אני לא אשכח בחיים את הבלגן שאימא עשתה אחרי שהדביל הזה איים עליי ועל יהב במגרש המשחקים עם הסכין, היא לא צעקה, היא קיללה, היא אפילו ריחמה על הילד הזה, כעסה עליי כשקיללתי אותו ואמרה "אורי, אפילו מחקרים מוכיחים שאנחנו בוחרים אם להתעצבן ואיך להגיב, אבל לא לכל אחד היתה הדרכה מתאימה…", כמובן שהיא חפרה לי עוד המון כאילו היא העורכת דין שלו, או אימא שלו "אז אם את אוהבת אותו כל כך, למה את רוצה שנתלונן עליו במשטרה?" "תחליטי כבר!", אבל לאימא הכל מסודר בראש כמו מנהלת, בלי להתרגש או להסתכל עליי בנסיעה היא המשיכה להסביר "אורי, אתה ילד, בגיל שלך אתם מושפעים יותר מידי מהסרטים, אם אני מדווחת למשטרה אני מלשנית ואני צריכה לשתוק, אבל זה לא העולם, במיוחד לא בגיל שלכם…", "עוד פעם התחלת עם הפסיכולוגיה שלך?", "אורי, תאר לך, שאנחנו נשתוק, לא נספר למשטרה, מה יקרה לילד הזה?", "לא יודע", "איך הוא יתנהג אליך ואל ילדים אחרים?" הרגשתי כאילו אימא חולבת אותי" "מאיפה אני יודע? אימא, נו תגידי כבר!!!" אבל כמובן אימא חייבת להיות מורה "זה היה הופך אותו נחמד יותר?" "מה?" כבר איבדתי אותה, "אם לא נדווח למשטרה, זה יהפוך אותו לנחמד יותר?", "לא", "נכון, לא רק שהוא לא יהפוך נחמד יותר, אלא, הוא ירגיש חופשי יותר לאיים על ילדים נוספים, אולי אפילו יפצע מישהו ויגיע לכלא או משהו כזה" היא שתקה לרגע ואז אמרה בקול מנחם, אליה או אליי, "הדיווח למשטרה יכול להציל לו את החיים, הוא לא ייכנס לכלא ואם הוא ישתף פעולה עם קצין נוער וישפר התנהגות, לא יהיה לו תיק פלילי".
"אני לא אשכח בחיים את הבלגן שאימא עשתה אחרי שהדביל הזה איים עליי ועל יהב במגרש המשחקים עם הסכין, היא לא צעקה, היא קיללה, היא אפילו ריחמה על הילד הזה, כעסה עליי כשקיללתי אותו ואמרה "אורי, אפילו מחקרים מוכיחים שאנחנו בוחרים אם להתעצבן ואיך להגיב, אבל לא לכל אחד היתה הדרכה מתאימה…"
שנאתי כל רגע בתחנת המשטרה, אימא ניסתה לדבר גם, אבל החוקר, שהיה לבוש בבגדים רגילים, חזר שוב על כל השאלות כדי שאני אענה, מה שהיה יותר גרוע הוא שהחוקר גם הגיע לבית הספר והתחיל להסביר, על מה מותר ומה אסור, למה כדאי לספר על ילד עם סכין וכל מיני, בכל זמן ההרצאה, ילדים הסתכלו עליי ועל שרון שישב לידי, זה היה ממש לא נוח.
כמה ימים אחרי הסיפור הזה, קיבלנו תעודות, הופתעתי לראות שהתעודה שלי היתה בסדר יחסית לעובדה שבקושי הינו בבית הספר, אבל מה אכפת לי, זה רק כיתה ז', שרון בא והשווה את התעודות שלנו, המורים השתדלו לתת ציונים רק בהתאם ללמידה בבית הספר, אז התעודה של שרון היתה פחות טובה משלי, אני כבר רגיל לזה, לא אכפת לי, המשכתי הביתה, חשבתי שאני לבד, אבל ראיתי את האוטו של אימא בחוץ, נכנסתי וראיתי את אימא על הספה, היא ישנה, 'מוזר' חשבתי לעצמי, "אימא מה נסגר איתך? מה קרה?", "אורי אתה בבית חמוד, תביא לי כוס מים וכדור אקמול, תעשה טובה", הקול של אימא היה חלש מאוד, אימא חולה זה דבר מוזר, "מה יש לך?" הגשתי לה את מה שביקשה, היא קמה, העיניים שלה היו חולות, היא רעדה קצת, זזה לאט, לקחה מימני את הכוס והכדור, תוך כדי נגעה בי, הרגשתי שהיא ממש חמה, כשסיימה לשתות, אספתי מימנה את הכוס, הסתכלתי עליה קצת "אורי מתוק, מה השעה?" בלי לחכות לתשובה, כמו תמיד היא המשיכה לדבר "וצלצל לאבא, תגיד לו שיביא את יהב הביתה היום".
"אבא, אתה שומע, אימא ביקשה שתביא את יהב הביתה היום", "למה? מה עכשיו?", "היא מרגישה לא כל כך טוב…", "לא טוב" אבא התלונן כמו תמיד, "תביא לי לדבר איתה", "אבא היא ישנה, נתתי לה אקמול, אני חושב שיש לה חום", "מה חום, מי חום, נו, יש לי עבודה, מה נסגר איתה?" אבא המשיך להתלונן ולבסוף הסכים.
