לאורי בן חיים היה נס, ואפילו שניים. עד לרגעי הריאיון האלו, אורי לא מצליח לתפוס שהוא כאן, מתראיין ובחיים. את סוף חג הסוכות שלו, הוא היה אמור "לבלות" בבסיס בתור חייל המשרת במת"ק עזה (מחסום ארז). זהו למעשה היה אמור להיות השבוע האחרון שלו בשירות הצבאי. באותו השבוע של ה-7.10 הוא התכונן לחופשת שחרור שלו, לכן, השבת של ה-7.10 הייתה אמורה להיות השבת האחרונה שהוא סוגר.
אך מה שקרה שבועיים קודם לשחרור שלו, הציל ככל הנראה את חייו. "הודעתי למפקד שלי שאני לקראת רכישה של עסק חדש – פיצה. כבר הייתי במסע ומתן מתקדם וכל מה שנותר היה להשלים את הרכישה כדי להתחיל ולהפעיל את המקום לרווחת התושבים", שיתף אורי שהפך לבעל עסק ימים בודדים לפני האסון. "התחלתי להפעיל את 'פיצה לנד' ברמת בית שמש וביקשתי מהמפקד שלי להשתחרר בסופ"ש של ה-7.10 כדי שאצליח להשלים את התהליך. המפקד שלי למזלי, הסכים. וכך באמת התאפשר לי להישאר בבית ובעצם להשלים את רכישת הפיצה ולהתחיל לעבוד ולהפעיל אותה כעסק משלי".
"ניצלתי בנס. באותה השבת פרצו מחבלי חמאס לתוך הבסיס המרצחים הנתבעים ורצחו את חבריי לבסיס, אור מלכה אמיל סמילוב ולידור מקייס ז"ל ועוד 20 חבר'ה שהכרתי בבסיס, והיו עבורי כמו משפחה. ה' יקום דמם, הם נרצחו בבסיס בבוקר בעודם מסתתרים בחדרם מפני המתקפה הנוראית"
אורי מסתכל על הימים האלו בדיעבד, תופס את הראש ולא מאמין. "ניצלתי בנס", אמר לראשונה למערכת "שוס הדרך. "באותה השבת פרצו מחבלי חמאס לתוך הבסיס המרצחים הנתבעים ורצחו את חבריי לבסיס, אור מלכה אמיל סמילוב ולידור מקייס ז"ל ועוד 20 חבר'ה שהכרתי בבסיס, והיו עבורי כמו משפחה. ה' יקום דמם, הם נרצחו בבסיס בבוקר בעודם מסתתרים בחדרם מפני המתקפה הנוראית".
אורי מספר שחבריו היו מאוד מבולבלים ביום של האסון, אף אחד לא הבין את הגודל ואת העוצמה. מדובר בחיילים שיודעים כי בחזית יש לוחמים, וכי יחסית הם מוגנים. אבל הם לא דמיינו גם בחלומות הכי רעים שלהם – שהחמאס יצליחו להרוג את הלוחמים ולהגיע אליהם באזורי המגורים.
"עד שזיהו את הגופות באופן רשמי, לקח להם בערך שבוע. גילית שהשותף שלי לחדר נהרג, ואיתו עוד 20 לוחמים וחיילים שהכרתי. הפסקתי לספור", סיפר בכאב אורי. "הזיהוי לקח המון זמן וזה גם מה שעיכב את כל ההלוויות. היו גם כאלה שלא זוהו והוגדרו כנעדרים, אז ההלוויות המשיכות שבועות"
ביום של האסון, איפה היית?
"הייתי בבית. שמענו אזעקות ורקטות, חשבתי שמתחיל עוד מבצע. לא עלה בדעתי שנפתחה מלחמה. אנחנו משפחה שומרת שבת, לא ידענו כל כך מה קורה. השכנים התחילו לדבר על חדירת מחבלים, אז ידענו ממש ממש מעט.
"בשירות שלי אני רגיל לאירועים כאלה, אז לא ממש התרגשתי מזה. כל שלוש השנים בהם שירתי, היו בומים וטילים".
מתי התחלת להבין שהחברים שלך נהרגו/נפצעו?
"הגיעו אליי לנייד סרטונים שלא פרסמו אותם", סיפר אורי והוא מצטמרר. "הסרטונים היו של החברים שלי, סרטונים של גופות, שחוטפים ושורפים אותם. חבר שלי מהבסיס שלח אליי עוד סרטונים שהמחבלים פרסמו. היו גם חבר'ה ששרדו, אז אחרי שנהיה אצלם יחסית רגוע, הם צילמו ושלחו לי".
אתה רואה את הסרטונים, את הבסיס, את החברים נהרגים בתופת שאי אפשר לתאר. מה המחשבות שלך? מה אתה מרגיש?
"הרגשתי שאם הייתי שם בשבת ההיא, הייתי יכול לעזור ולעשות הרבה דברים. הבנתי שהרבה פחדו לצאת מהמגורים והאמינו שהלוחמים בחזית ילחמו בשבילם. אבל לא היה להם מושג שהלוחמים נהרגו ושהמחבלים בדרך אליהם. הייתי מנסה להוביל אותם למקום אחר, מנסה להזיז את עצמנו מתוך המגורים. במקרה שלי החברים שלי, הם העדיפו להישאר במיגונית, והיו בטוחים ששם יהיה בטוח. לעומתם חלק מהבנות החליטו לברוח לחמ"ל, והן ניצלו".
אחרי שקיבלת את הסרטונים, הבנת מי מהחברים שלך נהרג?
"כשצפיתי בסרטונים, לא ידעתי בוודאות מי נהרג ומי לא. הגופות היו במצב כל כך קשה בסרטונים שלא הצלחתי להגיד בוודאות במי מדובר. כן היו כמה אמצעי זיהוי שיכולתי לנחש, אבל את יודעת בתקופה בה הכל מודלף לתקשורת ולמדיה, העדפתי לחכות לזיהוי המלא לפני שאני מסיק מסקנות. ראיתי אותם בסרטונים גוססים, היו חבר'ה ששרדו שסיפרו לי שחברים שלהם גססו שעות ולא הגיעו להציל אותם עד שהם פשוט מתו".
"הלכתי לחלק מההלוויות, היה לי קשה ובאיזה שלב הפסקתי. לא יכולתי. החלטתי לקחת שבוע חופש מהכל, לא עניתי לאף אחד, הסתגרתי ונכנסתי למצב פנימי עם עצמי, כדי לנסות לחזור לעצמי"
תספר על החברים שלך שנהרגו
"עד שזיהו את הגופות באופן רשמי, לקח להם בערך שבוע. גילית שהשותף שלי לחדר נהרג, ואיתו עוד 20 לוחמים וחיילים שהכרתי. הפסקתי לספור", סיפר בכאב אורי. "הזיהוי לקח המון זמן וזה גם מה שעיכב את כל ההלוויות. היו גם כאלה שלא זוהו והוגדרו כנעדרים, אז ההלוויות המשיכות שבועות. זה היה נורא. הלכתי לחלק מההלוויות, היה לי קשה ובאיזה שלב הפסקתי. לא יכולתי. החלטתי לקחת שבוע חופש מהכל, לא עניתי לאף אחד, הסתגרתי ונכנסתי למצב פנימי עם עצמי, כדי לנסות לחזור לעצמי".
עצרת גם את התהליך עם הפיצה?
"כן, באותו השבוע לקחתי חופש מהפיצה. לא רציתי לעשות כלום, אבל אחרי השבוע הזה החלטתי לחזור לפיצה כדי להמשיך בחיים ולא להיתקע במחשבות. בדיעבד אני יכול להגיד שזה שעצרתי והפסקתי הכל, גרם להמון מחשבות להיכנס לי לראש, וזו כשלעצמה הייתה התמודדות לא פשוטה. העדפתי לחזור ולעבוד".
ניצל בפעם השנייה
אורי בן חיים אוהב לצאת לפסטיבלים ומסיבות טראנס. באותו סוף שבוע, היו המון מסיבות מהסוג הזה, והוא נסע לאחת שהתקיימה ברעים, באותה הרחבה של הנובה, לפסטיבל שנקרא "יוניטי". "המסיבה הייתה מיום חמישי ועד יום שישי בצהריים", סיפר אורי. "ואז הייתה אמורה להיות מסיבה נוספת בשישי בערב באותה הרחבה. היום כולם יודעים שקראו למסיבה 'נובה'. זו הייתה הפקה אחרת לגמרי, לא רציתי להמשיך לעוד אחת וחזרתי הביתה. ביוניטי הייתי עם כל כך הרבה חברים טובים ואהובים, רובם היו מבית שמש. כשאני חושב על זה, כמעט כולם היו מבית שמש".
"אם הייתי ממשיך לפסטיבל נובה, לא הייתי פה היום. כי בודדים הם אלו שניצלו משם. אחרי מה שקרה, לא יודע איך אנשים הצליחו לצאת מזה. מי שניצל, הוא נס. באמת"
אחרי שראית מה קרה בנובה, ברחבה שבה אתה רקדת יום לפני, מה עבר לך בראש?
"הייתי בשוק. לא האמנתי שכמה שעות אחרי זה, זה מה שקרה שם. פתאום גופות, פתאום מחבלים, משמחה גדולה זה הפך לעצב ברגע".
חשבת לעצמך מה היה קורה אם היית ממשיך לפסטיבל נובה?
"אם הייתי ממשיך לפסטיבל נובה, לא הייתי פה היום. כי בודדים הם אלו שניצלו משם. אחרי מה שקרה, לא יודע איך אנשים הצליחו לצאת מזה. מי שניצל, הוא נס. באמת".
אתה חושב שתוכל ללכת שוב לפסטיבל?
"לא. אם יהיה פסטיבל נובה שהמטרה שלו תהיה לחגוג על שהחמאס הפסידו וניצחנו אותם ולהראות שאנחנו חזקים אז אני אלך".
"שצריך ליהנות מכל רגע, ואי אפשר לדעת מה יקרה עוד דקה או עוד שעה. ליהנות כמה שאפשר, להגשים, לעשות מה רוצים באמת ולהקשיב ללב כי החיים קצרים ויכולים להתקצר עוד יותר מבלי שנדע"
ההחלטה שהצילה את חייו
אורי חלם מאז ומתמיד לנהל עסק של אוכל ומזון. זו הייתה התשוקה שלו. רגע לפני סיום שירותו הצבאי הוא חשב לעצמו מה הוא יעשה בחיים כשיסיים והתחיל למעשה לבנות את הקריירה שלו, שבועיים-שלושה לפני שסיים את השירות. "שבועיים לפני האסון התחלתי הליכים של קנייה של הפיצה. הייתי טוב בזה, תמיד התעסקתי באוכל ורציתי את זה".
אתה מרגיש שהבחירה הזו הצילה אותך?
"אם לא הייתי קונה את הפיצה, המפקד שלי לא היה משחרר אותי לשבת והייתי צריך לסגור את השבת הזו".
איך ההורים הגיבו, על כל מה שהיה אמור לקרות ועל הנס?
"הם אומרים שזה נס. קיבלתי את החיים שלי פעמיים. גם במסיבה ושחרור מהבסיס".
איך עכשיו אתה תופס את החיים?
"שצריך ליהנות מכל רגע, ואי אפשר לדעת מה יקרה עוד דקה או עוד שעה. ליהנות כמה שאפשר, להגשים, לעשות מה רוצים באמת ולהקשיב ללב כי החיים קצרים ויכולים להתקצר עוד יותר מבלי שנדע".
אורי בן חיים מסיים את הריאיון במילים אחרונות, ומודה על הנס שקרה בחייו. "אני באמת מרגיש שהייתה לי השגחה פרטית באותה השבת, שכן לולא העסק שהייתי חייב להישאר ולהתעסק בסידורים האחרונים הייתי חלק מהנהרגים באותה השבת, אני עד היום לא מעכל את החוויה הנוראית הזאת של אותה השבת, איבדתי חברים רבים וכרגע אני מנסה להתואשש ביחד עם המחויבות שלי להנציח אותם בכל דרך, אני רוצה לאחל לעם ישראל ולצבא החזק שלנו שאף אחד לא יכול לנצח אותנו בעז"ה ננצח ושלא יהיו יותר אבידות לצה"ל וכן שכל החטופים יחזרו בשלום ובמהרה".
"איבדתי חברים רבים וכרגע אני מנסה להתואשש ביחד עם המחויבות שלי להנציח אותם בכל דרך, אני רוצה לאחל לעם ישראל ולצבא החזק שלנו שאף אחד לא יכול לנצח אותנו בעז"ה ננצח ושלא יהיו יותר אבידות לצה"ל וכן שכל החטופים יחזרו בשלום ובמהרה"