דניאל קסטיאל ,השם ייקום דמו
קולו של לוחם קומנדו מגלן, דניאל, כבר התביית בחלל פנתיאון מלחמת חרבות ברזל במסרון הסלולארי המוקלט ששלח לאחיו הלוחם,רז.לשמוע ולרטוט.לשמוע ולהצטמרר, ולהמריא מעלה מעלה בתעצומות נפש של עטויי המדים, עשויים ללא חת,אנשי חיל עתירי תושייה,נחושים,אזורי מותניים,זקופי קומה ונושאי עיניים למרומים,עושים באמונה,אוהבי ארץ ואדמתה.
כך,דניאל,לאוזנינו:"רזי,מה קורה גבר?תקשיב,שוב,אני רק מזכיר לך להישאר מפוקס. אל תספר לאנשים מה קורה,איזה מצב,מי מת,מי מת.מי שמת, מת, נגמר! מתקדמים הלאה.תרים תרים את החברים שלך,תהיו במורל גבוה,תהיו מאוחדים, עיניים למעלה, בלי טלפון, בלי אינסטגרם,בלי שטויות,אחי! אתה מרוכז! אצבע על ההדק,עיניים למעלה! הבנת? אתה לא מתרכז במה שהיה, במי שיהיה,ואל תקשיב לסיפורים,אל תראה סרטונים! זה לא טוב לנפש. בוא תראה את החבר'ה שלי. כולם נעולים, כולם שמחים,כולם מחייכים.אף אחד לא מדליק טלפון בכלל.אנחנו מוכנים. גם אתה צריך להיות מוכן!הבנת? תדליק ת'חבר'ה שלך,תהיו מורעלים, תהיו עם העניים למעלה. זה המצב.מפה,מתקדמים הלאה. הבנת? יאללה שמור על עצמך!"
***********************************************************
חנניה {חנן} עמר,השם ייקום דמו
לראות את חנניה בסרטון, שוקד במו ידיו על תספורת בנו,איתן, בנו אהובו,ולדמוע.שמחת החיים ואהבת הילדים כמו צובעות הכול בלובן הטוהר של תמימות זכה,מזוקקת.משכן הנשמות הטהורות על מפתנו של גן העדן, תחת קורת גג מיטיבה,כמו הייתה תכלת שמים סוככת, צופנת צפוניה הטובים.
אמרו עליו: אופטימיות במיטבה.רבים וטובים יעידו על הרוגע של אוהב הילדים הזה ואוהב האדם בכלל.ידי הזהב שלו פינקו את הקרקפת הרכה של בני השתים עשרה והחמש והתשע,וכל דכפין מקרב המתלטפים בפלומת טובו וטיבו, משחרים לפתח מספרתו בחלל הנפשות הטובות- כי זה יצוק בו, בתבניות דיבורו, בניגון הברותיו ועיצוריו,שגורים על דל שפתותיו:'הכול טוב, הכול טוב'. הרוגע,הרוך,החיבה הזולגת, הנוטפת, המרעיפה.בטבח הנורא בשבת השחורה ההיא סוכך וגונן וחירף נפש,עד נשימתו האחרונה,נשמתו עדן.
***********************************************************
יהודה בכר,השם ייקום דמו
לראות את יהודה בכר אוחז בהגה,מתפייט לו,מסתלסל לו ב'אלוקיי נשמה' ולהתפעם.שירת חייו עולה השמימה,בתפילת המתפלל הספונטני,החווה בזמן הווה,מזוקק שבעתיים. ואיך תחריש לנוכח החן הכובש והחיוך הנפער ונפש הומייה במרחבים מרחיבי דעת?ושמו הטוב כמו צפון וספון בניחוח עיצוריו המהדהדים הודיה ותודה.
אמרו עליו:שמחת החיים שפיעמה בו אפפה את סביבתו במעגלים מתרחבים והולכים, בכל אשר יפנה.אביו הדואב והכוסף יצחק מעיד על המטבע השגורה בפי בנו אהובו:'תודה, בורא עולם, תודה בורא עולם!'.הודאה והכרת הטוב,והעיקר העיקר,העידוד,העידוד הלא נלאה.כך הייתה השבעה לשעת כושר מרוממת של החולקים בדמעה את דבר ידידותו הזכה, הטהורה.נגע בהם,כיבד והתכבד.אהב את האדם שבאדם, התרגש מבני אדם,בעידן שהתחספסנו והתנכרנו והתכווצנו באגו נעול.'לראות את הטוב',מוסיף אבא יצחק.
***********************************************************
ליאל ג'רפי ,השם ייקום דמו
לראות את ליאל ולראות עלומים,ולראות נעורים,ולראות יפי חיים באביב המצטמחים המרנינים,בארשת מזהרת על לוח דיוקנם המצודד.זהו ליאל שחיוכו שפתו,וצחוקו מהותו-לשעשע ולהשתעשע בנוכחות מצהילה,מכילה וחופנת וסוככת.והאם, נרדית,נכספת לבוא בנה בכורה,בהתייצבו על מפתן הבית,חופז אליה,ליפול ולצנוח בזרועותיה,והיא כרוכה בו,האם המייחלת,החובקת,וכפות ידיה מאמצות,בשבועת חווה,אם כל חי.
אמרו עליו: מצחיק,דואג ומכבד.זה הצירוף,זה האפיון של מי שמנעים את סביבתו של האדם המכיל,האמפתי-לשמוח ולשמח. להגיח מחלקך שאתה שמח בו,ולזלוג ולפלוש אל חלקו של האחר.לראות ולהגיב,לתמוך,והעיקר העיקר,להתחבר לזולתך.זו ענווה יפה,מקרבת,ממיסה חיץ של ניכור וקיפאון.ואף התמונות יעידו על זיו קלסתר שלו,של ליאל.ואיך מעיד אחיו אדיר?'ליאל אוהב ודואג ושמח.תמיד לשמוח,תמיד לכבד אנשים,תמיד לצחוק'.
**********************************************************
עופר עודי,השם ייקום דמו
לראות את עופר חובק את בזרועותיו את יוצאי חלציו,ולסעור ולהמות.המשפחה,המשפחה.וחיק הטבע והפיקניק וחדוות הרגע המכונן,ונפש עולזת, צוהלת,נסוכת ילדותיות משובבת,כובשת, קסומה.והעכשיו העכשיו מפעם בקרביו,לחיות את הרגע, לחוות את זמן האיכות המסתעף באינספור נימים ונימי נימים של קדושת החיים היקרים מפז.
אמרו עליו:כאב גדול.אהב לבלות.כך,בטבריה על החוף,עם הילדים.המשפחה בראש מעייניו,בקדושת זמן האיכות הסטרילי.ויעידו התמונות על האיש השמח בחלקו,האיש השמח בילדיו,בעצם חיותו.והעיכול,קשי העיכול.ומי שנוכחותו בולטת בעודו,היא תוסיף לבלוט בהיעדרו,בגעגוע למי שהוא,ולא פחות מכך,למה שהוא.היה מבקש 'תצלמי אותי,תצלמי אותי!',ובדיעבד,רבו הפירושים,והרמזים,וסדקי הפענוח…
*****************************************
עמית {יצחק}דוד, השם ייקום דמו
לראות את נחשול המנחמים בבית הוריו הדואבים,ולהתמוגג. הכול היו ידידיו,חבריו,מוקיריו. והתדהמה. התדהמה.כן, ישנם אנשים, טיפוסים, מעוררי תדהמה בחייהם- בהיותם מדהימים,כך,בניגון המסתלסל בפי עמיתיהם הזוכרים. ובהיעדרם,נכפלת התדהמה,מתייתמת מהמילה המדוברת אודות אהובים ואוהבים –וזו אהבה נעימה, מנעימה, שאינה תלויה בדבר.לאהוב את האלמוני המזדמן,לאהוב את מאיישי המטר המרובע שלך בכל אשר תפנה.זו הרגישות המכוננת שבוראת ידידות,כמעשה חמה ולבנה המאירים עד בלי די.זה עמית העמית,האוהב לאהוב.
אמרו עליו:ההלוויה, ההלוויה.המוני מלווים. המון המון! בית שמש מחבקת חיבוק איתן, ובקרב המלווים,מי שבאים לחלוק כבוד כבוד.לא כבוד אחרון,כי אם כבוד ראשון במעלה,למי שצרף ידידות,למי שהרעיף אותה. 'חבר שלי,חבר שלי','היה חבר שלי'- כך נישא בפי ידידים בני רגע ובני שעה ובני שנים,במסורת רקמה אנושית יפה,נאמנה,יציבה.מחיה.
יצחק לוי, השם ייקום דמו
מי לא חווה את הדקות המורטות, השעות הדורכות,היממות המתארכות עד בלי די,ולילות שכוחי חלום ונים ומרגוע,וחוסר הוודאות וחוסר התיאבון וסדקי שפיות.חידת החידלון או הקיום המיוחל- מנת חלקם של בני משפחות הנרצחים בטבח הנוראי. חי לא חי.וההגדרה 'נעדר.. נעדר' קשה מנשוא.מכתתים רגליים במרתון בתי החולים וכל כתובת אפשרית לסימן חיים אלמנטארי.וההדחקה,ההדחקה, עד לקבלת הבשורה החובטת, משייכת אותך באחת למעגל שכול מתרחב,ולמתחם הטקסים וימי הזיכרון המיועדים.וכמה מוזר להעתיק אנשים כה חיוניים דוגמת יצחק לזירת השקט והדממה,כי צחוקו וקולותיו והבעות פניו מוסיפים לשרוד בתאי זיכרונם של מטפחי הישות המתייקרת,המשתמרת.
אמרו עליו:הלוויות,למרבה הכאב, הן סימן היכר מתפרץ, עדות גולשת,עולה על גדותיה בגילויי ידידות וחברות ונאמנות, ורצון להיאחז באיש עד תום הטקס הפרידה המוזר,המשניק. והסיפורים ב'שבעה' והמספדים- ותמונת הפרופיל נרקמת אט אט,מקבלת צביונה וצבעיה, על האיש המכיר רבים וטובים,על האיש המכיר בבני אדם בהיותם בני אדם,כי בצלם אלוהים עשה את האדם.וירושלים בבת עינו במגע האנושי עם נוער במצוקה ואנשים מן השורה,מן היישוב- והוא,איך לא,בתוך עמו יושב.וגם אומן של רבי נחמן לא נפקדה מסדר יומו השנתי ערב הימים הנוראים.רוחניות מפעמת במינון מתפתח,בחוויית ההתחברות הסמויה,הנטמעת,לבורא עולם,בהשתאות הצפונה, נוסח: 'מה גדלו מעשיך,השם!'.
יוסף {מלאכי} גדליה, השם ייקום דמו
להיות לוחם מתוך רעיון מתוך בחירה, מתוך הקרבה,והנכונות הסמויה, המוצנעת,לחרף נפש.והמוטיבציה גואה וגואה, והאמביציה מאיצה להתחספס ולהבשיל לקראת משימת הקודש, להימנות עם מבחר הלוחמים בצבא ההגנה לישראל, בקדושת החיים המפעפעת, בד בבד עם הסיכון המתגבר למען עמיתיך . מבית הספר חורב בואכה מרחבים של עשייה, במסלול היעד והייעוד הנוצקים בגאוות יחידה.והעיניים נשואות להגשמה עצמית במדי דובדבן הנכספים,ואז, בשעת פקודה,מתייצבים בלא אומר לתרגם את הזיעה המצטברת ואת קילומטרז' הנעליים הנסדקות למעשה הנדרש מול אויב מר ונמהר,להציל עוד נפש ועוד נפש, עוד עולם ומלואו,מלוא העולם.
אמרו עליו:קרבות פנים מול פנים מנת חלקו,בשעות התופת האיומה,ולקטול עוד מחבל ועוד מחבל מקרב הקמים להורגך, בד בבד עם התושייה לחלץ עוד אזרח ועוד בעל תפקיד במהומת הדמים המשתלחת.והרגליים נושאות אותו ואת מרעיו פנימה למאורת הצפעונים העזתית, בלא מורא,וצועקים 'רימון!רימון!',ומדלגים ומחפשים מחסה, וממשיכים וממשיכים בלא הרף,דבוקים למשימה,מסורים ומכורים לה,בזריזותם של העומדים על המשמר,שלעולם,אבל לעולם,לא יעמדו מנגד,עד נופלם,עד נופלם.
והאש עוד מומטרת, ממטירה, תמרות עשן נישאות,ותפילה לשלום אנשינו מיתמרת בעשן קטורת להשיב בנים ובנות לגבולם,לחיק אימם, לחצרות ביתם, בתינו אמן!
יהודה גובני
