האהבה הגדולה של קלוד ומזל צפרן ז"ל, תיזכר לעוד הרבה זמן. "הנשמות שלהם היו תאומות", סיפרו הילדים, "כל יום אמא חיכתה לטלפון ממנו והעיניים שלהם היו מחוברות. הם הבינו אחד את השנייה", אמרו בכאב. קלוד ומזל נפרדו מהעולם בהפרש של חודש אחד בלבד, קלוד ז"ל נפטר מזקנה, וחודש אחריו אישתו האהובה מזל. "בלילה האחרון שלה בבית היא ביקשה לישון בחדר של אבא. לא הבנתי למה. היום הכל מובן, היא התגעגעה", נזכרו הילדים ברגעיה האחרונים. זהו לא עוד סיפור אהבה נדוש וקלישאתי, אלא סיפור על זוג, שחי 61 שנה יחד, עלה ארצה אחרי תהפוכות גדולות בגולה, הצליחו למצוא אחד את השנייה ולהתאהב, להתגבר על כל המכשולים ולהקים משפחה לתפארת בישראל. "בן דודה של מזל עבד אז ביחד עם קלוד במפעל בצרעה, והוא זה ששידך בניהם", חשפו הילדים, "הם הביאו 15 ילדים לעולם, שניים נפטרו במהלך לידה שהסתבכה, הם זכו ונהנו מ-39 נכדים ו-8 נינים. בהמשך החיים, אחרי שהילדים גדלו, מזל וקלוד אימצו נער שנפלט מביתו אחרי שחזר בשאלה, הוא חי בביתם כחמש שנים עד גיוסו לצבא ומשם הוא פרס כנפיים והתחיל את מסע חייו", סיפרו על ההיכרות שלהם ועל מערכת היחסים שהייתה מלאת נתינה.
היה מלח הארץ
לפני שקלוד ומזל הכירו, לכל אחד מהם בנפרד היו חיים שלמים. קלוד בנימין צפרן זכרו לברכה, נולד בפריז שבצרפת. היו לו הורים ושלושה אחים. בזמן מלחמת העולם השנייה כשהיה בן 7 בלבד, הוא איבד את אביו ושני אחיו ונותר יתום מאב. היה לו קשה להכיל את הפרידה, אבל הוא הבין שצריך להמשיך בחיים והחליט להתגייר. "התהליך לא היה פשוט", סיפרו הילדים. "סבא שלי היה מספר מגיל קטן שהוא אהב את היהדות והתעניין בה, למרות שלא כל כך אהבו את זה בסביבתו", הוסיפו הנכדים.
כשקלוד הגיע לגיל 19, הוא התגייס לצבא הצרפתי ושירת למשך שלוש שנים. אחרי שירותו הצבאי הוא התחיל לעבוד בפריז אבל היה לו קשה לחיות שם כיהודי. "הוא החליט להתפטר ולעלות ארצה" סיפרו הילדים, "לקח לו הרבה זמן לשכנע את אמא שלו להתגייר ולעלות ביחד איתו. בסוף היא הסכימה ויחד עם עלו לארץ. אחיו נותר שם".
הוא אהב את ישראל.
"מאוד. קלוד עלה לארץ בגלל אהבתו למולדת ולעם ישראל והיה שלם עם זה גם כשהיו לו כאן קשיים. בשנה הראשונה שלו בארץ, הוא התנדב לצה"ל מרצון כדי שבהמשך יוכל לשרת במילואים. וכך עשה כל חודש בשנה. הוא לחם את מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים ונתן במסירות את עצמו לטובת מדינת ישראל", אמרו הילדים.
קלוד היה מלח הארץ. תוך כדי שהוא עבד במסירות במפעל בצרעה במשך 44 שנים, הוא המשיך לתרום למדינה. כשסיים את עבודתו ויצא לפנסיה הוא החל להתנדב בבית החולים שערי צדק.
"אבי היה אדם שמוקיר תודה תמיד גם בימיו האחרונים בבתי החולים יחד עם הכאב העז, הוא זכר להודות לכל אחות או רופא" סיפרה אחת הבנות. "אני זוכרת את אבי מקריא את ההגדה בכל פסח גם בעברית וגם בצרפתית כדי לכבד את סבתי. אמי הייתה מכניסה לכיסנו אגוזים. כך אני עושה היום עם נכדיי המנהג המשיך עוד שני דורות קדימה", הוסיפה אחת האחיות
החיים של קלוד היו מאוד מיוחדים, כך לפי הסיפורים של הילדים, הנכדים והנינים. הוא אהב את התורה, מבחינתו זו הייתה דרך החיים שלו. אחד מנכדיו סיפר שהוא נהג לומר, "יום ללא תורה, זה לא הגיוני בשביל בן אדם מבוגר", במבטא הצרפתי שהיה לו. הזיכרונות ממנו ומחייו מלווים את משפחתו בימים ובלילות והם מתקשים להאמין שהוא לא יהיה נוכח יותר בחייהם. שוחחנו השבוע עם הילדים, הנכדים והנינים שגדלו בביתם הצנוע בעיר, וביחד שחזרו אחד אחרי השנייה איך היה האבא והסבא קלוד עבורם.
"אבי היה אדם שמוקיר תודה תמיד גם בימיו האחרונים בבתי החולים יחד עם הכאב העז, הוא זכר להודות לכל אחות או רופא" סיפרה אחת הבנות. "אני זוכרת את אבי מקריא את ההגדה בכל פסח גם בעברית וגם בצרפתית כדי לכבד את סבתי. אמי הייתה מכניסה לכיסנו אגוזים. כך אני עושה היום עם נכדיי המנהג המשיך עוד שני דורות קדימה", הוסיפה אחת האחיות. "אני זוכר את אבי תופס אותי ביד אחת ואת אחי ביד השנייה והיינו הולכים ביחד לבית הכנסת העירקי כל יום שישי ובשבת בבוקר להתפלל "השבעה" בנץ, לא משנה מה היה מזג האוויר, היינו הולכים", נזכר בנו. "אבי קיבל תעודת עובד מצטיין ואמא שלי וכל האחים נסענו לקיבוץ להפתיע אותו. הוא נורא התבייש היה אדם עניו. אבי היה מכין לי צמידים במפעל הם תמיד דאגו לנו למתנות אף פעם לא הרגשנו חוסר, הפכנו יתומים בחודש. היא פשוט לא יכלה בלעדיו. שניהם בראשי חודשים חודש אחרי חודש זה אומר המון", סיפר בדמעות בנו. "אבי תמיד היה מרגיע אותי. אני זוכרת שבני התגייס בכיתי והוא אמר לי זה המקום הכי בטוח צבא הגנה לישראל. לאבא שלי לא היו תארים, הייתה לו חכמת חיים שאין כמותה. הוא היה אדם עצמאי ומנומס, ביישן ועניו. הוא המודל לחיקוי שלי כל החיים", סיפרה ביתו.
"אבא שלי היה צלול עד יומו האחרון. כשהיה בבית החולים בימיו האחרונים, הוא כיוון אותי למגירה ספציפית בבית והיה שם את החומש שקיבלתי בבית הספר. היה רגע אחד בבית החולים שאבא שלי התחיל לברך 'אשר יצר את האדם' והוא ממש צעק את זה והדופק שלו עלה עד שהרופאים ייצבו אותו. אבא שלי היה זן מיוחד"
האחים והאחיות ממשיכים בסיפורים, אחד אחרי השנייה, וכל אחד ואחת נזכרים בכל רגע בדברים חדשים. הזיכרונות שלהם משותפים, ללא ספק, ועדיין כל אחד מהם זוכר ניצוץ קטן מאבא וסבא קלוד, שילך איתם לכל החיים. "אבא שלי היה צלול עד יומו האחרון. כשהיה בבית החולים בימיו האחרונים, הוא כיוון אותי למגירה ספציפית בבית והיה שם את החומש שקיבלתי בבית הספר. היה רגע אחד בבית החולים שאבא שלי התחיל לברך 'אשר יצר את האדם' והוא ממש צעק את זה והדופק שלו עלה עד שהרופאים ייצבו אותו. אבא שלי היה זן מיוחד", שיחזר בנו. "אבי היה אדם חרוץ ומסור לעבודה ברמה גבוה כשהתחלתי לעבוד איתו במפעל הוא דאג להעיר אותי ב-4 בבוקר. אני זוכר שהייתי קם בבהלה מהצעקה שלו "אתה קם או לא?", הוסיף בן אחר. "אבי חינך אותי לשמור על בתי ועל בעלי תמיד. שאל לשלומם של בני ביתי כשהייתי מבקרת אותו היה מגיע הרגע שהוא אומר 'לכי תדאגי לבעלך והילדים תודה רבה על הביקור'. כשהתחלתי לצאת עם בעלי עוד בתור חברים, אבי בירך אותי ואמר לי שהוא רואה אותנו באופק. זה היה כל כך חשוב עבורי. לאמי היה חשוב נורא שלכל ילדותיה יהיה טקס חינה זה סימל בשבילה את הברכה לזוג הצעיר", הוסיפה אחת הבנות. "סבא היה אדם שקט ומופנם, תמיד דיברנו על פרשת השבוע ותמיד דאג שהכל בסדר עם אשתי והילדים. בילדות היינו מטיילים בהרים", אמר נכדו. "התכונה שאני רוצה לקחת מאבי זה הצניעות שלו שהייתה במידה גבוה מאוד. עשרת הדיברות אצלו היו חקוקות, הוא כיבד את אימו עד יומה האחרון. הוא לא היה מוכן לקבל שום דבר בחינם", סיכם אחד הבנים.
זכורה כעוצמתית וחזקה
חייה של מזל צפרן היו מטלטלים. היא נולדה בתוניסיה וכשהייתה בת 7 עלתה לארץ יחד עם משפחתה. תוך כדי ההברחה ארצה, אחותה נפטרה בגלל התנאים של ההברחה עצמה. "היו להם חיים טובים מאוד בטוניס", סיפרה מזל לילדיה ולנכדיה. "העלייה שלהם ארצה הייתה מהאהבה הגדולה לארץ ישראל ולדת", הוסיפו. היא התגוררה עם משפחתה בצפון הארץ, שירתה בצבא והייתה מדריכת גדנ"ע. לאחר מכן הם הגיעו להשתקע בבית שמש, וכאן היא עבדה במפעל קפה "ליבר". הכירה את קלוד אהובה, התחתנה והחלו יחד להקים משפחה. אחרי שנולד בנם החמישי, היא החליטה לעזוב את עבודה ולטפל במסירות בילדים ובמטלות הבית. "מזל הייתה אהובה על כולם", אמרה משפחתה הגדולה, "היא אהבה ללכת לשוק וכל המוכרים היו מכירים אותה, מתייעצים איתה על החיים ומבקשים את ברכתה. שנים שהיא התנדבה במועדון לעיוור בעיר והייתה אהובה ומוערכת מאוד", אמרו.
אמי תמיד ידעה לחבק את הנכדים בצורה יוצאת דופן", חשפה אחת הבנות. "זכור לי בחג פורים האחרון, איך היא חילקה לכל נכד 50 שקלים דמי פורים. תמיד היא תיקנה אותנו בהלכות, היא הייתה אישה מאוד דומיננטית וחזקה". "אמי הייתה דמות חזקה ועוצמתית", אמרה אחת האחיות וחיזקה את דברי אחותה, "היא הייתה עמוד התווך של הבית"
האהבה בין קלוד למזל הייתה נצחית ועברה באופן מדהים לילדיהם ולנכדיהם. גם במקרה שלה, כולם מספרים עלייה ועל הזוגיות שהייתה להם סיפורים אישיים וכלליים על המעשים שהייתה עושה, איך הייתה מתנהגת לצד קלוד, מה הפך אותה לאישה חזקה ועוצמתית, דומיננטית ואיכותית ואיך כל התמודדות שלה עם כל מקרה בחייה, הייתה נעשית בנועם. "אמי תמיד ידעה לחבק את הנכדים בצורה יוצאת דופן", חשפה אחת הבנות. "זכור לי בחג פורים האחרון, איך היא חילקה לכל נכד 50 שקלים דמי פורים. תמיד היא תיקנה אותנו בהלכות, היא הייתה אישה מאוד דומיננטית וחזקה". "אמי הייתה דמות חזקה ועוצמתית", אמרה אחת האחיות וחיזקה את דברי אחותה, "היא הייתה עמוד התווך של הבית, האישה הבלתי מנוצחת למרות כל החולי שלה ידענו שהיא תשרוד הכל. גורם ההפתעה היה גדול מאוד והאובדן של אבא שלי היקר ניצח אותה".
"אמא הייתה בשבילי חברת נפש", אמרה בעצב אחת הבנות, "הייתי מספרת לה הכל. ומאז שאבא נפטר היא נהייתה יותר אפתית ופחות מדברת ופחות עם חיוך על השפתיים. כל שנה הייתה מבקשת ממני תחפושת ושאעזור לה עם מטלות החגים. אימי הייתה פעילה בכל כך הרבה דברים ויחד עם מותה גילנו כמה חסדים היא עשתה בהסתר"
"אמא הייתה בשבילי חברת נפש", אמרה בעצב אחת הבנות, "הייתי מספרת לה הכל. ומאז שאבא נפטר היא נהייתה יותר אפתית ופחות מדברת ופחות עם חיוך על השפתיים. כל שנה הייתה מבקשת ממני תחפושת ושאעזור לה עם מטלות החגים. אימי הייתה פעילה בכל כך הרבה דברים ויחד עם מותה גילנו כמה חסדים היא עשתה בהסתר"
"הייתי מתייעץ עם אמי על הכל", סיפר אחד הבנים. "היא הייתה מכווינה אותי בחיים, לגבי כל דבר. כל ערב היינו מתייעצים אחד עם השנייה על הכל, כל שיחה שהייתי מקבל ממנה ישר הייתי עונה 'אמא אני מגיע' הייתי עוזב הכל והולך". מוטי מהשוק סיפר לילדים שהיה חסר לאנשים כסף במשקל אמא קלוד הייתה מוסיפה להם. "איזה בן אדם. כל מה שאני רוצה זה עוד עשר דקות איתה", אמרה ביתה בעצב.
אחת האחיות נזכרת בסיפור מרגש של הוריה, קלוד ומזל ואמר ש"בגינה מאחורה לכל ילד הייתה חלקה עם ירק אחר שהוא אחראי עליהם. כל קיץ או אבי או אמי היו לוקחים אותנו למושב ינוב ברכבת. אני זוכרת את אמי ואבי שהפתיעו אותנו לכבוד האירוויזיון וקנו לנו טלוויזיה צבעונית, איך התלהבנו קראנו לכל החברים והחברות שיראו את המתנה הזו". אחותה נזכרת שאמא מזל הכריחה אותם ללכת לטיולים שנתיים והיא אמרה לה, "ככה תכירו את הארץ".
אבי קיבל תעודת עובד מצטיין ואמא שלי וכל האחים נסענו לקיבוץ להפתיע אותו. הוא נורא התבייש היה אדם עניו. אבי היה מכין לי צמידים במפעל הם תמיד דאגו לנו למתנות אף פעם לא הרגשנו חוסר, הפכנו יתומים בחודש. היא פשוט לא יכלה בלעדיו. שניהם בראשי חודשים חודש אחרי חודש זה אומר המון"
"אני זוכרת שלקראת כל השבת היינו מתכוננים בחמישי והיינו עושים עוגות קצפות וסלטים ובשישי את כל הבישולים. זכורה לי התמונה שאבי היה מגיע מבית הכנסת ומברך אותנו עם הטלית ב-3 חלקים. קודם הבנים אח"כ הבנות ואחר כך הילדים הקטנים. הקידוש והפיוטים היו חלק בלתי נפרד. כל חוה"מ היינו הולכים למערת הנטיפים והתאומים ברגל. הטיולים האלה היו החוויות שלנו", סיפר ביתה ואחרת הוסיפה, "כשאמי הייתה מגיעה להתארח אצלי בשבתות, אף פעם לא נכנסה עם ידיים ריקות. כל יום הולדת של נכד היא ידעה, התקשרה והביאה מתנה. הנכדים היו האור שלה".
"אני זוכרת שלקראת כל השבת היינו מתכוננים בחמישי והיינו עושים עוגות קצפות וסלטים ובשישי את כל הבישולים. זכורה לי התמונה שאבי היה מגיע מבית הכנסת ומברך אותנו עם הטלית ב-3 חלקים. קודם הבנים אח"כ הבנות ואחר כך הילדים הקטנים. הקידוש והפיוטים היו חלק בלתי נפרד. כל חוה"מ היינו הולכים למערת הנטיפים והתאומים ברגל. הטיולים האלה היו החוויות שלנו"
"הדאגה שלהם אחד לשנייה הייתה רבה ושניהם לא הפסיקו לדאוג לנו ולבתים שלנו", אמרו יחד הילדים. "בשבתות שהיינו חוזרים מטיולים חיכתה לנו ארוחת השבת החמה של אמי ובחגים היו התבשילים החגיגיים, הקוסקוס והפריקסה שכל כך האהבנו. כל בת וכלה שהלכו ללדת אמי ברכה אותן תלדו בזכות עמתליה בת קרנבו אמו של אברהם אבינו (ברכה זו מסמלת ברכה והצלחה)". אחד מחתניה של מזל סיכם את השיח המרגש על קלוד ומזל זכרם לברכה ומספר מנקודת מבטו איך השתלב בתוך המשפחה. "כשהגעתי לבית של מזל וקלוד רוב האחים היו קטנים. הייתי יושב יחד עם הגדולים בשולחן שישי. אני זוכר שהגעתי לבית שמח ואוהב. לי ולחמותי תמיד היה לנו נושא שיחה אחד עם השנייה. אני זוכר שב-12 בלילה היא הייתה במטבח מכינה מאכלים ליום שאחרי. חמי היה מתעורר ב-2:00 בלילה לעבודה בצרעה וחוזר בצהריים לאכול ולשתות בירה נשר. חמי התפלל הרבה. כשנכנסנו אני ואשתי לביתנו החדש הוא הגיע באוטובוס עם תרמיל מלא בבירות ומאכלים של מזל. כשנולדו עוד ילדים נוספו עוד חדרים לבית והבנייה הייתה לא טובה, מזל דאגה לנו והתלוננה בעירייה. אני זוכר שהגיע הנשיא דאז יצחק נבון לראות על מה מדובר והגיעו מלא מאבטחים לבית".
ראשת העירייה, ד"ר עליזה בלוך שהכירה את הזוג האהוב והחם אמרה, "לאבד הורה זה אסון גדול על אחת כמה וכמה לאבד את שניהם חודש אחרי חודש. מה שאני זוכרת מאמא ומסבתא זה כשהיינו פה שכשאבא נפטר, היא הייתה אישה שמחה וחזקה כל כך. הקימה שבט כל כך מקסים, מלכת השבט שיצרת פה דור שלם בבת אחת. להיפרד משניהם זה כמעט בלתי נתפס. זה מרגיש כאילו הייתם בחזרה גנרלית לפני השבעה שלה. הדבר החיובי כשאני יכולה למצוא מכל הסיפור הזה הוא השיעור לכולנו מה זו זוגיות. היא לא הצליחה להחזיק חודש בלעדיו. שיעור על זוגיות עמוקה, שורשית ואמתית, שלא תלויה בדבר ולא תלויה באף אחד, רק בקשר העמוק בין שני אנשים שברגע שאחד לא נמצא החצי השני כבר בלי להגיד כלום מרגיש שאין לו כוחות ואין לו את היכולת להיות הכוחות עצמו. הם גידלו משפחה כל כך מיוחדת וכל כך איכותית עם ילדים ונכדים שהגיעו רחוק והכל בזכות ההורות שקיבלתם. הורות פשוטה איכותית ולא שיפוטית, מחבקת מאוד. אפשר להגיד על ההורות הזאת הרבה דברים רק מלראות את הילדים והנכדים".
הלוואי שנשאב מהתבונה, מהאהבה והענווה שלהם. יהי זכרם ברוך.
