בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, שמעתי בומים, צעקות ושזורקים אבנים. יצאתי עם נשק שלוף בחדר השינה ופתאום אני רואה את החיים שלי למעלה, בעמדת שמירה. שאלתי אותו 'איפה זורקים אבנים', הוא אמר לי 'אחי הכל בסדר?'. מסתבר שאחד מהחיילים התעורר מסיוט וזה מה שגרם לרעשים. חיבקתי אותו וניסיתי להרגיע אותו. שאלתי אותו מה קרה, הוא סיפר שהוא חלם, קפץ מהמיטה ודפק את הראש בתקרה. צריך להבין שישנו בתוך מכולה, שומעים שם הכל בהד מאוד חזק. אני שמעתי שזורקים אבנים והוא סיפר שהוא חלם על זה בדיוק. שנינו היינו צריכים להירגע עד שהצלחנו בכלל לחזור לישון.
"אחרי אותו הלילה, המצב שלי החמיר. בלילות שהגיעו ישנתי עם קסדה על הראש ווסט. הייתי מחכה למחבל הבא שיבוא, גם מתוך פחד. מהלילה השלישי, הייתי קם כל לילה ויוצא מחוץ לעמדת השמירה עם נשק שלוף ועדור בקנה לשיחים כדי לחפש מחבלים. זה מה שדפק אותי. כולם אמרו לי שנדפקתי ושאני צריך פסיכולוג. אבל לא ראיתי את החומרה באותם רגעים".
"היה רצון להיכנס לכפר ולמצוא את המחבלים, יכולנו גם לראות שהכפר מתארגן לכניסה שלנו. הם רצו שנכנס. ארבעה מפקדים נערכו לכניסה ואיך שהם נכנסו הם חטפו אבנים. אחד הרכבים נכבה תוך כדי פעילות והמחבלים ניסו לעשות לינץ' ולחטוף את המפקדים. בסוף הם חזרו ולא הצלחנו לתפוס אותם"
מה היה הפחד האמיתי?
"שמשהו יקרה ושמישהו ימות. מאותו הזמן, כל פעם ששומעים בקשר שיש התכנסות של אנשים בכפר הסמוך, פחדתי שהם יבואו אלינו. הייתי צריך להקפיד בכל פעם שלא צריך להקפיץ תגבורת. הייתי רואה אש ומדמיין דברים. כל דבר היה מטריג (מלשון טריגר) אותי".
פחדת שזה יקרה שוב? שיגיע המפקד שוב ויעיר לכם?
"כן, בגלל זה הסתובבנו עם נשקים שלופים. הפחד הנוסף שהיה שיקרה עוד אירוע. זה הגיע לרמה שבעמדת השמירה פרקנו את הנשק לנקודה מסוימת, ותמיד כשהחייל שלי היה צריך ללכת להתפנות, פחדתי שהוא לא יחזור, שיקרה משהו. רציתי לוודא שכולם נמצאים בסביבה שלי, כך למעשה הייתי יותר רגוע. ככה לימדו אותנו, שבמלחמה אין דבר כזה שחייל הולך לבד, תמיד זה בצמדים. נכון, לא היינו במלחמה אלא בקו מבצעי, ועדיין זו הייתה התחושה שלי. לא יכולתי לאבד קשר עין עם אף אחד מהחיילים שלי".
הרבה אחריות לצעיר שהיה רק בתחילת דרכו בצבא.
"המון. כל הזמן הייתי צריכה לדאוג שהכל בסדר עם החיילים ולהיות בקשב כל הזמן. במקרה שלנו, האירוע כבר היה מאחורינו, אבל אני הרגשתי שאני חווה אותו בכל פעם מחדש. שבוע לאחר מכן, חזרתי לגדוד. הרגשתי הקלה, כאילו הורדתי מאה קילו מהלב. אני זוכר ששבוע לאחר מכן היה פסח, והיה כיף. ואז אני זוכר שדיווחו שהייתה הקפצה וזריקת בקבוקי תבערה. ידעתי שזה יקרה וזהו. ואז תקופה אחרי זה הייתי אמור לעלות שוב, אבל בגלל שעשינו העברת קו, אמרו לי לעלות. אמרתי להם שאני לא עולה. הם אמרו לי שנדפקתי".
פחדת לחזור?
"כן, ממש פחדתי להיות שם, לישון שם – פחדתי מהכל. אז לא עליתי. אחרי זה עלינו לאימון ברמת הגולן, שם הייתי חודש וחצי כי יצאתי לקורס קצינים. בטקס התעלפתי כי ראיתי מישהו אחר מתעלף. באותו הרגע עוד לא אובחנתי עם פוסט טראומה, אלא חשבתי שהתייבשתי. אבל הרופאים בדקו אותי ולא התייבשתי בפועל. סיימתי את קורס הקצינים ואחרי אבחון גילו שיש פוסט טראומה. מאז לא הצלחתי להיות אני", מספר בכאב." הדיחו אותי, הרגשתי רע. הרגשתי שהכל חרב עליי".
מרגיש כמו איציק סעידיאן
דביר השתחרר לפני שנה וחודשיים. את הימים והשעות הוא סופר ולא מאמין שעברה כבר שנה מאז השחרור שלו. "אני זוכר ששלחתי לחבר קרוב הודעה. כתבתי לו, 'תזכור אותי ואת הדרך שלי. שאהבתי אותך. תמשיך את הדרך שלי, אני איציק סעידיאן מספר 2'. בפועל אני לא יודע אם התכוונתי לזה, לא יודע מה עבר עליי. חיכיתי לטלפון ממנו והלכתי לישון. מסתבר שהוא התקשר אליי וגם עורך הדין. אבל אני לא שמעתי כלום. בבוקר קמתי, למטה הייתה משטרה מתחת לבית כי כנראה חבר שלי התקשר אליהם, אחרי שהוא הבין שאני מתכוון להתאבד. אני שמח שהוא עשה את זה בדיעבד, כי אם לא והייתי נשאר לבד, זה לא היה מסתיים טוב.
"אותו החבר בא וחיבק אותי. הוא אמר לי 'לא יודע איך הייתי חי אם היית פוגע בעצמך'. הם רצו לאשפז אותי, אבל אז אבא שלי הגיע מהר והחליט לקחת עליי אחריות. באותו הערב אמא שלי נכנסה לחדר, זה הלחיץ אותי אז תקפתי אותה באלימות מילולית וזרקתי עלייה כיסא. האחיות הקטנות שלי מפחדות ממני, היום קצת פחות. אבל הן פחדו לדבר איתי ולעבור לידי במסדרון בבית. כולם ניסו כמה שפחות לפגוש בי. אחר כך עשיתי ניתוח ברגל, כי נפצעתי בצבא, התחלתי הליך שיקום והיה לי מאוד קשה. לא באמת הצלחתי לעבור הליך שיקום, כי המצב הנפשי לא אפשר לי. המצב הנפשי שלי החמיר והמשכתי שוב עם אלימות מילולית, פיזית ותוקפניות כל הזמן. פתאום הייתי מתחיל להזיע מלא, לא מצליח לאכול ומגיע למצב שאני מכריח את עצמי לצאת מהבית. בימי חמישי כשהייתי יוצא לטיפול פסיכולוגי בירושלים, הייתי סובל. כל נסיעה הייתה יותר קשה. הגעתי למצב שאני חוטף התקפים באוטובוס, התקפי חרדה".
"הברכיות והנשק עליי וכל דבר קטן הקפיץ אותי. חשבתי שכל רעש מסמן שיש אירוע חדש. בסביבות השעה 2:00 לפנות בוקר, שמעתי בומים, צעקות ושזורקים אבנים. יצאתי עם נשק שלוף בחדר השינה ופתאום אני רואה את החיים שלי למעלה, בעמדת שמירה. שאלתי אותו 'איפה זורקים אבנים', הוא אמר לי 'אחי הכל בסדר?'"
מה היה הטריגר?
"אנשים רבו באוטובוס וזה הלחיץ אותי. התחלתי להזיע ולנשום כבד. הזמינו לי אמבולנס ופינו אותי. שוב ניסו לאשפז אותי בשלב הזה ולא הסכמתי. חזרתי הביתה והבנתי שאני לא יכול להיות במקומות סגורים. כל פעם שאני יוצא אני סובל וקופץ מכל דבר. כל נפץ, כל דבר מקפיץ אותי. הגעתי למצב שאני לא ישן או אוכל. חוטף התקפי חרדה באמצע הלילה, נרדם וקם עם דופק גבוה ונשימות. אחר כך הגעתי למצב שאני מתמוטט כמה פעמים ביום ומאבד הכרה. פעם אחת הלכתי לרופא שיניים וחטפתי התקף. הזמינו לי שוב אמבולנס. הייתי בזוגיות וחטפתי התקף חרדה ומאז אני לא בזוגיות".
לא פשוט.
"לא. התחלתי באיזה שלב טיפול פסיכיאטרי. היום אני לוקח שלושה סוגים של כדורי שינה וכמות נכבדת של כדורים. עדיין אנחנו מחפשים את הכדור המתאים שיעזור לי גם למתן את ההתקפים. השבוע הלכתי לאכול פיצה במרכז וחטפתי התקף. זה תופס אותי בלי שאני מתכנן את זה".
דביר מספר שזה לא מסתיים כאן. כשהוא הולך לישון הוא חולם על מלחמות, הוא מנסה לראות פאודה ולא מצליח לתפקד. "היום אני מסכים לעצמי לבכות, פעם הייתי מחזיק הכל בפנים. חשוב לי שהסיפור שלי יצא לאור".
למה?
"אני חושב שאנשים צריכים להיות מודעים שאנשים עם פוסט טראומה לא מתמודדים רגיל עם כל מיני סיטואציות. דוגמה: יום שישי אני הולך בערב לבית הכנסת ויושב בחוץ. אם יש גשם, אין סיכוי שאני יוצא מהבית. בכלל, לצאת מהבית הפך להיות אתגר. היום אני מנסה לקחת כדור וללכת, אבל זה לא תמיד פשוט לי. יש תקופות שהייתי גם בלילה ונכנס לישון עם אבא ואמא שלי במיטה. לא יכולתי להיות לבד. ביקשתי מאמא שלי שתחבק ותלטף אותי. הייתה גם תקופה שהייתי ישן בחוץ, לא יכולתי לישון במיטה שלי. אני מרגיש שכל הזמן חם לי, וכשיש אוויר טוב, אני מעדיף לישון בחוץ ולשכב על הרצפה. זה מקרקע ומרגיע אותי".
"המצב שלי החמיר. בלילות שהגיעו ישנתי עם קסדה על הראש ווסט. הייתי מחכה למחבל הבא שיבוא, גם מתוך פחד. מהלילה השלישי, הייתי קם כל לילה ויוצא מחוץ לעמדת השמירה עם נשק שלוף ועדור בקנה לשיחים כדי לחפש מחבלים. זה מה שדפק אותי. כולם אמרו לי שנדפקתי ושאני צריך פסיכולוג"
איך הימים שלך נראים היום?
"הימים שלי לא פשוטים. אני קם בבוקר מאוד מוקדם ובלילות מאוד קשה לישון למרות שאני לוקח כדורי שינה. אני כן מצליח אבל קם מאוד מוקדם. לא מצליח לעשות כלום ומחכה שהיום יעבור וכל המשפחה תחזור הביתה כדי לא להיות לבד".
המשפחה תומכת?
"בהתחלה הם לא הבינו מה קורה לי. הם ראו אותי מתעלף בבית, מסתובב עם דופק גבוה וישן איתם במיטה. אימא שלי, שחוותה ממני אלימות מילולית, ביקשה שלא אגור איתם בבית. אחרי שהיא הגיעה איתי לפסיכיאטר שמטפל בי, המשפחה הפכה להרבה יותר מבינה ומכילה. הם עברו כל כך הרבה סבל איתי. אבא שלי מושתל כליה ואחותי הקטנה מפחדת ממני. אני רוצה לקבל סיוע כדי שיהיו לי את הכלים לעזור לעצמי. היום ההורים שלי מודעים, הם ראו אותי במצבים קיצוניים ובין חיים למוות.
"הייתי מתחיל להזיע מלא, לא מצליח לאכול ומגיע למצב שאני מכריח את עצמי לצאת מהבית. בימי חמישי כשהייתי יוצא לטיפול פסיכולוגי בירושלים, הייתי סובל. כל נסיעה הייתה יותר קשה. הגעתי למצב שאני חוטף התקפים באוטובוס, התקפי חרדה"
"יש עמותה שנקראת 'לא מפקירים פצועים בשטח' לנפגעי הלם קרב ופוסט טראומה והם כמו משפחה בשבילי. אני מגיע לשם רק פעם בשבוע, כי זה רחוק לי מהבית, ועובר תרפיה באמצעות גינון ויוגה".
מה היה רגע התפנית מבחינתך בתהליך השיקום?
"נקודת המפנה הייתה שהרגשתי שאני מתמוטט מבחינה נפשית. הייתי מתעלף כמה פעמים ביום, מתנהג באופן אפתי וממלמל מילים. היו לי שאיפות להיות מסתערב ולעבוד בסיום השירות במשרד הביטחון. היום אני רק רוצה לחיות כמו בנאדם – לעבוד, להתחתן ולהקים משפחה כמו כולם.
"חשוב לי שבמשרד הביטחון יבינו שגם המתנה ואי-ודאות של חודש היא נוראית. אי אפשר לעבור פוסט טראומה לבד – גם כספית וגם מנטלית. אני חושב שבכל גדוד צריך להכניס לפחות 2 פסיכולוגים, כמו ביחידות מיוחדות שחוזרות אחרי קו מבצעי ישר לפסיכולוג. טיפול מידי הוא הדבר הכי טוב לפוסט טראומה והוא היה יכול למנוע את התדרדרות המצב שלי".
איך אתה מרגיש?
"אני לא יודע מי אני ומה אני. אני לא יודע אם אוכל לעבוד, מה אני אלמד או מה אעשה".
אם היו מציעים לך להתגייס שוב, היית עושה את זה?
"כן, אני אוהב את המדינה שלנו. אמות אם צריך עוד פעם בשבילה".
