אירוע ההתפרעות באום אל פאחם התחיל ביום רביעי האחרון, חלק מבין ההתפרעויות הרבות שהחלו מאז מבצע "שומר החומות". מאות מתפרעים ערבים החלו להתאגד בכיכר המרכזית ולזרוק כלפי כוחות מג"ב אבנים, זיקוקים ובקבוקי תבערה בכמויות. בתחילה האירוע היה בשליטה, כוחות מג"ב עמדו מולם והתמודדו עם מה שהם כבר רגילים להתמודד בכל התפרעות – אך בין רגע האירוע הפך מאירוע שגרתי, לאירוע טרור – מאות הערבים שנכחו בכיכר המרכזית הוציאו נשק חי והחלו לירות לכיוון הכוחות כשהמרחק בניהם היה כמה מטרים בודדים.
לוחם מג"ב אחד נפצע, נדב כהן בן 21, תושב העיר. שוחחנו איתו השבוע אחרי שהתאשפז בבית החולים, על הרגעים בהם השתמש באומץ ובגבורה מול מאות מתפרעים ערבים, בלי פחד, עם מטרה אחת – להפסיק את ההתפרעות ולהטיל סדר.
כהן הוצב בתחילת השירות שלו בחברון. הוא רגיל להתפרעויות מהסוגים האלו, הפעם הוא מספר שהאירוע היה חריג, "היינו צריכים לאבטח את תחנת המשטרה של אום אל פאחם כדי שהמתפרעים לא יגיעו ויפגעו בה. זו תחנה שנמצאת על הר וכשמסתכלים למטה, רואים את ההתפרעות על הכיכר המרכזית. אחרי זמן מה, קראו לנו כוחות מג"ב שהיו בכיכר לסייע במניעת ההתפרעות הגדולה, תוך כדי שאנחנו מתמגנים ומתקרבים לאירוע, הם זורקים לעברינו אבנים ואנחנו דוחקים אותם. באיזה שלב הצבנו להם מארב, הצוות שלנו ניסה לתפוס כמה מתפרעים שהתקרבו לתחנה והם התחילו לרדוף אחרינו. היו שם כ-700 ערבים פלסטינים שזרקו עלינו בקבוקי תבערה, זיקוקים ובשביל להדוף אותם, זרקנו לכיוונים רימון הלם.
אחרי שהוא התפוצץ הם התחילו לירות לכיוון הכוחות. המפקד שלי אמר לנו להתמגן בגלל שהתחיל ירי חי, ואז קלטתי שנפצעתי", סיפר כהן. "בהתחלה לא ידעתי שנפצעתי מירי, חשבתי שהפציעה היא מאבן. אנחנו כבר רגילים להיפצע מאבנים. אבל כשהמפקד אמר שיורים עלינו הבנתי שזו פציעה של ירי. ישר צעקתי שנפצעתי והגיעו לפנות אותי לתחנת המשטרה. שם נתנו לי טיפול ראשוני בשטח והזמינו לי אמבולנס".
פעלתם מהיר.
"כן, אבל אז התחיל סיפור נוסף עם האמבולנס".
מה קרה?
"האמבולנס שהיה צריך להגיע אליי עבר לינץ בדרך. זרקו עליו אבנים ובקבוקי תבערה. הרביצו לפרמדיקים ולחובשים ועשו להם ממש לינץ. אז כמו שאת מבינה, האמבולנס לא יכל להגיע אליי. הייתי פצוע בשטח ובהחלטה מהירה פינו אותי לצומת מגידו עם רכב מג"ב ומשם אל בית החולים בעפולה".
"תוך כדי שאנחנו מתמגנים ומתקרבים לאירוע, הם זורקים לעברינו אבנים ואנחנו דוחקים אותם. באיזה שלב הצבנו להם מארב, הצוות שלנו ניסה לתפוס כמה מתפרעים שהתקרבו לתחנה והם התחילו לרדוף אחרינו"
מה הייתה התגובה הראשונה שלך לאירוע?
"ידעתי לאיזו משימה נשלחתי וברגע שקראו לנו, עשיתי כל מה שלימדו אותי. אבל את האמת? לא האמנתי שיוציאו נשק חי וירו עלינו. הייתי בשטחים, ביהודה ושומרון בחברון אבל בחיים לא קרה לי שהתחילו ירי. חשבתי לעצמי שאני בארץ שלי, יש פה יהודים שהולכים כאן חופשי ולא האמנתי שבתוך הארץ יש ירי. חשבתי שיהיה יותר רגוע שם. ראיתי את המבט שלהם בעיניים, הם לא מפחדים, מבחינתם אין להם מה להפסיד".
הבנת באותו רגע למה נקלעת?
"לא. גם אחרי שקיבלתי את הכדור לא האמנתי שזה כדור. רק אחרי שפינו אותי לבית החולים ראיתי שיש לי שני חורים ברגליים ואז הבנתי שהפציעה היא בעצם מהירי".
"היו שם כ-700 ערבים פלסטינים שזרקו עלינו בקבוקי תבערה, זיקוקים ובשביל להדוף אותם, זרקנו לכיוונים רימון הלם. אחרי שהוא התפוצץ הם התחילו לירות לכיוון הכוחות. המפקד שלי אמר לנו להתמגן בגלל שהתחיל ירי חי, ואז קלטתי שנפצעתי"
זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפת באירוע מהסוג הזה?
"לא, הייתי באירועים נוספים באיוש. שנתיים שאני משרת בחברון, שם יש הרבה אירועים כאלה".
איך הרגשת? היו חששות?
"לא חששתי, הגענו לשם, ראינו את הפרות הסדר. הבנו בערך למה אנחנו נכנסים, אחר כך קלטנו כמה זה רציני".
פחדת על החיים שלך?
"לא פחדתי. אני רגיל לזה. נכנסתי לזה בכל הכוח ובכל האומץ".
תוך כדי ההתפרעות, היו רגעים שהיית חשוף לגמר המתפרעים לבד?
"לבד לא. אבל במהלך הפרת הסדר היינו חשופים, לא היה לנו איפה להתמגן כי היינו על הכביש והם היו על הכיכר. קרובים מאוד. והם זורקים עלינו אבנים, בקבוקי תבערה והכל".
חשבת שיש סיכוי שזה יכול להיגמר אחרת?
"חשבתי שזה יסתיים יותר מהר, כי אנחנו מתורגלים לזה. אבל האירוע יצא משליטה כשהוציאו נשק והתחילו לירות".
"הטיפול שנתנו לי בשטח היה מציל חיים. הדבר היחידי שחששתי ממנו היה שלא אצליח לעמוד על הרגליים. בסוף הבנתי שהפציעה שלי לא פגעה בדברים רגישים. השיקום שאעבור הוא ימשך כנראה ארבעה חודשים"
כמה זמן לקח לאירוע להתחמם?
"תראי הגענו לשם בסביבות 19:00, עלינו על מיגון והכנו את כל הדברים. בסביבות 22:30 כבר התחיל הבלגן. בשעה 00:30 התחילה התקהלות גדולה של 700 אנשים ואני נפצעתי ב-1:00 בלילה, בין רביעי לחמישי".
ביום שאחרי, אתה יושב על עצמך וחושב 'הייתי נגיעה מלמות הלילה"?
"למות לא, כי חטפתי את זה בירך. הטיפול שנתנו לי בשטח היה מציל חיים. הדבר היחידי שחששתי ממנו היה שלא אצליח לעמוד על הרגליים. בסוף הבנתי שהפציעה שלי לא פגעה בדברים רגישים. זה היה קרוב מאוד. הדבר היחידי שנפגע היה השריר והשיקום שאעבור הוא ימשך כנראה ארבעה חודשים. אם הירי היה פוגע במקומות אחרים, זה היה חמור מאוד. הבנתי מהרופאים שזה היה קרוב לעורק הראשי ואז כבר לא הייתי יכול ללכת. זה נס".
דיברת עם ההורים שלך על האירוע? שיתפת אותם?
"איך שנפצעתי סגן מפקד המרחב שלנו היה באירוע. הוא התקשר לאבא שלי שגם משרת במג"ב. הם נתנו לו לדבר איתי כדי שישמע שהכל בסדר. הוא נרגע אבל אמא שלי קצת נלחצה. אחר כך הם הגיעו לבית החולים וראו שהכל בסדר".
גאים בך?
"מלא צלצלו להגיד לי כמה הם תומכים וגאים בי. תראי מבחינתי זו לא גאווה, הייתי מרגיש גאווה אם הייתי מנטרל את המחבל".
משהו שהיית רוצה למסור לשוטרים?
"הם יודעים מה אני חושב ומרגיש, אבל חשוב לי שידעו שהם אלופים, עושים עבודה קשה ויש כאלה שלא מעריכים את זה. הם עובדים מאוד קשה, בקושי אוכלים, לא ישנים ואני מעריץ אותם על העבודה הקשה שלהם".
מה הצעד הבא?
אני מעריך שאחרי השיקום אני אשתחרר מהצבא. קצת מבאס שזה יוצא ככה. אבל ב"ה אחתום קבע".
