אבנר כהן (51) תושב העיר, פנה למערכת העיתון לפני שנתיים וביקש, "תעזרו לי למצוא כליה". מיד התגייסנו והכנו כתבה שתנסה לקשר בינו לבין התורם שיציל את חייו. הפרסום התגלגל ברשתות החברתיות ובין התושבים, עד שהגיע תושב אחד שהרים את הכפפה. הקשר בין השניים הגיע כמו נס משמיים, התורם ראה את הכתבה ברשת ופנה לאישתו של כהן ומשם הכל היסטוריה. לא היה ניתן לתאר את השמחה של כהן ובני משפחתו כאשר התבשרו שנמצא תורם, ותורם מתאים. לבנה אחותו מספרת שלפני כן היה בחור אחר שרצה לעזור להם, ומעל חצי שנה שהתהליך נמשך בלי שום תוצאה. "מצבו של אבנר בזמן הזה התחיל להתדרדר. הבחור שרצה לתרום ניסה לעזור, אבל לא הייתה התקדמות מצידו. לכן החלטנו להפסיק את התהליך ולהמשיך לחפש. פנינו שוב למערכת העיתון וביקשנו לכתוב כתבה נוספת על אבנר, ומשם הגיע התורם".

הקשר בין התורם למשפחת כהן לא היה מקרי בכלל. כשהוא ראה את הכתבה, הוא פנה למשפחה וכך בעצם גילה שהוא מכיר את לבנה, אחותו של אבנר. "הכרנו אותו, הוא תושב העיר ועבד איתי", סיפרה לבנה. "כשגיסתי נתנה לו את הנייד שלי וסיפרה לו שאני אחראית על כל הנושא, הוא ראה שזה המספר שלי והרגשתי שזה זה. שהוא יהיה התורם של אחי".

"כהן עבר לפני כחודש השתלת כליה ובימים אלו נמצא בהתאוששות ובשיקום של שלושה חודשים תחת טיפול של כדורים ומעקב של פעמים בשבוע בבית החולים הדסה עין כרם. "אני לא מאמין שהצלחתי לעבור את זה"

כהן עבר לפני כחודש השתלת כליה ובימים אלו נמצא בהתאוששות ובשיקום של שלושה חודשים תחת טיפול של כדורים ומעקב של פעמים בשבוע בבית החולים הדסה עין כרם. "אני לא מאמין שהצלחתי לעבור את זה. כל רופא שהייתי איתו בקשר הלחיץ אותי ואמר לי להתחיל דיאליזה. אבל חששתי. גם אחותי לבנה מאוד חששה מזה", אמר השבוע כהן. "התעקשתי שהוא לא יכנס לדיאליזה", הוסיפה אחותו לבנה. "אבא שלנו ז"ל גם היה חולה כליות (מחלה תורשתית) והתנגד לעשות דיאליזה. כל האחים שלו עשו, כי גם להם הייתה את המחלה הזאת. הוא היה מספר שהם היו חוזרים משם מרוסקים ועד שהם כבר היו מתאוששים, הם היו צריכים עוד פעם לחזור ולעשות טיפול. אני זוכרת את היום שבו אבא שלי החליט שהוא הולך על זה, שהוא מתחיל טיפולי דיאליזה, ביום שהוא קבע ללכת הוא נפטר ולא עשה את הטיפול בסוף. מאז זה רודף אותי. גם אני הייתי צריכה לעשות דיאליזה אבל לא הייתי מסוגלת להתחיל בגלל מה שראיתי אצל האחים של אבא שלי ואצלו".

כהן מאושר שלא הצטרך בסופו של דבר לעבור דיאליזה, ובעיקר שמח שעבר את הניתוח בשלום. "זה היה קשה, מורכב ומסובך אבל אנחנו אחרי זה, שמחים ומודים לכל מי שעזר ולקח חלק. אני רוצה להגיד תודה לאחותי לבנה, שלקחה את הפרויקט הזה בידיים, מכתבה בעיתון ועד לבדיקות בירושלים, בתל אביב וכמובן עד לתורם. זה לא מובן מאליו. ולגבי התורם? אני אודה לו כל החיים. כל יום אנחנו מדברים, גם אחרי ההשתלה ואחרי שהוא כבר השתחרר, הוא הגיע לבקר ומתקשר לבדוק איך אני מרגיש. הפכנו למשפחה".

על הפגישה עם התורם:
"הייתה התרגשות גדולה ומבוכה שהלכה ונעלמה תוך שיחה מרגשת, והחיבור ממש נוצר. זה הרגע בו אדם זר לחלוטין מגיע לבית החולים כדי לתת חלק מגופו לא על מנת לקבל, זה הדבר הכי יפה שקיים, זוהי ארץ ישראל היפה ומכאן אנו למדים שכל בני ישראל הם אחים"

כשפגשת את התורם לראשונה, מה אמרתם אחד לשני?
"הייתה התרגשות גדולה ומבוכה שהלכה ונעלמה תוך שיחה מרגשת, והחיבור ממש נוצר. זה הרגע בו אדם זר לחלוטין מגיע לבית החולים כדי לתת חלק מגופו לא על מנת לקבל, זה הדבר הכי יפה שקיים, זוהי ארץ ישראל היפה ומכאן אנו למדים שכל בני ישראל הם אחים".

אתה מרגיש שקיבלת את החיים בחזרה?
"לגמרי כן. קיבלתי חיים במתנה ואני מודה על כך במשך כל יום לבורא עולם ולתורם שבזכותו הכל קרה ואני ממשיך בחיי. ההשתלה מבחינתי היא מעל הטבע, זה לא מובן בכלל. הוא הציל אותי, נתן לי את החיים במתנה. הייתי ממש ברגעים האחרונים".

היה שלב שכמעט וויתרתם?
"לא איבדנו תקווה לרגע", אמרה לבנה אחותו. "עם כל המצב הקשה שהוא היה בו, הלכתי עם האמונה הכי חזק שיש. אמרתי לו שימשיך לחיות ושיהיה בסדר".

לבנה אחותו:
"אבא שלנו ז"ל גם היה חולה כליות (מחלה תורשתית) והתנגד לעשות דיאליזה. כל האחים שלו עשו, כי גם להם הייתה את המחלה הזאת. הוא היה מספר שהם היו חוזרים משם מרוסקים ועד שהם כבר היו מתאוששים, הם היו צריכים עוד פעם לחזור ולעשות טיפול"

"אני רוצה לקרוא לכל האנשים שיכולים לתרום ורוצים, תדעו שאתם מצילים חיים", הוסיף כהן, "כל מציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו. עבורי הוא הציל לא רק את החיים שלי, אלא את כל המשפחה שלי, אני אבא לילדים. אני גם רוצה להודות לכל תושבי העיר, כולם דאגו וברכו אותי כששמעו שאני נכנס לניתוח. אין על תושבי בית שמש ברגעים האלו, בתור ירושלמי לשעבר אני אומר את זה".

מה החזיק אותך חזק ובחיים?
"האמונה שהכל מסתדר בסוף וכמובן המשפחה המדהימה שלי".

איך החיים שאחרי?
"בדיוק עברתי את הניתוח ומקווה שהחיים יהיו יפים ומאירים מעכשיו. קיבלתי את חיי במתנה ואני הולך לשמור על בריאות הגוף והנפש וליהנות מהחיים", אמר כהן. ""עכשיו אנחנו מחפשים בית. לפני חצי שנה מכרנו את הבית אחרי תקופה ארוכה שחיפשנו קונה. עוד ארבעה חודשים אני מפנה את הבית ועדיין לא מצאתי דירה אני תקווה שאמצא בית למשפחתי בהקדם".

אין עבודה – קשה

לפני הניתוח והתדרדרות במצבו של כהן, הוא היה נהג מונית פעיל בירושלים. מאז שמצבו החמיר, הוא התחיל לעבוד כמה שעות בלילות וכך המשיך בשגרת חייו כמה שיכל. אבל אז הגיעה הקורונה ומאחר והוא בקבוצת סיכון הוא הפסיק לעבוד. "28 שנים הייתי נהג מונית. כמובן לאחר שאחלים לא אוכל לחזור לעבודתי כנהג מונית. מאוד מסוכן עבורי, עולים איתי המון אנשים שאינני יודע מה מצבם הבריאותי גם להיות ליד אדם חולה אפילו בשפעת זה מסוכן עבורי מאחר ואני ללא מערכת חיסון". 

"עד היום כשעובד מגיע לעבודה מצונן אני צועקת עליו", הוסיפה לבנה לדבריו של אבנר. "למה הוא מגיע לעבודה חולה? אוי ואבוי. בשביל מושתלי כליה זה יכול לעלות בחיים".

מה החלום?

"להיות בריא ושמח למצוא בית למשפחתי ולמצוא עבודה שתתאים למצבי".

משהו קטן ואחרון?

"אני שוב רוצה להודות לתורם ולבני משפחתו על ההקרבה שעשו למעני. זה לא מובן מאליו. כל החיים הוא יישאר חלק ממני ולא משנה כמה אכתוב ואומר, התודה היא גדולה הרבה יותר. אתה מלאך – לעולם תהיה חלק מהחיים שלי. לבני משפחתי, לאישתי ולארבעת ילידיי, לאחותי לבנה שהייתה איתי יד ביד מתחילת המסע וממשיכה ללוות אותי עד היום, למשפחה המורחבת, לצוות הרפואי המדהים מהדסה עין כרם ולתושבי בית שמש שדאגו ונתנו את ברכתם. אין כמוכם. לבד אחד ענק".

הכליה שהצילה את לבנה

לפני שש שנים לבנה וקנין, אחותו של אבנר, פנתה אל מערכת "שוס הדרך" בבקשה אחת: "תעזרו לי למצוא כליה ולהמשיך לחיות". ימים ספורים לאחר פרסום הכתבה, וקנין קיבלה כליה וכעת, שמחה ומאושרת על כך שאבנר קיבל גם כליה

לבנה וקנין אלמנה ואם לשלושה ילדים, נמצאת היום בנקודה אחרת בחיים. זאת לאחר תרומת הכליה שקיבלה לאחר שפרסמה את הכתבה בעמוד הפייסבוק שלה. "העלנו את הכתבה לפייסבוק ומיד התחילו לעשות שיתופים רבים", היא אמרה. "אחרי כמה זמן, אחת מהחברות שלי בפייסבוק, שיתפה גם בדף שלה את הכתבה וכך הגעתי אל התורם שלי".

איך הרגשת שמצאת התאמה?
"הרגשתי בעננים. זו הייתה שנה ארוכה עם סדרת בדיקות מקיפה ואינטנסיבית. אבל אני והתורם שלי נכנסנו לתהליך הזה בלב שלם, היה שיתוף פעולה מלא מצד שנינו. התהליך היה ארוך מאוד. בהתחלה היו שלושה אנשים שהיו מעוניינים לתרום, אבל אותה בדקו ראשונה. לאחר מכן הרגשנו שזה מתאים ויצאנו לדרך".

האמנת שדבר כזה יכול לקרות?
"האמנתי, תמיד הייתי באמונה שלמה שהכל יהיה בסדר. הייתי אופטימית לאורך כל הדרך".