היציאה בשאלה מתוך העולם החסידי אף פעם לא תוארה כדבר קל, הסיפורים הם קשים וההתמודדויות הן בלתי נסבלות. אל הסיפור של ד', בן 26 תושב רמת בית שמש לשעבר הגעתי אחרי שאביו נפטר. לכאורה רציתי לשמוע איך היה לגדול לצד אבא כל כך מוערך בקהילה החסידית ועל התגובות שלו ושל הקהילה לרצון שלו לצאת בשאלה. אך מהרגע שהוא התחיל את סיפורו, הבנתי שלא מדובר ביציאה "קלה" מתוך העולם החסידי, אלא במסע ארוך ומייגע, ובתוכו המון טראומות שהשאירו לו צלקות ארוכות שנים שעד היום הוא מנסה להיאבק בהן.
ד' נולד בלונדון למשפחה שהייתה אז מחולקת. אביו ז"ל היה אב לשישה ילדים ואימו הייתה אם לילד אחד. כששניהם נשבעו בברית נישואים, נולדו עוד שני ילדים, אחד מהם היה ד'. בגיל ארבע הוא עלה לארץ, ואחרי מגורים קצרים בירושלים המשפחה עברה להתגורר ברמת בית שמש שהייתה אז בחיתוליה. "אחרי כמה שנים התחלתי ללמוד בבית ספר תלמוד תורה ולשם הגיעו ילדים מכל הזרמים, חסידים, ליטאים, חרדים וכדומה. הילדות שם הייתה מאוד קשה", תיאר בכאב, "בכיתה ג' התפרצה אצלי תסמונת אספרגר ואז לא הייתה מודעות כל כך. חשבו יותר שאני מתחצף, שאני חלש ולא ניסו למצוא לזה פתרונות או עזרה. למשל אם המורה היה מתעצבן על משהו שעשיתי, אני הייתי מחייך מתוך בושה, אבל הוא פירש את זה כהתחצפות. לא שלטתי בזה. ככה בעצם התחילו לחשוב שאני חלש, התחילו לריב איתי ולעשות בי מה שבא להם".
"בכיתה ג' התפרצה אצלי תסמונת אספרגר ואז לא הייתה מודעות כל כך. חשבו שאני מתחצף, שאני חלש ולא ניסו למצוא לזה פתרונות או עזרה. למשל אם המורה היה מתעצבן על משהו שעשיתי, אני הייתי מחייך מתוך בושה, אבל הוא פירש את זה כהתחצפות. לא שלטתי בזה. ככה בעצם התחילו לחשוב שאני חלש, התחילו לריב איתי ולעשות בי מה שבא להם"
"הם התחילו לאנוס אותי, הייתה גם התעללות מינית, מכות וקשירות. בהתחלה זה הגיע מכיוון המורים ואחר כך התלמידים הצטרפו. לא הבנתי כל כך מה קורה, זו הייתה תקופה ארוכה מאוד שנאלצתי להתמודד עם זה. כשהגעתי לגיל 14 ועברתי אבחון על ידי המדינה, הם הכירו בי עם תסמונת אספרגר והעבירו אותי למוסדות של דתיים לאומיים. שם לראשונה נחשפתי לעולם חדש, פתוח יותר"
מה הכוונה?
"הם התחילו לאנוס אותי, הייתה גם התעללות מינית, מכות וקשירות. בהתחלה זה הגיע מכיוון המורים ואחר כך התלמידים הצטרפו. לא הבנתי כל כך מה קורה, זו הייתה תקופה ארוכה מאוד שנאלצתי להתמודד עם זה. כשהגעתי לגיל 14 ועברתי אבחון על ידי המדינה, הם הכירו בי עם תסמונת אספרגר והעבירו אותי למוסדות של דתיים לאומיים. שם לראשונה נחשפתי לעולם חדש, פתוח יותר. כשהגעתי לגיל 17 בערך, הצמידו לי מטעם בית הספר פסיכולוג ושם לראשונה התפוצץ כל הסיפור של ההטרדות שחוויתי בילדות".
כמה שנים זה היה?
"מכיתה ג' ועד לכיתה ז'. שנים על גבי שנים, מורים על גבי מורים. הרגשתי שהם משחקים בי ובגוף שלי".
איך הגבת כשהבנת שזה מה שעברת?
"אחרי השיחה עם הפסיכולוג כשהוא הסביר לי מה עברתי ואת המשמעויות של זה, לקח לי כמה ימים לעכל. עדיין הייתי בן 17, בתוך קהילה חסידית בה לא מדברים על הדברים האלה. בעיקר משתיקים. וכשהבנתי, לא היה יום שלא חשבתי להתאבד. זה החמיר בשלב שסיפרתי למשפחה שלי והיא לא האמינה לי", הוא מסביר בצער, "חוץ מהפסיכולוג שידע והיה אסור לו להגיד לאף אחד, לא היה לי עוד למי לספר אלא למשפחה שלי. אמא שלי לא האמינה לי בכלל, האחים והאחיות לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות ובאותה תקופה לא הבנתי למה לא מאמינים לי. היום בדיעבד אני מבין שהם רק רצו לטאטא את הסיפור. לא באשמתם כן? אלא באשמת הקהילה. סיפרתי גם לאבא שלי, אני חושב שהוא האמין לי. אבל הוא לא ידע מה לעשות עם זה, לא היו לו את הכלים".
לא קל לפתוח את הסיפור מול ההורים ולקבל תגובה כזו.
"נכון, זה לא פשוט. אבל כשיש ילד בבית שכל היום מחפש יחס, צועק, מנסה לשבור סורגים ועוד רגע מאבד את חייו, רציתי שהם ידעו מאיפה זה נובע. כי עד לאותו הגיל לא הייתי אובדני, זה הגיע בפתאומיות. אבל זה לא עזר, ההורים שלי לא האמינו לי וגם היום, אמא שלי לא מאמינה שזה מה שעברתי".
ד' מסביר שהחשיפה של המקרים הקשים שעבר מול המשפחה, הייתה מאוד קשה. אך למזלו בית הספר אליו הועבר תמך בו. "היום אני גם מספר את הסיפור שלי ברשת החברתית, ולמזלי אני מקבל היום המון תמיכה שעוזרת לי להתגבר על חוסר התמיכה שלא קיבלתי אז מהמשפחה".
סיפור קשה.
"כן, עברתי המון דברים בחיים. לצערי או לשמחתי. מה שעברתי הפך אותי למה שאני היום וזה גם מה שעזר לי לצאת בשאלה".
היציאה בשאלה – "גיליתי עולם חדש"
ד' החליט לצאת בשאלה אחרי הידיעה על הטראומה שעבר. אבל היציאה לא הייתה קלה. "כשהחלטתי לצאת מהקהילה לעולם החילוני, הקהילה התחילה לאיים עליי וממש פחדתי לצאת מהבית. בשלוש השנים הראשונות ליציאה בשאלה הם העבירו אותי גהינום. אבל לא וויתרתי וזה לדעתי מה שבנה אותי, הבנתי שאני זה שמחליט על החיים שלי ואף אחד לא יפגע או יאיים עליי".
מה גרם לך לצאת בשאלה?
"אני חושב שהמעברים לתיכון דתי לאומי ואז לחרדי לאומי עזרו לי. גילתי עולם אחר וזה גרם לי להבין שאני לא צריך לחיות כמו המשפחה שלי או כמו שהקהילה מכתיבה לי, ובאותו היום בחרתי לצאת מהעולם הקיצוני ולעשות את הדברים שאני רוצה. הגעתי למצב שאני כבר לא שומר שבת ולא כיפור. הבנתי שלא מתאימה לי הקיצוניות הזו שחייתי בה, להתפלל, להניח תפילין, ללבוש חליפה ארוכה, חולצה לבנה וכובע כל יום. לא להתקלח כל השבוע אלא רק בסופי שבוע לקראת שבת. כן, בעולם שבו גדלתי לא מתקלחים באמצע שבוע אלא רק לכבוד שבת. אם רוצים להתקלח באמצע שבוע, אז הולכים למקווה ואז גם מקיימים את המצווה. אבל בחיים לא הייתי במקווה, המקוואות שהיו אז היו בלי שום פרטיות וזה לא התאים לי. אני זוכר שפעם אחת כן הלכתי, ואיך שראיתי מה הולך שם – ברחתי".
"כשהחלטתי לצאת מהקהילה לעולם החילוני, הקהילה התחילה לאיים עליי וממש פחדתי לצאת מהבית. בשלוש השנים הראשונות ליציאה בשאלה הם העבירו אותי גהינום. אבל לא וויתרתי וזה לדעתי מה שבנה אותי, הבנתי שאני זה שמחליט על החיים שלי ואף אחד לא יפגע או יאיים עליי"
היציאה הסופית בשאלה הייתה בגיל 20, שם הוא כבר הוריד את כל הלבוש שהיה נוהג ללבוש, סיפר את הפאות והזקן והוריד את הכיפה. "אחר כך נכנסתי לעמותה שעזרה לי מטעם המדינה. הגעתי אלייה אחרי שפניתי אין סוף לרווחה שיוציאו אותי מהבית שבו גדלתי בבית שמש. אבל התהליך מצד הרווחה לא היה חלק".
מה היה?
"קודם חשוב להבין שהיציאה בשאלה, בעיקר בעולם הזה, היא טראומטית מאוד. משרד הרווחה מטעם העירייה נותנים כמובן גם שירות למגזר החרדי. כשפניתי אליהם וביקשתי לצאת, הם אמרו לי שזה ייקח שנה-שנתיים ואני כבר רציתי לברוח. הרגשתי שאני עוד שנייה מת. אני זוכר ששלחתי הודעה לעובדת הסוציאלית של הרווחה בבית שמש ואמרתי לה שאם היא לא מוציאה אותי עד אחד בלילה למקום אחר, אני לא חי. מה שהיא עשתה, היא הזמינה לי משטרה שהגיעה עם רובים שלופים, אזקה אותי בידיים וברגליים ולקחה אותי למעצר. במקום להתקשר ולבדוק מה שלומי, למצוא איזה פתרון היא פנתה לגורמי המשטרה. זה כלל שלושה ימי מעצר, בלי אוכל או שתייה ולאחר מכן גם הגעתי לבתי משפט ובתי חולים פסיכיאטריים. היום אחרי שכבר יצאתי לעמותה, ועברתי לעמותה אחרת יש לי קשר ישיר עם הרווחה. כשאני כותב היום לרווחה שאני רוצה למות, העובדת הסוציאלית מתקשרת לשאול מה איתי או תזמין לי מד"א ובמקרה הגרוע הם לוקחים אותי לבית החולים להשגחה בלילה. את האמת? היום אני נמצא במקום טוב יותר מבחינה נפשית. אבל אז כל מה שרציתי שיראו אותי, לא רציתי ששוטרים יבואו אליי הביתה, לא רציתי להיות אזוק, מה אני עד כדי כך עבריין שאני צריך להיות עצור שלושה ימים?".
היום ד' מבין שיש הבדל ענק בין השירותים שהרווחה נותנת לחילונים ולחרדים. "ההתייחסות היא אחרת לגמרי, יותר פתוחה ויותר מכילה במגזר החילוני".
איך המשפחה הגיבה על היציאה בשאלה?
"היום אחרי חמש שנים שאני אחרי, אני נזכר בתקיפות החמורות שהיו נגדי כשהחלטתי לצאת בשאלה. היו איומים ברצח מצד הקהילה, המשפחה או מישהו מהמשפחה שיש לו קשר ישיר עם הקהילה. הייתי מקבל שיחות טלפון מוקלטות של, 'תזהר!' 'אל תצא מהבית', 'אנחנו יודעים מה אתה עושה ואנחנו נרצח אותך'. היו גם רגעים שאמרו לי אנשים מהמשפחה שאלך להתאבד, שה' ישמח לקבל אותי כמה שיותר מהר. הלכתי למשטרה על האיומים האלה, אבל שום דבר לא עזר. הם סגרו את התיק".
ד' מספר שבשבעה של אבא שלו ז"ל הוא גילה שהקהילה כל כך התעצבנה על שהחליט לצאת בשאלה באופן מאוד קיצוני ולכן אבא שלו ז"ל, החליט לפנות לאדמו"ר שישמור עליו. "אבא שלי היה מקורב לו ואמר לו לא להתעסק איתי, גם אם יצאתי בשאלה היה לו חשוב שיהיה לי קודם כל טוב, ומאז הכל נרגע".
איך אתה היום?
"אני מרגיש שנולדתי מחדש בגיל 20. מבחינתי החיים שלי התחילו לפני 6 שנים. למרות כל מה שעברתי אני חי את החיים, חזרתי למסלול, אני לומד במכללה ומצליח בעבודה שלי, מצליח לשלוט ברגשות שלי למרות האספרגר. היום אני חי את החיים שאני רוצה ואני מאושר".
היית רוצה להגיד משהו לצעירים אחרים בקהילה שרוצים לצאת ומפחדים?
"האמת שאני מכיר הרבה שהיו רוצים לצאת ומפחדים. אני מציע להם לא לעשות את הצעד באימפולסיביות, אלא בשלבים. כי בסוף זה לא יוצא טוב. תתחברו לעמותות שעוזרות לצאת ולא לעשות את הצעדים ממקום של כעס ונקמה. זה לא נכון, בסוף זה הורס. אני עשיתי את הצעד שלי באימפולסיביות וזה הרס לי את הקשר עם המשפחה ועד היום קשה לי להחזיר את המצב אחורה. אם מישהו רוצה לצאת בשאלה ורוצה קשר משפחתי, אז לעשות את זה בהדרגה. לא חייב גם ישר לצאת ולהיות חילוני, אפשר גם להיות מסורתי, דתי-לאומי ולבנות את הדרך למקום שאתם רוצים להיות בו.
"אני מרגיש שנולדתי מחדש בגיל 20. מבחינתי החיים שלי התחילו לפני 6 שנים. למרות כל מה שעברתי אני חי את החיים, חזרתי למסלול, אני לומד במכללה ומצליח בעבודה שלי, מצליח לשלוט ברגשות שלי למרות האספרגר. היום אני חי את החיים שאני רוצה ואני מאושר"
"חשוב לי גם להגיד למשפחות, אישה וילדים – לעשות את זה לאט. גם אם זה ייקח שנים. כי כדי לצאת מהקהילות הקיצוניות זה לא קל, לא כל אחד יכול לעשות את זה. להתייעץ עם העמותות הנכונות, הן מכוונות, ועוזרות בשלבים הראשונים. זה עוזר לעבור את התהליך בצורה רגועה יותר ובלי כעס ושנאה".
ד' הודה לי על הריאיון, הוא ממש שמח על האפשרות לשתף ועל כך שהוא יכול לעזור לאנשים אחרים שנמצאים במצבים דומים לשלו. היום הוא חולם ללמוד תואר בתקשורת ולהיות פרשן של המגזר החרדי בתקשורת החילונית. כתיבה מאז ומתמיד הייתה מקום המפלט שלו, הוא היה כותב עלון תורני על פרשת השבוע מידי שבוע לשכונה, וזה עשה לו טוב. בימים בהם רק יצא בשאלה, היה קורא את העיתון שלנו "שוס הדרך" בסתר. "הייתי מחפש אותו דרך חברים. עד היום אני קורא את הכתבות שלכם". היום הוא גר בירושלים, יש לו שתי חתולות שהוא מגדל, אחת עם התקפי חרדה קשים בה הוא מטפל במסירות רבה. חוץ מהן, יש לו עוד 10 חתולי רחוב בהם הוא מטפל ומאכיל מידי יום.
