חג הסוכות היה אמור להיות החג שכל בני משפחת קסטיאל נפגשים ומתאחדים. יוני, אחד האחים סיפר שהיה בניהם מין הסכם לא כתוב שבחג הסוכות כל האחים מגיעים וחוגגים ביחד את החג, ובפרט את חג שמחת תורה. החג עבר טוב, היו להם רגעים משפחתיים כיפיים ושמחים, ואז הגיע יום שבת, יום בו הטבח הגדול קרה – יום שלמעשה טרף את כל הקלפים. "מהרגע שהחל הטבח, אחי דניאל הוקפץ ושם את המדים ודוד אחי גם כן הוקפץ", סיפר למערכת "שוס הדרך" יוני, אחיו של דניאל ז"ל. "הלכתי לבית הכנסת כדי לעדכן את אבא שלי שהאחים לא יבואו וראיתי את האח השלישי. שאלתי אותו 'לא הקפיצו אותך?' הוא לא ידע כל כך על מה אני מדבר. בסביבות השעה 9:00 בבוקר דניאל הגיע לבית הכנסת עם המדים, הצעתי לו לעלות לתורה, הוא נענה, עלה וגם קרא את העלייה ואת הטעמים שלו. והלך. אני זוכר שבתחושה הפנימית שלי לא הרגשתי שקורה משהו קשה. אבל כן היו לי דמעות בעיניים. אני חושב שלא הבנתי את הגודל של הדבר הזה. הדבר האחרון שאני זוכר זה שראיתי אותו עולה לרכב, הוא הלך לאסף את איתי מורנו ז"ל מאדרת והם נסעו ביחד לבסיס בג'וליס.
"בסביבות השעה 9:00 בבוקר דניאל הגיע לבית הכנסת עם המדים, הצעתי לו לעלות לתורה, הוא נענה, עלה וגם קרא את העלייה ואת הטעמים שלו. והלך. אני זוכר שבתחושה הפנימית שלי לא הרגשתי שקורה משהו קשה. אבל כן היו לי דמעות בעיניים. אני חושב שלא הבנתי את הגודל של הדבר הזה"
"כשחזרתי מבית הכנסת, ראיתי טלוויזיה והתחלתי להבין טיפה יותר מה קורה. הבנתי שהמצב גרוע. שלחתי לדניאל הודעה, הוא אמר שיש בלגן רציני. אבל שוב, לא דאגתי. דניאל הוא לוחם מגלן, הם עוברים אימונים מאוד מורכבים ומאתגרים. לא עלה בדעתי שמשהו יכול לקרות לו".
יוני (31) אחיו הגדול של דניאל. מספר שדניאל היה האח הכי קרוב אליו. "זה מצחיק", הוא אומר, "שבשבעה ובהלוויה שמעתי את החברים והאחים מדברים, כשכל אחד אומר שדניאל היה החבר או האח הכי קרוב אליו. זו הייתה המעלה הכי גדולה שלו, שהוא נתן לכל אחד יחס אישי וככה כל אחד הרגיש שהוא החבר או האח הכי טוב וקרוב שלו. היה לנו קשר ממש טוב", אמר בכאב יוני. "לפני 7 שנים הקשר התחזק, הוא עבד אצלי במסעדה וכל ערב היינו ביחד. באותה התקופה גם גרתי אצל ההורים, אז היינו ישנים חדר ליד חדר. שם התחברתי אליו מאוד. אחרי שהוא הלך למכינה, החוסר שלו נהיה הרבה יותר חזק. התגעגעת אליו וכל פעם שהוא היה חוזר הייתי מאוד שמח.
"היינו חברים מאוד טובים", הסביר יוני. "הוא דיבר איתי על הכל. על בנות הזוג שלו, על הצבא, על ההתחלה שלו במסלול מגלן. היינו משחקים ביחד כדורגל, הוא היה עובד איתי במסעדה והכיר את כל הצוות. בדיוק דיברתי עם חבר שמתאמן איתי וסיפרתי לו שדניאל לא השאיר לי שום מקום שהוא רק שלי. בכל מקום היינו ביחד, ועכשיו כשאני רוצה להמשיך בלעדיו קשה לי. כל מקום מזכיר לי אותו".
"היינו משחקים ביחד כדורגל, הוא היה עובד איתי במסעדה והכיר את כל הצוות. בדיוק דיברתי עם חבר שמתאמן איתי וסיפרתי לו שדניאל לא השאיר לי שום מקום שהוא רק שלי. בכל מקום היינו ביחד, ועכשיו כשאני רוצה להמשיך בלעדיו קשה לי. כל מקום מזכיר לי אותו"
"הוא היה בן אדם גדול", סיפר בעצב יוני, "בן אדם טוב. כל הזמן רצה בהצלחה של האחים, של המשפחה ושל ההורים. הוא היה תמיד מגיע לעזור לי במסעדה בלי שום תמורה. מאוד צנוע ותמיד דאג להצלחה של כולם".
מה חבריו סיפרו עליו בשבעה ובהלוויה?
"לא שמעתי עליו משהו חדש, אבל גיליתי באופן אישי שהוא יותר מצחיק ממה שחשבתי. מהסיפורים של החברים הוא נחשב ל'כוכב' בחבורה. הוא זה שהיה יוזם את הדברים המצחיקים. ואני באופי כזה בדיוק, רק שלא ידעתי שהוא גם. חבר משותף שלנו סיפר לי שהוא שאל אותו למה לידי הוא פחות פתוח ומשוחרר, אז דניאל ענה לו שלידי הוא שומר על יראת כבוד".
מה הוא היה אוהב לעשות? מה היה העיסוק שלו?
"דניאל היה עובד בחברת 'ליאם תשתיות', סוג של חברה קבלנית שעובדת תחת מי שמש. הוא היה ממש טוב בזה, והחליט תוך כדי העבודה ללמוד אינסטלציה. ממש לאחרונה הוא היה צריך לסיים את הלימודים ולקבל תעודה. הוא היה מאוד מוכשר, כבר מהשלבים הראשונים בעבודה הוא התחיל לקבל עבודות פרטיות וזה נתן לו המון הכנסה. אני זוכר שהוא התחיל לחשוב בגדול, הוא היה בשיא שלו", אמר בצער יוני. "הבוס שלו גם אמר את זה, הוא בנה עליו בניינים כי דניאל באמת היה משהו מיוחד".
"היינו משחקים ביחד כדורגל, הוא היה עובד איתי במסעדה והכיר את כל הצוות. בדיוק דיברתי עם חבר שמתאמן איתי וסיפרתי לו שדניאל לא השאיר לי שום מקום שהוא רק שלי. בכל מקום היינו ביחד, ועכשיו כשאני רוצה להמשיך בלעדיו קשה לי. כל מקום מזכיר לי אותו"
מה קרה בדיוק בתקרית עם דניאל ואיתי? מכיר את הפרטים?
"כן. הצוות שלו הגיע לבקר ולנחם אותנו השבוע והם סיפרו לנו מה קרה בדיוק. הסתבר שהם נסעו בשישה ג'יפים של מגלן אחד אחרי השני ליד הבסיס של זיקים. מצד אחד יער ומצד שני יער. הג'יפ החמישי התריע שיש לו פנצ'ר, המפקד ניסה להבין האם מדובר במשהו גרוע ואם אפשר להמשיך עוד שלושה קילומטרים. הלוחם אמר שהוא לא יכול להמשיך והמפקד החליט לעזור לג'יפ להחליף גלגל. בזמן הזה הוא אמר לג'יפים 4 ו-3 להתקדם, ושיש מיגונית בהמשך ושיחכו שם. דניאל היה בג'יפ מספר 2. הוא החל לנסוע לכיוון המיגונית וביקש מהצוות שהיה איתו ברכב להוריד חגורות כדי להיות ערוכים ושהם לא יהיו מופתעים. הם הגיעו למיגונית, כל הצוות נכנס ומורנו וקסטיאל נשארו בחוץ לחיפוי. כששאלתי 'למה דווקא הם?' הלוחמים האחרים אמרו שהם לא בחרו את זה, קסטיאל ומורנו היו הלב של הצוות, הם מיד התנדבו לחפות.
"הצוות שלו מספר שתוך שניות הם קיבלו אש מטורפת מהשיחים. ושעשו להם מארב מטורף. הם שמעו אש מימין ומשמאל. אחרי שהיריות הסתיימו, מורנו נכנס למיגונית כשהוא פצוע ודניאל שכב עם הראש למטה כשהוא ללא רוח חיים. הם ממש חוררו אותו", תיארו חברי הצוות של דניאל ז"ל בפני יוני. "היו לו חורים בכל הגוף. בראש ובכל מקום. מורנו עוד היה חי ופצוע. הוא פונה לבית החולים ובדרך הוא פשוט לא שרד.
"שניהם הקריבו את החיים שלהם מבלי שהם ידעו", אמר יוני. "המארב הזה היה מתכנן טוב, מי שארבו להם היו לוחמי הקומנדו הימי של החמאס. הם כנראה חיכו להזדמנות, בנו תכנית מסודרת וחיכו ליד המיגונית. בדיעבד האירוע הזה הסתיים בנס, כי רק שלושה חיילים נהרגו".
"שניהם הקריבו את החיים שלהם מבלי שהם ידעו", אמר יוני. "המארב הזה היה מתכנן טוב, מי שארבו להם היו לוחמי הקומנדו הימי של החמאס. הם כנראה חיכו להזדמנות, בנו תכנית מסודרת וחיכו ליד המיגונית. בדיעבד האירוע הזה הסתיים בנס, כי רק שלושה חיילים נהרגו"
מתי הייתה הפעם האחרונה ששמעתם ממנו?
"כמה דקות לפני שהוא נהרג. אבא של איתי, משה מורנו ואח שלו הקטן הגיעו מהשעמום לבקר בדרום ולעזור בפינוי אנשים. פתאום הם ראו את הצוות שלהם וזיהו את כולם. הם ראו את דניאל ואת איתי וישבו ביחד בתחנת דלק. הם צחקו ואז דניאל צילם אותם ושלח למשפחה. זו למעשה הייתה התמונה האחרונה שלהם לפני שהם יצאו לשיירה של הג'יפים. 40 דקות אחרי הם נהרגו".
איך אתם מתמודדים עם האובדן?
"ההורים בבית, האחים קיבלו חופשים מהצבא. כל אחד פותח את היום שלו כדי לנסות לחיות בשגרה, מלא מגיעים לנחם וככה אנחנו מעבירים את היום. אחי רזיאל שבור. הוא בוכה בלי סוף. אבא שלי מאוד מופנם, פחות בוכה ורואים שהוא שבור מבפנים. הלב שבור. אמא שלי בוכה הרבה, וכולנו שבורים ממש ברמה קשה. אני אומנם נשמע טוב בשיחה שלנו, אבל אני שבור. היינו ברמת אושר מטורפת, ופתאום ירדנו לרמת של כלום. היינו חבורה של חמישה אחים ועשינו הכל ביחד, איך נמשיך את החיים מכאן? קשה לי ללכת למקומות שהיינו הולכים אליהם יחד, כל פעם אני מרגיש שאני בוגד בו".
אם הוא היה כאן עכשיו, איך הוא היה רוצה שתנהגו?
"הוא היה רוצה שכולם יהיו שמחים ומאושרים. הדבר שהכי עניין אותו הייתה השמחה שלנו יותר מאשר שלו. אם הוא היה פה עכשיו, הוא לא היה רוצה שאתאבל עליו אפילו לא לשנייה. אם הוא היה רואה את אמא שלי בוכה, היה ישר מתעצבן ואומר שהיא לא צריכה להיות עצובה. הוא היה גומר אותנו אם הוא היה רואה אותנו בוכים עליו. דניאל היה הדבק שחיבר את כל האחים, הוא היה רוצה שנפגש עם הצוות שלו ועם כל החברים שלו והיה לו איזה מין חלום שכולם יגיעו לבית, ישבו ביחד, יצחקו ויאכלו מהקוסקוס של אמא שלנו. הדברים האלו בסוף קרו בשבעה שלו. כל מה שהוא רק רצה וחלם עליו הרבה מאוד זמן, התגשם כשהוא הלך לעולמו".
"אני שבור. היינו ברמת אושר מטורפת, ופתאום ירדנו לרמת של כלום. היינו חבורה של חמישה אחים ועשינו הכל ביחד, איך נמשיך את החיים מכאן? קשה לי ללכת למקומות שהיינו הולכים אליהם יחד, כל פעם אני מרגיש שאני בוגד בו"
דוד וקנין נפרד מחברו הטוב
"את דניאל הכרתי דרך אחי הגדול, אריאל שלמד איתו כבר בבית הספר היסודי. מאז שדניאל הגיע אלינו לבית לראשונה ראיתי בן אדם עם הלב הכי טוב שיש ומיד התחברנו. לפני יותר משנה התחלנו לעבוד ביחד בליאם תשתיות, עבודות אינסטלציה וקווי מים ברחבי העיר, ואני זוכר ילד שמח. היינו אוכלים ביחד כמעט כל יום ואין יום שהיה עובר בלי שנחליף כמה מילים. לא משנה מה השעה, תמיד סיפרתי עליו לבני המשפחה שלי.
"דניאל היה האור שתמיד הצחיק את כולם, סיפר על חוויות רבות שליוו אותו בחיים, תמיד היה מתנדב ראשון לעזור, לתמוך ולתת את כל כולו לאנשים מסביבו. בעת שהמלחמה נפתחה בשבת הארורה ידעתי שדניאל ביחד עם הצוות שלו הוקפץ לדרום. ביקשתי ממנו בשיחה האחרונה שלנו ביום שלישי, יום לפני התקרית ליד זיקים שבה נהרגו דניאל ועוד שניים מהצוות שלו, ביקשתי ממנו שישמור על עצמו והוא ענה לי שהוא הכי שמח בעולם והכל טוב. ושהם שמחים במקום שהם נמצאים. ובשיחה הזאת דניאל נתן לי הרגשה טובה, הרגשה של ביטחון. שהוא מוגן ועושה את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר. למחרת הודיעו לנו בתדהמה שהוא נהרג בהתקלות יום רביעי ליד זיקים. הייתי בהלם מוחלט לא הצלחתי ועדיין לא מצליח לעכל על לכתו של דניאל. אין מקום שאני לא דואג להנציח אותו, גם בעתיד נדאג להנציח את גבורותיו הגדולה וסיפור חייו. אוהב אותך ומתגעגע אליך".
דניאל קסטיאל ז"ל הותר אחריו הורים, ארבעה אחים, חברים מכל קצוות העולם וחלל גדול. מערכת "שוס הדרך" מוסרת את תנחומיה למשפחה, שלא תדעו עוד צער.
