בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב-יפו חייב את תנופה פתרונות תחבורה, המפעילה קווי אוטובוסים בין בית שמש לירושלים, לשלם למנחם מנדל חשין 4,800 שקל עבור עוגמת נפש שנגרמה לו כתוצאה מאיחורים וחיסורים חוזרים ונשנים בקווים 617 ו-618. הסכום שנפסק נמוך משמעותית מה-28.8 אלף שקל שדרש התובע, שביקש 600 שקל עבור כל אחד מ-48 מקרים שהוא תיעד.
חשין, שנוסע מדי יום מבית שמש לכולל בירושלים, צירף לכתב התביעה טבלה מפורטת ובה תיאור של כל אחד מהמקרים – התאריך, השעה, וטענתו לגבי מה שקרה בפועל. השופט הבכיר מנחם מריו קליין עבר על כל אחד מהמקרים בנפרד, אל מול תשובות החברה שנשענו בעיקר על נתוני GPS ותיקוף כרטיסי נסיעה.
תנופה טענה מנגד שמדובר במקרים ספורים ומבודדים שאינם מעידים על כשל שיטתי, ושהתובע לא הוכיח נזק ממשי. החברה אף העלתה טענה מעניינת: לדבריה קיימת "מגמה מכוערת" של תביעות מצד תושבי בית שמש, המשתמשות באתרי מעקב לא רשמיים אחר האוטובוסים, ומוגשות דווקא בבית המשפט בתל אביב. החברה גם ייחסה חלק מהאיחורים לאירועים חריגים בכביש 1 – תאונות ופקקים – ואף טענה שחלק מהאוטובוסים שייכים לקבלן משנה שאינו מחובר למערכת האיכון של החברה, כך שאין לה תיעוד מלא על תנועתם.
השופט לא קנה את כל הטיעונים. בהתייחסו להתנהלות הכללית של החברה, הוא כתב כי "הנתבעת אינה מקפידה על הוצאת הקווים בזמן, ואינה נערכת כיאות ליתן מענה במקרה של אירועים ושיבושי תנועה". עם זאת, הוא ציין לזכות הנתבעת שהיא כן טרחה להשיב לגבי רוב המקרים באופן פרטני, בגיבוי נתוני GPS ותיקופי כרטיס רב-קו.
לאחר עיון בטבלת הנסיעות, קבע השופט כי ב-23 מהמקרים אכן חלה תופעה חוזרת: התובע הגיע לתחנה, המתין זמן ממושך, והאוטובוס – שאמור לצאת בתדירות של כל 12 דקות – פשוט לא הגיע. "לא מתקבל על הדעת לקבל מצב בו ממתין התובע למעלה מ-20 דקות כשלא מגיע אוטובוס שתדירותו כל 12 דקות", כתב קליין, והוסיף כי בשבעה מהמקרים היה מדובר באיחור של 30 דקות יותר. לדבריו, "גם אם התובע אינו יכול לומר איזה מבין האוטובוסים שיצאו הוא שאיחר", ההמתנה החוזרת מלמדת על דפוס של איחורים סדרתיים ולא על תקלות נקודתיות. בשאר המקרים – כמו אלה שבהם התובע עצמו "משך את ידיו" מהטענה לאחר שהחברה הציגה תיעוד משכנע, או מקרים שבהם התובע לא פירט את הטענה כראוי – קיבל השופט את גרסת החברה.
מכיוון שהתובע לא הציג הוכחה לנזק כספי – למשל אישור על הפחתת שכר או פיטורים ממקום עבודה – נותרה על הפרק רק שאלת הפיצוי עבור עוגמת נפש. השופט קבע כי הוא מאמין לתובע שהוא נוסע יום-יומי לכולל בירושלים ומכיר היטב את לוחות הזמנים, "וכמה יכולים איחורים וחיסורים שכאלה לגרום לעוגמת נפש וסבל לתובע שנסמך על התחבורה הציבורית". עם זאת, הוא דחה את שיטת הפיצוי הגלובלי של 600 שקל למקרה, וקבע במקום זאת סכום כולל של 4,800 שקל, בהתבסס גם על פסיקה דומה שניתנה באחרונה נגד תנופה עצמה ונגד אגד.
בפסק הדין הזכיר קליין את דבריו של נשיא העליון בדימוס, אהרן ברק, לגבי חשיבות התחבורה הציבורית כ"אינטרס של כלל הציבור" ו"צורך למעוטי האמצעים", והפנה לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים המחייב מפעילי תחבורה ציבורית לעמוד בלוחות הזמנים שנקבעו. לפי הרקע שהובא בפסק הדין, גם עיריית בית שמש עצמה פנתה בעבר למשרד התחבורה בבקשה לבחון את המשך פעילות החברה בעיר, ואף קראה לתושבים להגיש תלונות ותביעות.
בסופו של דבר חויבה תנופה לשלם לתובע, כאמור, סכום של 4,800 שקל, בתוספת של 500 שקל עבור הוצאות משפט.
