הכל פתאום מקבל משמעות אחרת. כל מילה, כל סרטון, כל הבטחה. ונוה השאיר אחריו הרבה זיכרונות ובסדר מופתי הם מצביעים על הדרך שבה הוא ראה את החיים ואת הדרך שבה הוא רצה שנחייה אחריו. בתקרית קשה בלבנון סמ"ר נוה חבשוש, לוחם שריון בגדוד 52 נהרג, והוריו, חיים ועינב, שמנציחים אותו מידי יום, לא מוותרים להנציח גם את דרכו ואמונתו. "נוה לא נלחם כדי שנפחד. הוא נלחם כדי שאנחנו נמשיך לחיות", הדגיש אביו חיים. "בסיום י"ב הוא כתב 'תחיה כאילו תמות מחר' ובסטטוס האחרון שלו בווטסאפ הוא כתב 'אל תבכה שזה נגמר, חייך שזה קרה'", שיתף והוסיף כי הם מצאו מחברות שנוה ז"ל כתב בהם, "יש אומרים שפראייר הוא טיפש כיוון שהוא מאפשר שינצלו אותו ומבצע לבדו מטלות שכולם צריכים לעשות, אבל אני רוצה לעשות ולהשקיע כמה שיותר". הוא חיי את חייו בדרך שבה האמין, וכעת הוא השאיר לנו מורשת ודרך שבה מבינים בצורה ברורה: אל תפסיקו לחיות ולחייך כי הלכתי, תמשיכו לחיות ולחייך כי הלכתי. ויש בזה עוצמה.
"בחודשים האחרונים לחם נוה ז"ל בלבנון כמפקד טנק גדוד 52 של חטיבה 401 לאחר שסיים קורס מפקדי טנקים ובהמשך תכנן לצאת לקורס קצינים. אביו מספר כי נוה היה גאה מאוד בשירותו כלוחם ומפקד בחיל השריון וראה בו שליחות של ממש. 'הוא היה מאוד גאה במה שהוא עושה. להיות בחוד החנית. הרגיש מאוד משמעותי'
בחודשים האחרונים לחם נוה ז"ל בלבנון כמפקד טנק גדוד 52 של חטיבה 401 לאחר שסיים קורס מפקדי טנקים ובהמשך תכנן לצאת לקורס קצינים. אביו מספר כי נוה היה גאה מאוד בשירותו כלוחם ומפקד בחיל השריון וראה בו שליחות של ממש. "הוא היה מאוד גאה במה שהוא עושה. להיות בחוד החנית. הרגיש מאוד משמעותי", אמר והוסיף, "הוא היה פשוט ילד טוב. כולם אהבו אותו. תמיד היה מוותר, עוזר ותורם. הוא היה מלאך שהסתובב כאן איתנו".
אביו חיים שמשמש כסגן מפקד חטיבת המילואים ואימו עינב, שניהם נולדו במושב מחסיה הסמוך לבית שמש. האחים, הדודים, הסבים והסבתות לבית משפחת חבשוש וטרוזמן עדיין מתגוררים במושב, וקיבלו כמו כולם את הבשורה הקשה ביום חמישי שעבר לפנות בוקר. חיים סיפר על הרגע שהודיעו לו: "דפקו לנו קציני צה"ל בדלת באמצע הלילה ומאז היינו בסערת רגשות שלא נגמרת. איבדנו את הדבר הכי יקר שמשפחה יכולה לאבד". בימים הראשונים לא היה ידוע מתי נוה ז"ל יובא לקבורה. המשפחות חיכו לרגע שבו יודיעו להם ובזמן ההמתנה חיים כתב ברשת החברתית פייסבוק הודעה לכל חבריו ומכריו שבנו נהרג. "בלב שבור וכאב שאין לו סוף, אנו מודיעים על נפילתו של בננו האהוב, נוה, שנהרג בלחימה בלבנון בעת שהגן על עם ישראל וארץ ישראל. נוה היה ילד של אור. טוב לב, ותרן, רגיש ואוהב אדם. בן אהוב, אח אהוב וחבר אהוב. כזה שתמיד רואה את האחר, תמיד מושיט יד לעזרה ותמיד משאיר אחריו חיוך. אנחנו, אני ועינב, זכינו לגדל ילד שכולו לב. ילד שאהב אנשים, אהב את משפחתו, ואהב בכל נשמתו את הארץ הזאת. התמונות המצורפות הן רגעים של נוה בשבילי הארץ שאהב כל כך. מטייל, מחייך, חי את הנופים, המעיינות וההרים. ככה נרצה לזכור אותו. הלב שלנו נשבר, אבל אם יש דבר אחד שנוה היה מבקש מאיתנו, זה להמשיך. להמשיך לאהוב את הארץ, להמשיך לטייל בה, להמשיך לחיות. על הזכות של כולנו להמשיך ללכת בשבילי הארץ בביטחון, נוה נלחם. יהי זכרו ברוך".
חיים אביו אמר בהספדו:
"עלית בסערה השמימה יחד עם צוות הטנק של מג"ד 52. ניסיתי להתקשר אליך כמה פעמים ולא ענית, אבל הסטטוס שלך בוואטסאפ נשאר אותו דבר: 'אל תבכה שזה נגמר, תחייך שזה קרה'. כל החיים אני מנווט, קורא מפות, אבל עכשיו אני מרגיש שאבד לי המצפן. אני לא באמת יודע איך ממשיכים בלי החיוך שלך. תודה על הזכות להיות אבא שלך"
חיים המשיך וכתב, "נשמח מאוד לראות את כולם ממשיכים לצאת לטיולים ולנסות ולהמשיך בשגרה ככל שניתן. על זה נוה שלנו נהרג. על מנת שנמשיך לחיות בארץ הזאת. בבטחה, בשמחה וברוגע", ובאותה הנשימה הודיע כי עוד לא ידוע על מועד ההלוויה בגלל אילוצים מבצעיים. נזכיר שחיים אביו הוא הבעלים של "חשמבא" – קהילתה שבה מטיילים בארץ מתוך אמונה כי חיבור לטבע מוביל לחברה בריאה יותר, לאהבת האחר ולהתחשבות הדדית. וכבר, עוד לפני מועד קיום ההלוויה פנה לכל חברי קהילת המטיילים להמשיך ולטייל בארץ. כי זה מה שנוה היה רוצה. הוא כתב להם, "אל תפסיקו לצעוד. המשיכו ללכת בארץ, להתחבר אליה, להתחבר אחד לשני ולהיות מאוחדים. נזכור את בנינו ובנותנו שנפלו למען העם והארץ בכדי להבטיח לכולנו עתיד טוב יותר. תהא נשמתו של בני נוה, יחד עם כל נופלי הארץ, צרורה בצרור החיים". ובקשתו התקבלה. מטיילים המכירים את נוה ז"ל ואת חיים אביו, יצאו לטיולים בארץ ישראל לזכרו. כל פינה בטבע, כל רגע קטן שהיה אפשר, הוא היה בליבם. הם נזכרו שהם עושים את זה למענו ולמענם.
אחד מהמטיילים כתב לחיים בפוסט שפרסם, "אוהב אותך חיים. איך אתה גם ברגעים כאלה מבין ויודע את המקום שלך כמנהיג. כמישהו שצמאים לשמוע את המחשבות שלו ולקרוא את המלים שהוא כותב ויוצק בהן משמעות מלאת לב. חיבוק של ניחומים. כל צעד בארץ ישראל יהיה כמו לצעוד בנווה מדבר על שם נוה".
"אבא אני חוזר ביום ראשון"
ההמתנה לקבורת נוה ז"ל הייתה ארוכה ומותחת. המשפחות עברו שבת מאתגרת בה המתינו לבשורה. חיים אביו נזכר שקיבל מנוה ז"ל הודעה אחרונה שעה ורבע לפני נפילתו, "אל תספר לאמא שאולי אני חוזר ביום ראשון, שלא תהיה עצובה אם זה לא יקרה". ובאמת בסוף נוה ז"ל חזר הביתה ביום ראשון, אך לא בצורה או בדרך שהוא קיווה. "כמו שהוא אמר, הוא חוזר ביום ראשון. הוא לא חוזר כמו שרצינו, אבל הוא חוזר".
על מועד ההלוויה הודיעה המשפחה ביום ראשון, ובשעה 18:00 כולם התכנסו לרגעי הקבורה הקשים בחלקה הצבאית בהר הרצל.
חיים אביו אמר בהספדו: "עלית בסערה השמימה יחד עם צוות הטנק של מג"ד 52. ניסיתי להתקשר אליך כמה פעמים ולא ענית, אבל הסטטוס שלך בוואטסאפ נשאר אותו דבר: 'אל תבכה שזה נגמר, תחייך שזה קרה'. כל החיים אני מנווט, קורא מפות, אבל עכשיו אני מרגיש שאבד לי המצפן. אני לא באמת יודע איך ממשיכים בלי החיוך שלך. תודה על הזכות להיות אבא שלך".
האחות, נועם חבשוש, אמרה בכאב: "בסיוטים שלי לא דמיינתי שחיילים יעמדו בכניסה לבית ושאצטרך לכתוב לך הספד. איבדנו את האדם הכי טהור בעולם, הנפש הכי אמיתית, ילד בן 20 שלא הספיק כלום. אני לא רוצה לחיות בעולם בלעדיך, אתה מקור הגאווה שלי והדבק שמחבר את הבית. תשמור על אבא, אמא ונסיה, ואני נשבעת לספר לאחותנו הכל עליך כשתגדל".
האחות, נועם חבשוש:
"בסיוטים שלי לא דמיינתי שחיילים יעמדו בכניסה לבית ושאצטרך לכתוב לך הספד. איבדנו את האדם הכי טהור בעולם, הנפש הכי אמיתית, ילד בן 20 שלא הספיק כלום. אני לא רוצה לחיות בעולם בלעדיך, אתה מקור הגאווה שלי והדבק שמחבר את הבית"
"באיזה עולם אנחנו חיים שסבא צריך לקבור את הנכד שלו, במקום שהדברים יהיו הפוכים", אמר יהודה, סבא של נוה ז"ל בהלוויתו. "נוה, נכד יקר שלנו. אנחנו עדיין לא קולטים. איוב אומר: 'כי פחד פחדתי ויאתייני, ואשר יגורתי יבוא לי'. מאז גיוסך לשריון פחדתי מהרגע הזה, מהמציאות הזאת. כנראה שהקדוש ברוך הוא החליט לשתף גם אותנו בהקרבה למען עם ישראל וארץ ישראל. אני מתפלל שתבוא אליי בחלום, שתאמר לי שטוב לך במקומך. אנחנו מאמינים בני מאמינים ויודעים שהקדוש ברוך הוא עושה רק טוב בעולמו, גם אם אנחנו לא מסוגלים להבין זאת. אני בטוח שאתה נמצא תחת כיסא הכבוד. תתפלל על ההורים, על האחיות ועל כל המשפחה, שנדע להכיל את החיסרון הגדול שהשארת אחריך".
עינב, אימו של סמל ראשון נוה חבשוש, שנפל בתקרית הטנק בלבנון, ספדה לו בהלווייתו בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, וחשפה כי היא בהיריון. "בתוך החושך הגדול שנפל על חיינו, אני נושאת בתוכי חיים חדשים. כשנלקח לי ילד אהוב, הבן היחיד שלי, יש בתוכי פעימת חיים שמכריחה אותי לקום בבוקר ולהמשיך לחיות", אמרה.
אמר יהודה, סבא של נוה ז"ל בהלוויתו:
"מאז גיוסך לשריון פחדתי מהרגע הזה, מהמציאות הזאת. כנראה שהקדוש ברוך הוא החליט לשתף גם אותנו בהקרבה למען עם ישראל וארץ ישראל. אני מתפלל שתבוא אליי בחלום, שתאמר לי שטוב לך במקומך. אנחנו מאמינים בני מאמינים ויודעים שהקדוש ברוך הוא עושה רק טוב בעולמו, גם אם אנחנו לא מסוגלים להבין זאת. אני בטוח שאתה נמצא תחת כיסא הכבוד"
עינב בת ה-46 הוסיפה כי ההיריון לא קל, אך הבטיחה לשמור עליו: "אולי זו המתנה הקטנה שהשארת לי. לפני שאני נפרדת ממך, אני רוצה להגיד לך תודה על הזכות להיות אמא שלך. אתה תהיה הבן שלי לנצח. אל הנער הזה התפללתי, ועל הנער הזה אמשיך להתפלל כל ימי חיי".
אחרי ההלוויה, כולם התארגנו לכיוון השבעה. מאות חברי קהילה, אנשי צבא המכירים את חיים ואת בנו נוה ז"ל, משפחה וקרובים נוספים הגיעו לנחם, ובזמן השבעה כתבה הילה טרוגמן, דודותו ברשת החברתית: "נוה שלי, חצי מהשבעה כבר מאחורינו, ואני עדיין לא מצליחה להבין איך העולם ממשיך להסתובב בלעדיך. מהבוקר ועד הלילה אני כאן – מקבלת אנשים, מגישה שתייה, מחבקת, מקשיבה. ונדמה שאין סוף לזרם האנשים שמגיעים. כל אחד מהם נושא איתו סיפור, זיכרון, חיוך או רגע קטן שהשארת אצלו בלב. ובכל חבורה שמתיישבת ומספרת עליך, אני מגלה עוד משהו שלא ידעתי. עוד מעשה טוב, עוד מילה נכונה בזמן הנכון, עוד לב שנגעת בו בלי להתכוון בכלל.
"ואני יושבת ומקשיבה, וגאה בך כל כך. וגאה באדם שהיית. נוה, כשהיית קטן, אף אחד מאיתנו לא דמיין שככה ניפרד ממך. אני דמיינתי דברים אחרים לגמרי. דמיינתי למרוח לך חינה על היד בטקס החינה שלך. דמיינתי לעמוד ולצפות בך צועד לחופה. דמיינתי להחזיק את הילדים שלך. במקום כל אלה, התפקיד שקיבלתי היה להניח זר בשם המשפחה על הקבר שלך.
עינב, אימו של סמל ראשון נוה חבשוש:
"בתוך החושך הגדול שנפל על חיינו, אני נושאת בתוכי חיים חדשים. כשנלקח לי ילד אהוב, הבן היחיד שלי, יש בתוכי פעימת חיים שמכריחה אותי לקום בבוקר ולהמשיך לחיות. אולי זו המתנה הקטנה שהשארת לי. לפני שאני נפרדת ממך, אני רוצה להגיד לך תודה על הזכות להיות אמא שלך"
"אין כאב גדול מזה. תמיד חשבתי שילד יפה ומיוחד כמוך ישבור הרבה לבבות במהלך החיים. שיום אחד תבחר את האחת שלך, ותשאיר אחריך לא מעט לבבות מאוכזבים. אבל בלילה הנורא ההוא, הלב של כולנו נשבר יחד. ומאז אנחנו אוספים את השברים. אני מסתכלת על כל האנשים שמגיעים לכאן, על התורים הבלתי נגמרים, על הדמעות, על האהבה, ומבינה כמה עמוק נכנסת ללבבות של אנשים. יש אנשים שחיים חיים ארוכים ולא מצליחים להשאיר חותם כזה. ואתה, נוה שלי, השארת עולם שלם של אהבה, חברות, נתינה וזיכרונות. הלוואי שהיית כאן לשמוע את כל מה שאומרים עליך. הלוואי שהיית כאן לראות כמה אהבו אותך. הלוואי שפשוט היית כאן. מתגעגעת אליך בכל נשימה. הדודה שלך".
אחותו הקטנה של נוה ז"ל, נסיה מנסה להתמודד במהלך השבעה עם המצב. ספק מבינה וספק לא, וחיים אביה, שמכהן כאב ומנהיג המשפחה למרות שאיבד לפני רגע בן, כתב כמה מילים למבקרי השבעה למענה, "נסיה שהייתה שקטה ביומיים האחרונים ורק שיחקה עם כל מי שהגיע לבקר, אתמול בלילה התפרקה… היא שכבה על הגב במיטה שלנו, צרחה בקול נוולי נוולי והושיטה ידיים למעלה. שאלתי אותה אם היא יודעת היכן נוה, והיא ענתה שכן. הוא נקבר באדמה אבל הנשמה שלו עדיין מרחפת בשמים. נסיה בכתה כל כך וכעסה עלינו, למה כולם באים לחבק רק אותנו, אותי, את אמא ואת נועם ואף אחד לא בא לחבק אותה. למה יונית לא הסכימה לה לשבת איתנו מקדימה בזמן הלוויה (המליצו לנו שכך עדיף ואולי לא כל המלצה מתאימה). אז אנחנו כמובן מבקשים סליחה מנסיה, אבל אם תבואו לבקר אותנו במהלך השבעה, שימו לב גם אליה. אל נסיה. חבקו גם אותה. גם היא אבלה איתנו. גם אם היא פחות בעניין של להקשיב לסיפורים ויותר לשחק, גם לה יש זיכרון עצום ואינספור זמן איכות עם נוה".
מערכת "שוס הדרך" מרכינה ראש ומצטערת על האובדן הכבד של סמ"ר נוה חבשוש.
המשפחה יושבת שבעה בביתם באדם עד יום שישי (26.6.26), ושעה לפני שבת. כתובת: לבונה 32, דירה 2, גבע בנימין. שעות ניחום אבלים: 10:00-14:00, 16:00-22:00. עלייה לקבר ופרידה אחרונה מנוה, תהיה ביום ראשון בשעה 10.00 בהר הרצל.
לידים:
