מאת: בנימין אלימלך, לוחם בחפ"ק מ"פ מסייעת
החודש וחצי האחרונים היו הקשים ביותר בחיי.
אני לא מספר את לכם את זה כדי להתבכיין, אלא כדי לתפוס את תשומת ליבכם ושתקראו את מה שאני הולך לכתוב כאן היום.
קוראים לי בנימין אלימלך, בן 28, במקור ממושב לוזית. עברתי לתל אביב בתחילת חודש יולי, כדי להתחיל תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב. לפני כחודש בערך, העורכת של עיתון שוס הדרך, מירב בן יאיר, פנתה אליי ושאלה האם לפרגן לי בפינת מדור הרכילות בברכת "מזל טוב" לכבוד יום ההולדת שלי. ברגע שהיא שלחה את זה, הראש שלי בכלל היה עסוק בדברים אחרים. הרי רק לפני מספר ימים יצאנו מעזה אחרי לחימה של חודשיים וחצי, ועכשיו לך תסביר לבן אדם שאתה לא מכיר שרק לפני שבועיים החבר הכי טוב שלך מהמילואים נשם נשימות אחרונות ונהרג מול העיניים שלך, ושאתה נפצעת באותה התקרית?
במקום לקבל את ההצעה של מירב, פניתי אליה בהצעה נגדית. שאלתי אותה האם אפשר לספר בעיתון על מאור לביא – חבר שלי שנהרג במלחמה. מאור לביא הוא לא רק חבר, הוא אח, הוא לוחם מקצועי, בן אדם עם אישיות הכי מיוחדת שפגשתי בחיים, צדיק אמיתי. ואיך בכתבה אחת בעיתון "שוס הדרך" אפשר לסכם איש כזה ענק, תהיתי לעצמי. ואז מירב הציעה שאתחיל לכתוב בעיתון בכל יום שישי במדור משלי.
חשבתי על מה אכתוב, ובכלל מאיפה מתחילים? מה לי ולכתיבה בעיתון? אז החלטתי שהמדור הזה יוקדש לזכרו של חברנו היקר מאור לביא הי"ד. ככה בטוח יהיה על מה לכתוב וגם ללמוד ממנו. אשתדל בע"ה בכל שבוע לכתוב על כל מיני נושאים שקשורים בעיקר למלחמה ועל השהות בעזה, וככה נלמד על האור של מאור, כך נפיץ את האור והמידות הטובות של מאור.
"בימי שישי בבוקר, כשהייתי קם, התחלתי כבר להרגיש את אווירת השבת. כן כן, תוך כדי מלחמה, עם כל הציוד עליי ועם הקסדה על הראש והנשק עליי, כשכולי מלוכלך עם כאבי גב וקור שחודר לעצמות, אחרי שישנו על הריסות של בתים. ועדיין תמיד היה רגע קסום בלהסתכל על כולם מהצד, איך כל אחד מתארגן לשבת ועושה את הדברים שלו"
שבתות בזמן מלחמה
והפעם לפני כניסת שבת, אני רוצה לספר לכם על השבתות בזמן המלחמה בעזה עם מאור לביא הצדיק הי"ד.
בימי שישי בבוקר, כשהייתי קם, התחלתי כבר להרגיש את אווירת השבת. כן כן, תוך כדי מלחמה, עם כל הציוד עליי ועם הקסדה על הראש והנשק עליי, כשכולי מלוכלך עם כאבי גב וקור שחודר לעצמות, אחרי שישנו על הריסות של בתים. ועדיין תמיד היה רגע קסום בלהסתכל על כולם מהצד, איך כל אחד מתארגן ועושה את הדברים שלו. אחד דתי, השני חילוני, והשלישי? אני בכלל לא יודע מה הוא.
ושם, בעזה הארורה, יש אווירה אחרת בין כל הלוחמים, אווירה של אחדות ושל קדושה. אבל היה אחד מיוחד מבין כולם. זה היה מאור.
תמיד ידעתי שהשבת חשובה למאור, הבחור הדתי המתנחל מהיישוב סוסיא שבדרום הר חברון.
אבל עד כדי כך שהוא מתקלח באמצע מלחמה? הייתי שואל אותו "בחייאת מאור, גם פה אתה מתקלח לפני שבת? בתוך עזה ובאמצע מלחמה?" והוא היה מחייך את החיוך המיוחד שיש רק לו ועונה לי "אלימלך, שבת היום". איזה איש אה? כן, הוא לא היה מוותר על זה, גם אם זה אומר לשטוף קצת את השיער כדי להרגיש יותר טוב ולכבד את השבת.
"שחרית של שבת במשך כמה שנים לא התפללתי ובזכות מאור הלכתי לתפילות שחרית של שבת. למי יש כוח לקום מוקדם כדי להתפלל שעה בבוקר, אחרי לילה שלא ישנו ואנחנו מזיעים… אבל כשהייתי מסתכל עליו מהצד, על איך שהיה עושה הכל בחיוך ושמחה, פתאום הייתי מתמלא בכוחות ואת כל התירוצים הייתי זורק לצד. כזה הוא היה איש פעלתן, חרוץ"
לפני כניסת שבת היינו מבשלים אוכל ומפעם לפעם משדרגים. שבת אחת טונה, שבת שניה טונה אבל הפעם טונה מעושנת, שבת שלישית טונה מעושנת אבל הפעם הוספנו לימון שקטפנו באחת מהמתקפות על שכונת סג'עייה. וככה היינו משתפרים משבת לשבת באוכל. כל אחד אחראי על משהו, יוגב על הטחינה, לפידוס משפר טעמים, אני חותך סלט, ומאור על שריפת הטונות ועל האווירה למשל כשהיה אפשר מאור לקח דף גדול וכתב עליו "שבת שלום" ומניח באמצע השולחן, ככה בשביל האווירה הטובה ושנרגיש אווירת שבת. איך הוא תמיד חושב מחוץ לקופסה, הלוואי שהייתה לי יצירתיות כמו שלו, הייתי חושב לעצמי ומקנא בו, קנאה לשם שמיים, קנאה בריאה.
אני נזכר באיך שהיה מסדר סטיקלייטים כדי שיהיה לנו אור לפני שבת, כדי שלא נצטרך לחלל שבת בהדלקת אור וככה היינו מתפללים וקוראים בסידור או עושים שאר דברים. מאור, דואג שיהיה אור, כמו השם שלו. קטע אה? בטח עכשיו הוא צוחק עליי מלמעלה על זה שאני מספר עליו.
מאור היה המודל לחיקוי שלי במילואים. כשהיה הולך להתפלל מנחה ואז ערבית של שבת, הייתי כמו מגנט אחריו, גם בלי שיגיד לי לבוא להתפלל הייתי הולך אחריו לתפילות.
שחרית של שבת במשך כמה שנים לא התפללתי ובזכות מאור הלכתי לתפילות שחרית של שבת. למי יש כוח לקום מוקדם כדי להתפלל שעה בבוקר, אחרי לילה שלא ישנו ואנחנו מזיעים… אבל כשהייתי מסתכל עליו מהצד, על איך שהיה עושה הכל בחיוך ושמחה, פתאום הייתי מתמלא בכוחות ואת כל התירוצים הייתי זורק לצד. כזה הוא היה איש פעלתן, חרוץ.
לאט לאט יורדת השקיעה היפה על עזה המוחרבת, מי חשב שיום יבוא ונראה שקיעה כל כך יפה בעזה כשברקע מלא בתים הרוסים וריח של עשן.
היינו מחכה לקידוש בערב וכל שבת אותו הסיפור – כל החוליה שלנו, שמורכבת מ4 לוחמים(חפ"ק-מ"פ) מתווכחים בינינו מי יקדש (חוץ מיוגב שהיה חילוני). תמיד היינו מתחילים ממאור שיקדש אבל תמיד היה עונה באותה הצורה ששמורה רק לו והיא מהולה בצניעות וענווה "לההה, עזוב, תקדש אתה", מחייך בביישנות ומכבד אחרים שיעשו. אותו הדבר גם בהבדלה.
כזה היה, אף פעם לא היה לוקח כבוד לעצמו.
וכשהיה צריך לחלל את השבת זה היה מבאס אבל יש צורך מבצעי, ומאור היה מתבאס ממש מצד אחד, אבל מצד שני הבין את המשמעות של להגן על עם ישראל ועל המדינה גם אם זה כרוך במחיר של חילול שבת.
וכשהיה צריך לשפצר דברים בשבת, למרות שהיה היתר, הוא העדיף לחכות עם זה לאחרי שבת. גם אם זה אומר שיהיה יותר צפוף בזמן ולא בטוח שיספיק, וכל זה כי היה לו קשה לחלל שבת.
איש של קודש ומעשה.
כל רגע איתו זאת זכות ענקית. יהי רצון שנלמד ונספוג ממאור את המידות והערכים שבאורם היה הולך.
לעילוי נשמת מאור לביא הי"ד ולזכרו של שמעון אסולין הי"ד תושב העיר.
שבת שלום.
עם ישראל חי, יחד ננצח.
הטור נכתב לעילוי נשמתו של מאור לביא הי"ד שנפל במהלך הקרב בדרום רצועת עזה. מאור היה חברו הטוב של בנימין, השניים נכנסו יחד לעזה כחולייה ובמהלך הקרב מאור נהרג לצידו. ליצירת קשר עם בנימין: [email protected]
